מלאכי | פרק ב-ג | חתימת הנבואה

כפי שכבר התחלנו לראות, הנבואות בספר מלאכי בנויות בצורה של דיאלוג בין הנביא לבין העם. הדיאלוג משדר חוסר אמון רב בקרב העם לדברי הנביא. הנביא פונה אל העם בהאשמות, והעם "מיתמם". כך בפרק א', בתוכחה על זלזול העם בעבודת המקדש, העם מגיב: "אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ ומיד לאחר מכן, "מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ" (א, ו-ז).

חוסר האמון בקרב העם לדברי הנביא בא לידי ביטוי בצורה חריפה יותר בנבואת הפתיחה לספר, בה העם אומר לה' "במה אהבתנו", וכן בפרקים ב-ג בהם העם מערער על ההנחה שה' משגיח או על ההנחה שיש גמול צודק בעולם. כך למשל בסוף פרק ב: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱ-לֹהֵי הַמִּשְׁפָּט" (ב, יז). ובפרק ג' בצורה חריפה יותר, העם שואל – מה הטעם לעבוד את ה'? "אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת" (ג, יד).

בשיעור מימי העיון בתנ"ך, פרופ' אלי עסיס מסביר את מצב היחסים הרעוע בין הנביא לעם לאור ההקשר של שיבת ציון. מצד אחד, בתקופה זו הייתה ציפייה גדולה – אנחנו חוזרים לארץ, מקימים את בית המקדש, ומנסים להחזיר עטרה ליושנה. ומצד שני – המציאות הבינונית והחלקית הייתה אכזבה גדולה. בבניין המקדש ראינו שותיקי העם שזכרו את הבית הראשון בכו למראה העליבות של הבית השני. ויתרה מכך: הניסיון לקומם מחדש את ירושלים היה רצוף קשיים ומהמורות ולא נראה כגאולה הנכספת עליה דיברו הנביאים: החיים בארץ היו תחת שלטון פרסי. העלייה ארצה הייתה דלה מאוד. וגם ההישרדות הכלכלית הייתה מאתגרת.

העם הגיע לארץ עם שאיפות ותקוות גדולות, אבל ההתלהבות הצטננה ככל שהדרך הלכה והתארכה, וצפו עוד ועוד מהמורות. כך מסביר עסיס את הבינוניות הדתית של העם, המשתקפת מבין השורות של נבואת מלאכי. מדוע העם מביא קרבנות פגומים ומנסה להיתמם על כך? כיצד העם מחלל את הברית ופונה לנשיאת נשים נכריות? עסיס מציע שהעם מרגיש שהברית עם ה' מעולם לא חודשה. חזרנו לארץ, אבל ה' לא באמת שב אלינו. התלישות הזו, תחושת הנפילה בין הכיסאות בין הגלות לגאולה – הובילה את העם למצב "פרווה". מצד אחד על הנייר הם דתיים ומקיימים את המצוות, ומצד שני הרפיון הוא גדול. וממילא, מובן מדוע העם נמצא במצב של חוסר אמון.

לאור מצב העם, נבואותיו של מלאכי אכן עוסקות בחידוש מערכת היחסים. "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (ג, ז) – שוב אנחנו ניצבים בפני השאלה מי יעשה את הצעד הראשון. פרק ג' מציג את התשובה בדיוק לשאלה הזו. רעיון יום ה' מופיע לאורך הנביאים, אבל במלאכי לראשונה מתחדש הרעיון שלפני יום ה' יהיה שלב מקדים: בתחילת הפרק - "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי" (ג, א). ובסוף הפרק – "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (ג, כג). לפני הופעת ה' ביום ה', מתואר כאן שלב מקדים של הגעת שליח. בתיאור שבתחילת הפרק, משמעות הופעת השליח היא קשה וכוללת מחיר כבד: "מי מכלכל את יום בואו?" (ג, ב) קשה לעמוד במשמעותו של יום ה', שהיא הזיקוק והצריפה המתוארים בפסוקים ב-ג. הצירוף כולל הסרה של אלה שאינם ראויים. ומן הצד השני, בתיאור שבסוף הפרק – הגעת אליהו לפני יום ה' נועדה "להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", כדי למנוע את הפורענות והמחיר של יום ה': "פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (ג, כד). ודומה שאכן מוצגות כאן שתי אפשרויות: אפשרות שבה ה' מחדש את הקשר ביוזמתו – על מחיריה, ואפשרות שבה העם מתכונן ומטהר את עצמו – ונעשה ראוי ליום ה' ולגאולה שבה תשוב ההשגחה הגלויה לצדיקים: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (ג, כ).

קריאת סוף הפרק מכינה אותנו להפסקת הנבואה, ואולי אף סיכום תקופת התורה והנבואה גם יחד. אפשר לשמוע את הנביא קורא לנו ומפציר בנו: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (ג, כב). בדרך כלל הפועל המלווה בתנ"ך את המושג תורה הוא שמירה - שמרו את החוקים והמשפטים וכו'. כאן לראשונה מופיע הפועל זכירה - זכרו את תורת משה, גם לאחר שהנבואה תפסיק. שמרו על הקשר עם ה' גם ללא הנבואה. ו"ניפגש" לעתיד לבוא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". עוד על משמעות הפסקת הנבואה ומסריו של מלאכי לקראת הפסקת הנבואה, מוזמנים לקרוא בדבריו המצורפים של הרב משה ליכטנשטיין על הפטרת שבת הגדול.