יחזקאל | פרק י"ז | הנשר הגדול

יחזקאל מציג משל למערכת היחסים בין צדקיהו ומלך בבל. הנשר (מלך בבל) לקח את צמרת הארז (גלות יהויכין – צמרת המדינה) ושם אותה בעיר רוכלים (בבל). במקומו הוא לקח מזרע הארץ (צדקיהו מזרע המלוכה), שתל אותו בשדה זרע וטיפח אותו. הזרע התחיל לגדול והפך לגפן שפלת קומה, בהתאם לתכנון, אך אז פנה לנשר אחר (מצרים) וביקש ממנו עזרה. הנביא שואל שאלה רטורית: " תִּצְלָח?! הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק!" מובן שהנשר הראשון ינקום בזרע החלש וינתק את שורשיו.

צדקיהו הומלך על ידי בבל ובמקום להכיר טובה מרד בו. יש הקבלות בין הפרק הקודם לפרק הזה. בשניהם מוזכרים בני יהודה ככפויי טובה. האסופית לא זכרה את החסד שעשה איתה הקב"ה ובגדה בו, וגם צדקיהו שהומלך על ידי מלך בבל ומרד בו. בשניהם הנביא מנסח את ההאשמה באותה צורה: "וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית" (יחזקאל י"ז:י"ח, לעומת ט"ז:נ"ט). צדקיהו בז לאלה שכרת עם מלך בבל, מפר את הברית ומורד בו – וההשלכות יהיו חורבן נורא.

חז"ל הבינו שצדקיהו נשבע למלך בבל בשם ה' שלא ימרוד בו, וממילא יש כאן חילול השם גדול. כשמערבים את שמו של ה' לא משנים התירוצים – אי אפשר להשתחרר מהשבועה, כי כבוד שמו מונח על כף המאזניים. גם בלי להסביר שהיה כאן חילול שם שמיים מובן הכעס על מפירי הברית, דווקא לאור ההשוואה לברית שיש עם הקב"ה. אותן מידות בנפש שמביאות את האדם לכפור בטובה של מלך בשר ודם מובילות אותו לכפור בטובה שגמל אותו הקב"ה. אותו רצון לעצמאות ומרידה בקב"ה הוא גם זה שמוביל למרוד במלך בבל.

גם הנבואה הזו חותמת בדברי נחמה, כשלעתיד לבוא מי שישתול את הענף הבא בארץ ישראל הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא אף נשר. מעניין לשים לב שבנחמה העתידית דווקא צמרת הארז תחזור ותישתל בארץ, מה שחוזר לנקודה שכבר הוזכרה רבות: התקווה והעתיד של עם ישראל נמצאים דווקא אצל יהויכין בבבל, ולא אצל צדקיהו בירושלים.