ברכות | דף נח ע"א | סיפור רב ששת והמין (1)

סיפור רב ששת וההקשר ההלכתי המיידי שלו

בשיעורים הקודמים עסקתי בין השאר באגדה על הורדוס, מנקודת המבט של המלכות. בהקשר הזה עסקתי גם בחלק הראשון של המעשה משבעת הקבצנים של ר' נחמן, שעוסק במלכות. המשך הסיפור של ר' נחמן עוסק בשבעת הקבצנים, דמויות שלכל אחת יש מום או חיסרון גופני מסוים – אחד עיוור, אחד חרש ועוד. בטרם נגיע אל הדמויות האלה – נקרא סיפור נוסף מהתלמוד הבבלי, שעוסק גם הוא בחכם שאחד החושים אצלו היה חסר – רב ששת, שהיה עיוור:

רב ששת סגי נהור הוה, הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא, וקם אזל בהדייהו רב ששת. אשכחיה ההוא מינא אמר ליה: חצבי לנהרא, כגני לייא? אמר ליה: תא חזי דידענא טפי מינך. חלף גונדא קמייתא, כי קא אוושא. אמר ליה ההוא מינא: אתא מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קאתי. חלף גונדא תניינא, כי קא אוושא. אמר ליה ההוא מינא: השתא קא אתי מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קא אתי מלכא. חליף תליתאי, כי קא שתקא. אמר ליה רב ששת: ודאי השתא אתי מלכא. אמר ליה ההוא מינא: מנא לך הא? אמר ליה: דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא; דכתיב "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א י"ט). כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה. אמר ליה ההוא מינא: למאן דלא חזית ליה קא מברכת? ומאי הוי עליה דההוא מינא? איכא דאמרי: חברוהי כחלינהו לעיניה, ואיכא דאמרי: רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות.

[תרגום:

רב ששת היה עיוור. (יום אחד) היו הולכים כולם לקבל את פני המלך, וקם רב ששת והלך איתם. מצאו אותו מין, אמר לו: הכדים (השלמים) הולכים לנהר, אבל השבורים – לאן (הם הולכים)? אמר לו: בוא וראה שאני אדע יותר ממך.

קבוצה ראשונה של חיילים חלפה (לפניהם), ברעש. אמר לו אותו המין: המלך בא. אמר לו רב ששת: (הוא) לא בא.

קבוצה שנייה של חיילים חלפה, ברעש. אמר לו אותו המין: כעת בא המלך. אמר לו רב ששת: לא בא המלך.

קבוצה שלישית חלפה בשקט. אמר לו רב ששת: ודאי עכשיו בא המלך.

אמר לו אותו המין: מנין לך זאת? אמר לו: מלכות הארץ היא כעין מלכות השמים, ש(לגביה) כתוב: "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א י"ט).

כאשר עבר המלך פתח רב ששת וברך אותו. אמר לו אותו המין: אתה מברך את מי שאינך רואה?

מה היה סופו של המין ההוא?

יש שאומרים שחבריו נקרו את עיניו; ויש שאומרים: רב ששת נתן בו את עיניו ונעשה גל של עצמות.]

רב ששת, שהוא עיוור, נמצא גם הוא בין היוצאים לראות את המלך, והוא נתקל במין[1] שפוגע בכבודו. על פי אחד מנוסחי כתבי היד (פריז 671), הוא 'מינא בר בי רב', כלומר יהודי שפרש מבית המדרש. זיהוי זה יכול להסביר את הבקיאות שהוא מגלה בענייני הברכה בדבריו לרב ששת. בהמשך הסיפור מתברר שדווקא רב ששת, עם המוגבלות של העיוורון, מצליח לאבחן את המצב טוב יותר מהמין הרואה.

 

הסיפור הזה אמנם קצר מאד (הרבה יותר מהסיפור על הורדוס), אבל יש כמה וכמה תמות שגלומות בו ושאפשר להרחיב עליהן את הדיבור. גם בסיפור זה יש עיסוק מסוים במלכות. כולם יוצאים לחזות במלך שעובר, ובעצם במלכות, שכנראה יותר מעניינת מהמלך עצמו כאדם. כך הסיפור הזה 'מתכתב' עם הסיפור הקודם שעסקנו בו, על הורדוס, שבו העמקנו במושג המלכות. הוא 'מתכתב' איתו גם בעוד נושא – בשניהם יש עיסוק משמעותי בחושי הראייה והשמיעה והיחס ביניהם. ומלבד זה קיימים בו עוד כמה נושאים. לכן, נעסוק בו מכמה כיוונים, בהתאם לתמות השונות שגלומות בו.

 

א. החושים – או איך 'יודעים'?

המין לועג לרב ששת שיוצא עם ההולכים לראות את המלך. הלעג שלו מכוער מאד, אבל עניינית לכאורה הוא צודק, שכן רב ששת באמת לא יראה בעיניו את המלך. לכן מעניינת התשובה של רב ששת: "בוא וראה שאני יודע/אדע טוב ממך". אם נהיה רגישים ללשון נשים לב שהוא משתמש בפועל הראייה, דווקא החוש שאצלו חסר, ושבו יש למין יתרון עליו. ודווקא דרך הזכרת היתרון הזה של המין רב ששת אומר שיתברר כיצד הידיעה היותר נכונה תהיה אצלו, למרות הנחיתות שלו בעניין הראייה.

הניסוח שהמספר שם בפי רב ששת רומז רמז מטרים כבר בשלב זה של הסיפור שהיתרון, באופן מפתיע, לא יבוא מהמקום של הראייה, משום שידיעה ניתנת להשגה בכל מיני דרכים. בשלב זה של הסיפור איננו יודעים איך, ולמרות שהרבה פעמים יש קשר ישיר בין ראייה לידיעה.[2] ומכל מקום, כבר כאן הסיפור מציף את השאלה האם חוש הראייה הוא אפילו הדרך המרכזית או הדומיננטית לידיעה של משהו.

כשהפמליה של המלך מגיעה לבסוף, הסיפור עובר במעבר חד להתמקד בחוש השמיעה. השמיעה היא זו שבסופו של דבר תביא את רב ששת ליכולת ההבחנה הנכונה בנוכחות המלך. בשלב זה אנחנו יכולים לשאול את עצמנו אם אנחנו אמורים לקרוא גם את הסיפור הזה, כמו סיפור הורדוס, כמעמת בין מה שאנו קולטים בחוש הראייה לבין מה שאנו קולטים בשמיעה. אך נראה שזה דווקא לא המוקד פה, משום שגם המין משתמש בחוש השמיעה. הוא שומע את אותם דברים ומסיק מסקנות משמיעתו. היה אפשר לחשוב שלרב ששת, כעיוור, יש יתרון בחוש שמיעה מחודד יותר, אך הסיפור לא הולך בכיוון הזה.

הנקודה שנוגעת לחושים בכלל ולחוש השמיעה בפרט, היא, אפוא, מורכבת יותר. בראש ובראשונה מופיעה בסיפור ההבנה שהחושים כשלעצמם אינם מעניקים ידיעה שלמה אלא חלקית, ובמסקנה שהרואה/שומע מסיק יש תמיד ממד סובייקטיבי. האינפורמציה שנקלטת בחושים זקוקה עדיין לעיבוד ופרשנות במוחו של הרואה/שומע, והפרשנות הזו שונה מאדם לאדם ותלויה בגורמים רבים שמעצבים את עולם האסוציאציות וההסקה האנושיים. אבל הסיפור מציע כלי חשוב לעיבוד הקלט ופרשנותו. יונה פרנקל[3] כבר פירש שהחכם היהודי מאבחן טוב יותר את רגע הגעת המלך משום שהוא אינו נסמך רק על חושיו, אלא, בניגוד למין, מפרש את האינפורמציה שהוא אוסף באמצעות פסוקי התנ"ך, כלומר באמצעות התורה. ההבחנה, בעיניו, היא בין הסתמכות על החושים בלבד, כפי שעושה המין, להסתמכות על ידע בתורה לפרשנות הקלט של החושים, שהיא הבחירה של רב ששת: "...המציאות אינה מתפרשת מתוך עצמה, ממראה העיניים הפשוט, אלא יש צורך בפסוקי מקרא כדי להגיע לפירוש הנכון".[4]

הידע של רב ששת בתורה לוקח אותו אל הפסוקים מספר מלכים שאליהו שומע בהם שהתגלותו של ה', מלך מלכי המלכים, אינה ברעש או באש אלא בקול דממה דקה. אפשר לראות את הופעתו של מלך בקול דממה דקה כביטוי לאצילות, או לכך שמלכותו, כשהיא אמיתית ומופנמת אצלו (בניגוד, למשל, להורדוס), מעניקה לו ביטחון פנימי, שמייתר את הצורך בהופעה רועשת ובולטת. אבל נוכל לפתח הלאה את המחשבה על הנקודה הזו ולקבל מילים נוספות על ידי עיון בנקודה אחת מתוך המעשה של ר' נחמן בשבעת הקבצנים, שהוזכר לעיל. בסיפור עצמו אעסוק יותר בפרוטרוט בשיעורים הבאים, וכאן רק אצטט כמה שורות מדבריו של אחד הקבצנים בסיפור שמוצג כ'קבצן החרש':

ואתם סוברים שאני חרש, אין אני חרש כלל. רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החסרון שלהם. כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפילו כל השמחות שבעולם, כולם הם רק מחמת החסרון ששמח על החסרון שחסר לו ונתמלא, ואצלי כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שיכנסו באזני החסרון שלהם, כי אני חי חיים טובים, שאין בהם שום חסרון... וחיים טובים שלו היו, שהיה אוכל לחם ושותה מים...

הנקודה שמובעת בקטע הזה לגבי השמיעה היא מעניינת לעניין הופעת המלך בסיפור של רב ששת. האמירה של הקבצן החרש קושרת את הצעקה, ואת הקול בכלל, לחיסרון. מאיר אריאל שר: "אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו – לא צועק".[5] הקבצן החרש בוחר לא לשמוע את הקולות כיוון שהוא 'מעל' החיסרון. הוא חי "חיים טובים", שזהים בהגדרתם להיעדר חיסרון. אך מה הם החיים הטובים שלו? אפשר היה לחשוב שהוא עשיר שחי בשפע חומרי. אך הוא אינו חי בשפע חומרי, הוא קבצן, כמעט חסר כל. ועם זאת המינימום שיש לו – לחם ומים, מספקים אותו, ולכן מבחינתו יש לו הכל וחייו טובים. תחושת החיסרון, במבט זה, היא ממילא סובייקטיבית, שאלה של תודעה. כך למשל, חלק גדול מהדברים שאנחנו רוכשים או משיגים לא בהכרח נצרכים לנו באמת, אבל באותו רגע אנחנו מרגישים שאנחנו ממש זקוקים להם – לרכב מסוים, לבגד מסוים, למכשיר מסוים וכדומה.

איזה סוג של מלך הוא 'מעל' הדבר הזה? לא כל מלך שאנו מכירים. בשפה הקבלית, המלכות מתוארת כמי ש'לית לה מגרמה כלום' – אין לה מעצמה כלום. במצבה האידאלי היא מסורה כולה לתפקידה ולנתיניה וצרכיהם, ואינה זקוקה לכלום, אין לה כלום משל עצמה. המלך יכול, באופן פיזי, לחיות בארמון, וללבוש בגדים יקרים, אבל אם הוא מלך אמיתי הוא מבין שכל אלה הם משהו חיצוני, שבכלל נועד עבור הנתינים – הם זקוקים לראות את המלך שלהם ב'מעטפת' מכובדת, זה נותן להם את התחושה שהוא מלך.

האם קיים מלך כזה? מסופר על ר' ישראל מרוז'ין שהיה חי בארמון, ונוסע במרכבה מפוארת. בגדיו היו מפוארים. מסופר גם שהיה מתהלך בנעלי זהב, אבל:

הרה"ק [הרב הקדוש] היה נועל לעיתים נעלים מיוחדות ומבהיקות כדרך הפריצים, ופעם יצאו לקדש את הלבנה בימי החורף והקור והשלג היה על הארץ, בחזרתם לבית ניסה הרה"ק לחלץ את רגליו בכח מהכפור עד שנטפו מהם דם… ונוכחו לדעת שהנעלים בלי סוליא תחתיהם. (מרדכי מוטל מיכלסון, צבי יחזקאל מיכלסון, מאמר מרדכי, פיוטרקוב, נתן נטע קראנענבערג, תרס"ז, עמ' רסג אות כג)

והוא עצמו אמר: "הצדיק האמיתי... והוא במדריגת השתוות האמיתי, צדיק כזה יכול לרדוף אחר הכבוד" (עירין קדישין, עמ' 102). הרוז'ינר כאן מתאר את תכונת ה'השתוות', היכולת לא להיות מושפע או מונע כלל מהפאר החיצוני או הכבוד.

נראה לי שההשתוות הזו מתכתבת עם ה'דממה הדקה' של המלכות, שמופיעה בספר מלכים ובסיפור רב ששת. הדממה הדקה מתקשרת לתכונה של המלכות, שהקבלה מייחסת ל'ספירת מלכות', ש'לית לה מגרמה כלום' (אין לה מעצמה כלום). מלכות שכל כולה חיה למען הנתינים, והיא עצמה סוג של 'אין', שמסומל על ידי הדממה. נראה לי שההעמקה הזו בהבנת התכונה הזו של המלכות מסבירה גם מדוע הסיפור שמסופר בגמרא הוא עימות בין המין לחכם עיוור דווקא. תיאורטית, גם חכם שרואה היה יכול למצוא את עצמו ב'תחרות ניחושים' עם מין מתי יגיע באמת המלך, ו'לנצח' בעזרת התובנה מהפסוקים בספר מלכים. אמנם, היותו של רב ששת עיוור מעצים את הדרמה בסיפור, מפני שהיא גורמת למין ללעוג ליציאתו לקראת המלך. אבל אפשר שיש לעיוורונו עוד תפקיד – הוא מדגיש את התכונה של המלכות – שאינה מקבלת את כוחה מהפאר החיצוני או מחזות חיצונית כלשהי. זה יותר ברמה הסמלית מאשר הפיזית, אבל משהו בעיוורונו של רב ששת מסייע לו פחות 'להסתנוור' מהקליפה החיצונית של המלכות, ולהיות קשוב יותר לעוצמה הפנימית, שמתבטאת דווקא בשקט שלה. מסתבר שבכל החושים אפשר לקלוט מציאות חיצונית או פנימית, אך כנראה שבחוש הראייה הקליטה של החזות החיצונית, שיכולה דווקא 'למסֵך' מפני משהו פנימי יותר, היא הכי בולטת, אצל רוב האנשים. לכן הסמל בסיפור למי שיקלוט מציאות פנימית יותר הוא עיוור.

במילים אחרות, הסיפור גם מלמד אותנו שיש דרכים שונות להיפגש עם המציאות. אפשר להיפגש איתה ברובד החיצוני שלה. מפגש מהסוג הזה גם יוצר ציפיות מסוימות שקשורות להחצנה. כך המין, שנפגש עם המציאות ברובד החיצוני שלה בלבד, מצפה שהמלך יבוא בהחצנה רועשת. אבל אפשר גם להיפגש עם המציאות ברבדים פנימיים יותר שלה, אם משקיטים את 'רעשי הרקע' החיצוניים, וכך גם פוגשים את הא־לוהות שבה.

בשיעור הבא נמשיך ונעסוק בסיפור הזה של רב ששת והמין, נתבונן בנקודות אחרות בו, נראה כיצד הקריאה של נקודות שונות בסיפור מתחזקת על ידי ההקשר הרחב של הסיפור, ונעשיר את קריאת הסיפור ממקורות חסידיים נוספים.