תהילים טז | נעימות בימינך נצח

פרק ט"ז, "מכתם לדוד" נאמר באזכרות בבתי עלמין ובבית האבל, וננסה לבחון את הקשר בין מנהג זה לבין פשט המזמור. המזמור פותח בפסוקים בהם מצהיר המשורר על נאמנותו לה' ועל התרחקותו מעבודת אלילים, עד כדי שהוא אומר על האלילים "וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי" (טז, ד) – ממש כפי הציווי בתורה (שמות כג, יג). 

בהמשך המזמור, הפסוקים מרחיבים ומתארים שלא רק שהמשורר נאמן לה' – אלא שהקשר עם הקב"ה עוטף את כל הוויתו: ה' הוא חלקו (פסוק ה) וגם דואג לו לנחלה טובה (פסוק ו), והוא אף מהווה המצפן המוסרי שלו (פסוק ז). פסגת התיאור היא בפסוק המפורסם: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (פסוק ח).

בחלק האחרון של המזמור, המשורר מתאר שהקשר שלו עם הקב"ה נותן לו ביטחון – הן לגופו, שישכון לבטח (פסוק ט) והן לנפשו – שלא תלך אל השאול (פסוק י), ותזכה תמיד לשהות במחיצתו של ה' (פסוק יא). את הפסוקים הללו אפשר לפרש בשתי דרכים מרכזיות: 1. חז"ל ורוב הפרשנים הסבירו שמדובר על חיי העולם הבא אליהם יזכה הצדיק. 2. חלק מפרשני זמננו והחוקרים הסבירו שמדובר בהצלה ושמירה על חיי הצדיק בעולם הזה: ההצלה מן השאול היא הצלה ממיתה לא טבעית, והשהיה במחיצת ה' היא תיאור מליצי להגנה אליה זוכה הצדיק מאת ה'.

בסיכום למזמור טז של פירוש 'דעת מקרא', מציע עמוס חכם שהמזמור בסופו אכן מתייחס לעולם הבא, וכך להסביר גם את תחילתו של המזמור: המשורר מזכיר את האלילים, שעל פי אמונת עובדיהם שוכנים מתחת לארץ ("לקדושים אשר בארץ"), במקום השאול אליו מגיעים המתים. עובדי האלילים היו זובחים לאלילים כדי שייטיבו להם בהגיעם אל השאול. ואילו המשורר מתאר את הדבקות האותנטית בה' עוד בחייו בעולם הזה, שמתוכה הוא מרגיש בטוח גם לגבי גופו וגם לגבי נפשו: הוא יודע שה' לא יעזוב אותו לשאול, ושהחיים מתוך הדבקות בה' ימשיכו להיות מנת חלקו. המשורר אף מזכיר את הנצחיות של השהיה במחיצתו של הקב"ה: "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נצַח" (טז, יא).

אם אכן זהו פירושו של הפסוק, אין מתאים מהקשרי אבלות ובית העלמין להזכיר את הדברים הללו – את האמונה שהדבקות בה' איננה נעלמת עם מיתתו של האדם. ונציין גם שהאפשרות להבין שהפרק רומז לעולם הבא, קשורה לנקודה יסודית באופיים של הכתובים. במחשבת ישראל ישנם דיונים רחבים מדוע אין אזכור של העולם הבא בפרשיות השכר והעונש שבתורה. נביא את אחד ההסברים של האברבנאל: "התשובה הז' היא היעודים הגשמיים שנזכרו בדברי הברית הזה לא היה אפשר שיכנס בהם שום יעוד רוחני כלל. לפי שהיעודים כאלה היו כוללים לכל האומה. כי הנה רבוי הגשמים וברכת התבואות ונצחון האויבים ושאר הדברים שנזכרו כאן כלם הם כוללים אל האומה... אבל היה הברית עם כלל ישראל והברכות והקללות כפי כללותם ורובם לכן נאמרו בפרשה הזאת בלשון רבים אם בחקותי תלכו ואם לא תשמעו".

התורה, וגם הנבואה – עוסקים בסיפורו של עם ישראל, כציבור. מאפיין מרכזי של הכתובים, בשונה מהתורה והנבואה – הוא עיסוק נרחב בעולמו של היחיד. כחלק מכך, טבעי ומתבקש שתהיה בכתובים התייחסות גם לעולם הבא ולמצבה של נפש האדם, כפי שאולי משתקף בפרקנו. גם מזמור י"ז נחתם בפסוקים שמשקפים, אולי, רעיון דומה: המשורר מדבר שם על "חלקו בחיים" (יז, יד) ובסוף המזמור על השהיה במחיצת ה': "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (יז, טו).