תהילים מ-מא | חתימת מזמורי 'איוב' והספר הראשון של תהילים

מזמורים מ-מא – חתימת מזמורי 'איוב' והספר הראשון של תהילים

מזמורים מ-מא סוגרים שני מעגלים חשובים. המעגל הראשון הוא מעגל המזמורים האחרונים, יחידת המזמורים ל"ו-מ"א. במסגרת יחידת מזמורים זו, ההתמודדות עם הרשעים ועם המצוקה והצרה מובילה את המשורר לעבודה בנפשו פנימה. במזמור לז השדר העיקרי היה התחזקות בביטחון בה' על כך שבסופו של דבר ה' יושיע את הצדיק מפני הרשע. ובמזמורים לח-לט המשורר לוקח את צרותיו אל מקום של חשבון נפש פנימי, והכרה בסכנת החטא הרובצת לפתחו (לח, יט; לט, ט).

במזמור מ' אנחנו שומעים שהמשורר נושע מצרתו: "קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן" (מ, ב-ג), וה' הוציא אותו מהבוץ שהיה שרוי בו. גם לאחר שהמשורר נושע, הוא אינו נח על זרי הדפנה, והוא ממשיך לחפש ולתהות כיצד יוכל לעשות את רצון ה'. תהליך החיפוש אחר רצון ה' מתואר בפרק מ': "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ" (פסוק ז) – המשורר מסיק שה' אינו חפץ בקרבנות. הוא ממשיך ומחפש את הדרך לקיים את רצון ה' ומצהיר: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (פסוק ט).

מזמור מ"א נחתם בסגירת המעגל של החיפוש אחר רצון ה', בשימוש באותו שורש - חפ"ץ. לאחר שראינו במזמור מ' את חיפוש המשורר אחר רצון ה' ואת הצהרתו שהוא חפץ לקיימו, בסיומו של מזמור מ"א אנחנו מתבשרים שה' חפץ במשורר: "בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי" (פסוק יב). וכנגד פחדיו של המשורר מקוצר ימיו במזמור לט, בסיומו של מזמור מ"א הישועה מובילה לנצחיות: "וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם" (פסוק יג).

ספר תהילים מחולק לחמישה ספרים, וכל אחד מהם נחתם בפסוק בעל אותה תבנית. אצלנו הפסוק החותם של הספר הראשון הוא "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (השוו: עב, יח-יט וכן בחתימות שאר הספרים). מעבר לפסוק החתימה, ד"ר בני גזונדהייט (https://youtu.be/i1U4ymquOG4) עומד על כך שמזמור מ"א סוגר שני מוטיבים חשובים מתחילת הספר: בתחילת מזמור א' ובסוף מזמור ב' נאמר אשרי: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" ו"אשרי כל חוסי בו" ובמזמורים מ' ומ"א נאמר אשרי: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" ו"אשרי משכיל אל דל" - כאשר נראה שהאחרון מהווה פאנץ': לא רק שאשרי מי שבוטח בה' ונמנה על עדת הצדיקים, אלא אשרי מי שמסייע לעניים. זה מתחבר לרעיון חוזר שראינו ביחס לישועה – לאחר הישועה המשורר נדרש לסייע לאחרים ללמוד את דרכי ה', ולא להישאר עם הטוב שזכה לו רק לעצמו.

ובנוסף, בתחילת מזמור א' ראינו: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (א, ב) ובמזמורים מ' ומ"א אנחנו רואים מימוש ופסגה של הדברים: התורה היא לא רק חפצו אלא ממש בתוך מעיו: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (מ, ט). והחפץ הוא כבר לא רק חפץ של המשורר בה' אלא גם חפץ של ה' במשורר, כפי שראינו: "בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי" (מא, יב). שנזכה.