תפילת חנה והתפילה בימינו

בשיעור האחרון עסקנו בעלייתו של אלקנה למשכן שילה יחד עם משפחתו, פנינה וילדיה וחנה העקרה. המקרא ממשיך ומספר לנו שחנה היתה "מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמ"א א, י).

הנביא ממשיך ומפרט על מעשיה של חנה – אמנם מילות התפילה עצמן לא מובאות במפורש, אך לא קשה לשער שתפילתה של חנה התמקדה בבקשתה להוליד ילדים; ובנוסף היא נודרת נדר:

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: (שם יא-יג)

כתוצאה מעמידתה המוזרה של חנה במשכן ה', עלי חושד בחנה שהיא שיכורה. חשד זה רומז לנו שחנה לא התפללה בדרך מוכרת – התפילה בעמידה, במשכן או בלחש לא היו מקובלות.

חנה מסבירה לעלי הכהן שמתוך גודל הצער שלה "וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'" (שם טו), ועלי עונה לה:

וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ: (שם יז)

לאחר שבקשתה של חנה נענית והיא זוכה בבן היא מתפללת שוב, תפילת הודיה, והיא מובאת במקרא (שמ"א ב, א-י) בלשונה המקורית.

תפילה: אבות או קורבנות?

תפילתה של חנה, על אף חריגותה, היא חלק מתופעה רחבה מאוד של תפילות שנזכרו בתנ"ך; והיא מתקשרת למונח ההלכתי המובא בגמרא (ברכות כ"ו:) "תפילות אבות תקנום".

הגמרא שם מביאה מחלוקת ידועה בנוגע לחובת שלוש תפילות ביום – האם מקורה בהקרבת קרבן התמיד בבית המקדש, או בתפילות האבות, אברהם יצחק ויעקב. מהו יסוד המחלוקת? מה בין שתי הדעות?

הבדל אחד בולט הוא האם הדגש הוא על תפילת היחיד או על תפילת הציבור. קרבן התמיד הוא מצווה המוטלת על הציבור, ותפילתם של האבות היתה לגמרי בינם לבין עצמם; ככל שנקשר את התפילה לעולם הקרבנות, כך תהיה יותר חשיבות לתפילת הציבור – חזרת הש"ץ. הבדל שני הוא היחס לתפילת ערבית: בעוד ששחרית ומנחה נתקנו כנגד תמיד של שחר ובין הערביים, לפי השיטה שתפילות כנגד קרבנות, תפילת ערבית היא כנגד הקטר חלבים ואברים שנשארו – כלומר, אינה חובה[1]. לעומת זאת, לשיטה שתפילות כנגד אבות פחות מסתבר לחלק בין תפילת ערבית לשאר התפילות.

ייתכן שמה שאנחנו נוהגים להלכה מהווה פשרה בין שתי השיטות: בשחרית ומנחה תפילת שמונה עשרה נאמרת פעמיים, ביחיד ובחזרת הש"ץ, בערבית אין חזרת הש"ץ – כי הממד הציבורי של התפילה, הקשור לעולם הקרבנות, אינו שייך בערבית.

הבדל שני, והוא לדעתי המשמעותי יותר, הוא השאלה האם לשייך את מצוות התפילה לעולם המחשבה או לבסס אותה בעולם ההלכתי.

עבודת הקורבנות שייכת למערכת חוקים נוקשה, בה המונחים הם חייב ופטור, מותר ואסור; ואם התפילה נלמדת ממנה אזי גם לגביה שייכת השפה הזאת. בניגוד מוחלט לזה, הכיוון של 'תפילות כנגד אבות' מדגיש את עבודת ה' הנובעת מהפן האישי הייחודי של כל אדם, ללא מקור סמכות המחייבו לנהוג כך. תפילה זו לא מוגבלת למקום לזמן או לנוסח מסוימים, אלא פורצת גבולות ומגבלות.

הלכות תפילה השונות, המגדירות זמן, מקום ונוסח קבוע של התפילה קשורות בקשר אמיץ לעולם הקורבנות. לדוגמא, כאשר המשנה הראשונה בפרק רביעי של מסכת ברכות מביאה מחלוקת בנוגע לסוף זמן תפילת שחרית, האם הוא עד ארבע שעות או עד שש שעות, הגמרא (ברכות כו:) מבארת שהמחלוקת מסתמכת על זמני הקרבת קרבן תמיד של שחר.

קישור זה שהצענו, בין הלכות תפילה לדיני הקרבנות, מפורש בפסיקתו של השולחן ערוך (או"ח צח, ד):

התפלה היא במקום הקרבן. ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים; ומעומד, דומיא דעבודה; קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו; ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לכלי; וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה.

בתפילת חנה נדמה ששתי העולמות מתערבבים. מצד אחד מדובר בתפילה אישית וייחודית המתפרצת ממעמקי הלב, עליה ניתן לומר 'תפילות אמהות תקנום'; אך מצד שני, כפי שנראה, חז"ל למדו הרבה הלכות מצורת התפילה של חנה ומבחינה זו היא דומה יותר לעולם הקורבנות. מה הסיבה לכך?

ייתכן שחנה היא הדוגמא וסמל למיזוג של שתי עולמות התפילה השונים כל כך, שכן תפילתה האישית נעשית בתוך משכן ה', מקום שבו הקשר עם ריבונו של עולם הוא בדרך כלל מתבטא בהקרבת קורבנות ולא על ידי תפילה. בכך תפילת חנה מקבילה לפסק הגמרא בסוגיה על מקור התפילה שמפשרת בין שני המקורות:

תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות. (ברכות כו:)

תפילת חנה בהלכה

יש שנהגו לומר את תפילת ההודיה של חנה לפני התפילה. החיד"א בספרו יוסף אומץ (סימן סו) דן בשאלה ההלכתית האם מותר לקרוא פסוקים מן המקרא בתפילת שחרית לפני שמברכים ברכות התורה. דעת השו"ע כפי שמובאת שם היא:

לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים ויש אומרים שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים ונכון לחוש לסברא ראשונה עכ"ל.

ולכן הוא יוצא נגד אלו ש:

אומרים פסוקים קודם הברכות כגון ותתפלל חנה וכו' קודם ברכת התורה וכך נדפס בקצת סידורים ואמרתי להם כי לא נכון לעשות כן נגד הש"ע.

עם זאת, רבות מקהילות הספרדים ממשיכות במנהג זה, אלא שמקפידים לומר ברכות התורה והשחר לפני כן.

בנוגע לתפילת הבקשה של חנה, חז"ל למדו הלכות רבות מהדרך המיוחדת בה חנה התפללה. הגמרא בברכות (לא.-:) מביאה רשימה שלהן:

אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: 'וחנה היא מדברת על לבה' – מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו; 'רק שפתיה נעות' – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו; 'וקולה לא ישמע' – מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו; 'ויחשבה עלי לשכרה' –  מכאן ששכור אסור להתפלל.

אך לא רק מחנה למדו חז"ל הלכות תפילה; מעט לפני הגמרא לעיל, אנחנו רואים עוד רשימת הלכות שנלמדת מדמויות התנ"ך – דניאל, דוד, חנה ושלמה:

אמר רבי חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנאמר (=על דניאל): "וכוין פתיחן ליה" וגו'; יכול יתפלל אדם כל היום כלו? כבר מפורש על ידי דניאל: "וזמנין תלתא" וגו'; ... יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה? תלמוד לומר: "[נגד] ירושלם"; יכול יהא כוללן בבת אחת? כבר מפורש על ידי דוד, דכתיב: "ערב ובקר וצהרים" וגו'; יכול ישמיע קולו בתפלתו? כבר מפורש על ידי חנה, שנאמר: "וקולה לא ישמע"; יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל? כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר: "לשמוע אל הרנה ואל התפלה" רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה.

וכן ההלכה שיש להתפלל במקום קבוע נלמדת מתפילת אברהם (ברכות ו.). כיצד יש להתייחס לכל ההלכות הללו, והרי כלל ידוע הוא שאין הנביא רשאי לחדש הלכות?

המהר"ץ חיות דן רבות ביחס בין ההלכות המוזכרות בנביא לבין דין תורה. הוא מסביר  שישנם הרבה הלכות שחז"ל למדים מן המסופר בספרי הנביאים:

אשר נכתב דרך הילוך הסיפור ואין הנביא שם מגמתו להורות לנו דת ודין, רק ממאמרו וסיפורו ניכרים הדברים כי דינים הללו היו נוהגים אז באומה, גם זה דין תורה מטעם הלכות מקובלות מסיני. (מאמר דברי נביאים דברי קבלה, פרק רביעי)

כדוגמא לכך הוא מביא את ההלכות הנלמדות מתפילת חנה. בניגוד להבנה שהלכות המוזכרות בספרי נביאים הם הלכות חדשות שנתחדשו ע"י אישי המקרא, המהר"ץ מבאר שזהו רק גילוי מילתא שכך נהגו אבותינו; דברי הנביאים מלמדים אותנו מה המנהג המקובל דאז. ניתן להסביר כך גם את שאר ההלכות לעיל שראינו שהגמרא לומדת מתפילת חנה ושאר אבותינו – הם רק גילו לנו "הלכות מקובלות מסיני".

חיוב נשים בתפילה

במדרש ילקוט שמעוני (שמואל א, פ) מובא שניתן ללמוד מתפילת חנה שנשים חייבות בתפילה. דין זה אינו מובן מאליו, כמבואר בסוגיית הגמרא בברכות (כ.-:). המשנה שם כותבת שנשים חייבות בתפילה, ומבארת הגמרא שיש בכך חידוש –  היה מקום להבין שתפילה הינה מצוות עשה שהזמן גרמא, שכן חיוב התפילות הוא בזמנים קבועים ומוגדרים; כנגד טענה זו הגמרא מסבירה שתפילה "רחמי נינהו" ולכן אישה חייבת בה.

מה פירוש מושג זה וכיצד הוא עונה לטענה שמנגד שתפילה תלויה בזמן? ייתכן שיש כאן הד למחלוקת כנגד מה נתקנה חובת תפילה. אם המקור לכך הוא הקרבנות אזי הזמנים הקבועים הם חלק מההותי מחובת התפילה, וממילא מובן מדוע היא תיחשב מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה; אבל אם חובת תפילה נלמדת מבקשת הרחמים של האבות אזי במהותה היא לא תלויה בזמן, ונשים חייבות בה. דברי המדרש בילקוט שמעוני מחזקים את הצעתנו שחיוב נשים בתפילה נשען על הלימוד מאבותינו ואימותינו, שלימדונו לבקש רחמים מלפני המקום.

תפילת עמידה

המדרש בילקוט שמעוני שם ממשיך ומלמד שתפילת העמידה שלנו, עם שמונת עשר הברכות שלה, מבוססת גם היא על תפילת ההודיה של חנה:

חנה היתה מתפללת י"ח ברכות: רמה קרני בה' – מגן אברהם. ה' ממית ומחיה – מחיה המתים. אין קדוש כה' – האל הקדוש. כי אל דעות ה' – אתה חונן. ונכשלים אזרו חיל – הרוצה בתשובה. מוריד שאול ויעל – המרבה לסלוח. שמחתי בישועתך – גואל ישראל. מקימי מעפר דל – רופא חולים. שבעים בלחם – מברך השנים. רגלי חסידיו ישמור – מקבץ נדחי עמו ישראל. ה' ידין אפסי ארץ – אוהב צדקה ומשפט. ורשעים בחשך ידמו – מכניע זדים. ויתן עוז למלכו – בונה ירושלים. וירם קרן משיחו – את צמח דוד. ואין צור כאלהינו – שומע תפלה. אל תרבו תדברו גבוהה – שאותך לבדך ביראה [נעבוד]. יצא עתק מפיכם – הטוב שמך ולך נאה להודות. ויתן עוז למלכו – עושה השלום. הרי שמונה עשרה ברכות שהתפללה.

אמנם בתפילת חנה הביטויים שרומזים לברכות לא מובאים כסדר התפילה שלנו, והמדרש הוא זה שמסדרם כך.

הגמרא במסכת מגילה (יז:) מלמדת:

שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.

הגמרא שמה דגש על סדר הברכות, שנתקן במקורו בידי אנשי כנסת הגדולה ושמעון הפקולי כיוון מחדש לדעתם;  ויש שפסקו על פי זה שאם שינה את הסדר, חייב לחזור ולהתפלל (שו"ע או"ח קיט ג, משנה ברורה שם ט"ו). ייתכן שבנוגע לתוכן הברכות, אנשי כנסת הגדולה שאבו השראה מתפילת חנה, ועיקר חידושם היה כאמור בתקנת הסדר הקבוע. 

סיכום

ניתן לסכם שתפילתה של חנה מתאפיינת בכך שהיא שלב המעבר בין תפילה ספונטנית ואישית, לתפילה קבועה מסודרת ומקובלת. חנה מתפללת כתפילת האבות, בקשת רחמים פרטית, אך היא עושה זאת במשכן ובכך מקשרת את התפילה לעולם הקרבנות הציבורי והקבוע.

אנחנו למדים רבות ממעשיה של חנה, הן על תוכן התפילה והן על הדרך הנכונה לעשות זאת; אך לא בתורת חיוב ומצווה שנתחדשה, כפי שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. מנהגי אבותינו ואמותינו מלמדים אותנו כיצד היה מקובל בעם ישראל, מדורי דורות, להתפלל. 

[עורך: שמואל פוקס]

[1] כך מפורש בדברי הברייתא בגמרא שם.