תהילים קמב | בהיותו במערה

המשורר זועק לקב"ה מתוך מצוקה קשה ובדידות נוראה. לא רק שאויביו רודפים אותו, אלא שכל אוהביו נטשו אותו ואין דורש לנפשו. התפילה לה' אמורה לתת מענה לבעיה שרודפים אחריו, אבל באופן בסיסי יותר היא גם תושיע אותו מבעיית הבדידות — אם ה' הוא המחסה שלו, אז הוא כבר לא לבד ויש מי שדואג לו.   לעומת הטענה בתחילת המזמור: "אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי אֵין דּוֹרֵשׁ לְנַפְשִׁי" (ה') לקב"ה כן אכפת מנפשו והוא יהיה זה ש"הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ". אחרי שהמשורר יתנחם בקב"ה עצמו שיהיה לו למשענת, הוא גם יזכה למצוא לעצמו חברה שלמה שהוא יכול להיות חלק ממנה: "בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי: (ח').