יחזקאל מג | השכינה והמלוכה

פרק מ"ג פותח בהתרחשות מרגשת שסוגרת מעגל מתחילת הספר – השכינה חוזרת: "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (מג, ב). אם היה למישהו ספק, אז יחזקאל מדגיש שמדובר באותו מראה כבוד שהוא סיפר לנו עליו בתחילת הספר: "וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי" (מג, ג) – וגם תגובתו של יחזקאל דומה לזו שבהתגלויות הקודמות – יחזקאל נופל על פניו מחמת כבוד ה'. הספר שנפתח בהתגלות השכינה הגדולה ביותר שבמקרא אבל מתוך האווירה הכאובה של החורבן, סוגר את המעגל, ואנחנו רואים את אותו מראה שחוזר לשכון בתוך ביתו: "וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת" (מג, ה).

יחזקאל שומע קול המידבר אליו מתוך הבית, ומצהיר על חזרת שכינתו לתוך בני ישראל – אמנם הפעם בלי שבני ישראל יטמאו את שמו: "וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם" (מג, ז). בפסוק הבא נזכר פסוק חשוב מאוד בהבנת פגמי המקדש הראשון: "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (מג, ח) – יש כאן ביקורת על הצמדת ארמון המלוכה לבית המקדש ולערבוב של שלמה המלך בין מפעלי הבנייה שלו – המקדש וארמון המלוכה. הקשר ההדוק מדי בין המקדש לבין בית המלוכה, גרם בעיני הנביא לטימוא המקדש על ידי המלכים בעבודה הזרה שלהם. כחלק מהפקת הלקחים של יחזקאל, נראה בהמשך שבמקדש העתידי תיווצר הפרדה משמעותית בין המלוכה לבין המקדש.

דיברנו בעבר על המשמעות החיובית הפוטנציאלית של החיבור בין המלוכה למקדש, ששיאה בפסוק "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ" (דה"א כט, כג); אבל מסקנת פרקנו, לאחר כמה מאות שנות היסטוריה – שזה לא שווה את זה. נוכחות המלך בצמוד למקדש מסוכנת מדי; אחז השתמש במקדש כבשלו לטובת הכנסת פולחן זר שירצה את מלך אשור (מל"ב טז). ועוזיה, שהיה מלך צדיק, נכנס בגאוותו כדי להקטיר קטורת במקדש על אף שלא היה כהן, והצטרע על כך (דה"ב כו). ואלה דוגמאות ספורות. מלכים נוספים קיצצו את אוצרות המקדש כדי להעלות שוחד לשליטי המעצמות, ומלכים נוספים הכניסו עבודה זרה לתוך המקדש. החיבור בין המקדש למלוכה היה אמור לגרום למלכים להבין שהם אינם בעלי הכוח אלא הם רק שליחי ה' להנהיג את עמו. אבל חלף זאת, החיבור בין המקדש למלוכה גרם למלכים להרגיש שגם המקדש שייך להם, והתוצאות היו הרות אסון.

ראינו מספר פעמים שבגאולה המתוארת ביחזקאל יש מוטיב חשוב שנוכח והוא הבושה. הגאולה לא מגיעה לישראל בזכות מעשיהם, אלא היא נעשית למען שם ה'. בגאולה כזו, ישראל אמורים להתבייש בחטאיהם ולהימנע מלחטוא בעתיד. מוטיב זה מקושר בפרקנו גם לתכנית המקדש: "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית (מג, י). מה הקשר בין תבנית המקדש לבין הבושה מהחטאים? ייתכן שהשינויים שנזכרו לעיל, שהם הפקת לקחים מחטאי העבר של ישראל – אמורים לגרום לבני ישראל להתבייש. בכך, המקדש החדש יהווה גם מעין אנדרטה לחטאי העבר – כדי שישראל יתביישו בהם וימנעו מלשוב ולחטוא בעתיד.

לקראת סוף הפרק מתואר סדר חנוכת המזבח והמקדש העתידי במשך שבעה ימים, שבסופם נגיע לתכלית המיוחלת: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (מג, כז).