כי גדול הכאב מאוד

בעקבות אירועי הימים האחרונים: תג מחיר

הדברים האלו נכתבים מתוך כאב ומחאה, ברוחו של יעקב אבינו שלימדנו שהכאב על פגיעה קשה בישראל אסור שתתרגם לפגיעה נגדית בתושבים מקומיים ובבני עירם של הפוגעים. כמו כן לימדנו אבינו הזקן שיש למחות ולגנות פעולות נקם הנעשות על ידי יהודים, גם כאשר הם פועלים מתוך סערת רגשות על הפגיעה בקרוביהם וידידיהם.

הכאב הוא כפול: ראשית, על הטרגדיה הנוראה של קיפוח חייהם של אנשים תמימים וטובים שנרצחו בדם קר בידי בני עוולה. המלים אינן מספיקות לבטא את הכאב והכעס על טרגדיה כזו ועלינו להתפלל שבעל הנחמות ישלח להם נחמה ויתן להם כוחות נפש גדולים כדי להתמודד עם האבדון.

הכאב השני הוא כאב על תגובת הנקם שעשו נפשות תועות וטועות בכפרי הסביבה. הכתם הזה הוא כתם מוסרי והוא מכתים את כולנו, לא רק מפני שאנשים אחים אנחנו אלא גם בגלל שכלל הציבור אחראי לאווירה שנוצרה שאיפשרה את המעשים הללו. ישנם כמה וכמה מעגלים קונצנטריים היוצרים את האווירה הזו, אך כל אחד מאיתנו נמצא באחד המעגלים, אם קרוב ואם רחוק, וזה מחייב חשבון נפש ציבורי. דיון מעמיק בזיקות הגומלין בין עולם העשייה ועולם המחשבה ובין חלקי החברה שונים הוא צורך דחוף שחייב להתקיים אך הוא דורש מסגרת אחרת, ולא כאן יתקיים הדיון הזה.

למען האמת, הדברים הבאים היו צריכים להיכתב ע"י אנשים טובים וגדולים ממני. חשוב יותר, הם היו צריכים להיכתב ע"י אנשים הקרובים יותר, ומוערכים יותר, בקרב החוגים והקבוצות של המתיישבים שמהם יצאו הפורעים בכפרים הערביים. ואולם, היות ולא שמעתי קריאות נחרצות וחדות דיין, ארשה לעצמי להשמיע קול זעקה, ולו כדי שלא יאמרו "מדלא מיחו ביה רבנן, שמע מינה קא ניחא להו" (גיטין נ"ו. בפאראפרזה). זעקות דומות הושמעו בעבר, אך לחרפתנו ולבושתנו, התופעה אינה נפסקת ועל כן צריך לחזור ולהשמיע את אותן הזעקות בבחינת "הוכח תוכיח את עמיתך – אפילו מאה פעמים" (ב"מ ל"א.).

בפתח הדברים, בטרם נציג את הדברים עצמם, יש לחזור ולהדגיש את המובן מאליו שהעמידה על עקרונות יסוד המוסריים הללו וגינוי פעולות נקם אינם מפחיתים את הכאב, הצער והיגון על הנרצחים והנפגעים בידי המחבלים, ויש לבכות ולקונן מרה עליהם. "גדול כים שברנו, מי ירפא לנו". בנוסף, מובן מאליו ומיותר לכתוב, שהמלחמה בטרור והתומכים בו צריך להיעשות בנחישות ובתקיפות על ידי מי שמוסמך לכך. העמידה על עקרונות יסוד מוסריים אינה מחלישה את המלחמה בטרור אלא מחזקת אותו שכן מוסר ראוי תורם למלחמה ואילו מוסר פגום פוגע בו במובנים רבים.

ובכן, יש לומר בשפה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים את עקרונות היסוד המפורטים להלן ולראות אותם כמחייבים אותנו מבחינה מוסרית ודתית.

1. פגיעה במי שלא ביצע פשע היא עוול מוסרי ודתי המנוגד לכל ערכי התורה והמצוות.

2. כאשר עוול מוסרי נעשה על ידי יהודי מכוח זהותו היהודית, ועוד יותר כאשר הדבר נעשה על ידי אדם המזוהה כשומר תורה ומצוות, זהו גם חילול השם שהוא עבירה חמורה ביותר.

3. הבעיה המרכזית בזריעת ההרס בכפרים הפליסטינאיים אינה "אבדן המשילות" או "פגיעה בהתישבות" אלא העוול המוסרי. אבדן המשילות והפגיעה בהתישבות הן אכן בעיות אך משניות וטפלות לבעיה הראשית. המגנה את אבדן המשילות או הפגיעה בהתישבות בלבד ממזער את הבעיה וחוטא למוסר.

4. אבדן הרסן והשתוללות בלתי מבוקרת היא תגובה יצרית המונעת גם מן הכוחות האפלים שבנפש האדם ולא רק מן הרצון לצדק והם בבחינת מה שכינו חז"ל "כל המשבר כליו בחמתו (גם המוצדקת) יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת ק"ה:).

5. צער וכאב אמיתיים על טרגדיות נוראיות אינם מצדיקים תגובה בלתי מוסרית מצד מי שכואב לו ואינם מתירים פגיעה באחרים. אין בשום אופן לקבל מעשים כאלו בהבנה, למרות הכאב.

6. מעשים כאלו שומטים את הקרקע מתחת הטענה המוסרית שלנו כנגד הפוגעים בנו.

7. יש חובה מוסרית לדאוג ולהגן על אוכלוסיה הנשלטת על ידינו. חוסר היכולת להגן עליהם גורמת לאובדן הלגיטימציה לשלטון שלנו במקומות הללו.

8. לא ניתן להתעלם מן האסוציאציה ההיסטורית של פרעות בכפרים יהודיים לאורך הדורות ובמחוייבות שלנו הנגזרת מכך כלפי כפרים בשליטתנו.

9. ההתנגדות למעשים הללו אינה תלויה כלל ועיקר בעמדות הרוחניות ו\או המדיניות השונות כלפי מעמדה של ארץ ישראל או המדיניות בנוגע להתיישבות ביהודה ושומרון.

10. הסלחנות וחוסר הנחישות החינוכית, רבנית, ציבורית ושלטונית כלפי גילויים קודמים של אלימות כלפי פלסטינאיים גרמה וגורמת להרחבת התופעה ולזלזול בחומרתה.

11. יצירת אוירה ציבורית המגנה כל אלימות מצד אדם פרטי וכלפי אנשים פרטיים שאינם מחבלים יכולה לגרום להפחתה משמעותית במקרים כאלו. לכן שומה על ההנהגה החינוכית, רוחנית וציבורית להוביל מהלך השולל את הלגיטימיות של פגיעה בחפים מפשע, גם בחברה הנתונה במאבק ומלחמה.

12. האלימות כלפי כפרים פלסטינאיים אינה מנותקת מן האלימות הקיימת בחברה הישראלית באופן כללי, כגון אלימות בכבישים, אלימות במשפחה ועוד. ההתמודדות איתה, במובן הרחב והעמוק ביותר, קשורה בהתמודדות וטיפול באלימות בכלל החברה.

אסיים בלשונו הזהב של רבינו הרמב"ן, מגדולי אוהבי ארץ ישראל בכל הדורות, שביטא נאמנה את רגישותינו המוסרית והדתית ביחס להפעלת כוח לא ראוי כלפי אחרים הנתונים למרותינו והשתיקה על כך מצד הסביבה – גם כאשר הפגיעה נעשית מתוך תסכול עמוק בעקבות פגיעה קודמת וכואבת – ומה היא המחיר הנגבה מאתנו על כך. וכך כתב על עינוי הגר המצרית בידי שרה אמנו:

"ותענה שרי ותברח מפניה - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".

ויהי רצון שיתקיים בנו "וישבתם לבטח בארצכם".