הושע פרק יד | שובה ישראל עד ה' א־לוהיך

הפרק החותם את ספר הושע מוכר ומפורסם בהיותו הפטרת שבת שובה. ואכן, הפרק מכיל קריאה מרגשת לתשובה, והיא נענית באהבתו של הקב"ה לישראל ובגאולתם. בתור לומדי ספר הושע בשלמותו, אנחנו יכולים לשים לב שהפרק הוא לא רק קריאה לתשובה אלא גם סגירה של הספר במאפיינים רבים שלו. קודם כל, הקריאה לישראל ליטול את היוזמה בשיבה אל ה' (כפי שראינו למשל ב: ג, ה; י, יב). האמירה "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (יד, ג) מראה שישראל הפנימו את דברי הנביא על כך שה' מעוניין בשיבה כנה ואמיתית, על ידי דברים ומילים, ולא בכפרה מדומה על ידי קרבנות (ו, ו).

ראינו לאורך הספר ביקורת על ההליכה לאשור ולמצרים (ז, יא) או במשל בפרק ב' – אל המאהבים. ואצלנו בפרק ישראל אומרים במפורש: "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (יד, ד) ובסגירה לשונית אומר הקב"ה לעם בסיום הפרק: "אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ" (יד, ט). בפרק הקודם ראינו שמקורות המים יתייבשו כעונש "וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ" (יג, טו) ובפרק שלנו "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה" (יד, ו). ואף הדגן והתירוש שנלקחו מן האישה בפרק ב', חוזרים אליה: "יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן" (יד, ח). הפרק חותם באמירה "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם" (יד, ט-י) – מי שחכם ידע ויבין שהגאולה באה מאת ה', שלא כאישה בפרק ב' שהיא "וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ..." (ב, י).

נוסיף בשולי הדברים שהנבואה שבפרקנו מפתיעה. ראשית, את מושג התשובה כבר ראינו כמה פעמים לאורך ספר הושע – אבל הייתה זו תשובה שלא הצליחה. כך למשל בתחילת פרק ו' ראינו קריאה של העם לתשובה ואת הנביא מכנה קריאה זו "ענן בוקר וכטל משכים הולך" – ענן שמייצר תקווה אבל בסופו של דבר מאכזב. ומכיוון נוסף, בסוף פרק י"א ראינו גאולה בה ה' גואל את עמו – אבל לא בגלל שהם שבים בתשובה, אלא בגלל שהם בניו ורחמיו ואהבתו נכמרו עליהם. ולמרות שתי הנקודות שראינו בספר הושע – הייאוש מתשובה שהכזיבה, ונבואה לגאולה שאינה בזכות אלא בחסד, מגיע פרק י"ד וחוזר אל המושכל הראשון של הנביאים: תמיד ה' מצפה לתשובה. ישראל – קומו, וחזרו אליו.

עוד מצורף: מאמרו של חבר הקבוצה, פרופ' עמוס פריש. הוא דן בגבולות נבואת התשובה של פרק י"ד ומציע לה מבנה סימטרי לאור חילופי הדוברים בה, כשבמרכז ניצבים דברי ה'. המאמר עומד על תפקיד השורש שו"ב בנבואה כמילה מנחה, אשר משמשת הן לתיאור שינוי מצב היחסים בין עם ישראל לה' ("שובה", "ושובו", "שב אפי") והן לתיאור שני המצבים הבסיסיים ביחסיהם (הריחוק והקירוב). אם תעיינו בפנים, תמצאו דיון ביסודות נוספים של הנבואה בפרק י"ד.