ישעיהו י"ט | משא מצרים

לפני שמתחילים לדבר על הפרק חשוב להזכיר את מעמדה של מצרים בתרבות העתיקה. בעת העתיקה היו שתי אימפריות משמעותיות: האימפריה הדרומית – מצרים, והאימפריה הצפונית – אשור, לימים בבל, ואז פרס. בין האימפריות היו מאבקים ומלחמות, ואנחנו רואים במספר נבואות לאורך התנ"ך נסיון של קואליציות אנטי אשוריות / אנטי בבליות להסתמך על מצרים שיסייעו למרד. המידע הזה יכול לשפוך אור על מטרתה של הנבואה. ייתכן שנבואת הכשלון של מצרים נועדה לומר לבני יהודה: "אל תסמכו עליהם, גם הם עתידים להפסיד". אך ייתכן שיש כאן גם מסר יותר עמוק מזה. 

לנבואה שני חלקים. החלק הראשון הוא תיאור של פורענויות שונות שה' יביא על מצרים. מלחמות אחים ("וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ"), בעיות הנהגה ("וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ" וגם בהמשך "ה' מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים"), נתינתם בידי שלטון אכזרי ("וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה"), וחורבן כלכלי טוטאלי שמגיע בעקבות פגיעה במקורות המים ("וְנִשְּׁתוּ מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ"). 

החלק השני של הנבואה כולל את ההשלכות – התקרבות, שלב אחר שלב, לעבודת ה'.  כל שלב מתואר בפתיחה של "ביום ההוא". תחילה המצרים יפחדו מאדמת יהודה, ובעצם יפחדו מהקב"ה, א–להי הארץ. בשלב השני יהיו חמש ערים במצרים בהן ידברו את שפת כנען ויישבעו בשם ה'. השלב השלישי הוא שיקימו מזבח בתוך הארץ ומצבה בגבול הארץ (במאמר המצורף, פרופ' יוחנן אהרוני מסביר שזו גם משמעות חמש הערים: ארבעה מקדשי מצבה על הגבולות, ומקדש מרכזי בתוך הארץ בו גם מקריבים קרבנות, ומשווה למצב בממלכת יהודה בתקופת חזקיהו), בשלב זה מערכת היחסים בין הקב"ה למצרים כבר תעלה לרמה שמזכירה לנו את היחסים עם בני ישראל. המצרים יזעקו וה' יושיע אותם וירפא להם, והם ידעו את ה', ויעבדו אותו. השלב הרביעי הוא הפסקת הסכסוך בין מצרים לאשור ("בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה"), מה שמסמל חזון שכבר ראינו אצל ישעיהו – אחדות כללית והפסקת המאבקים. השלב החמישי והאחרון הוא אחדות כללית בין השלישיה: אשור הצפונית, מצרים הדרומית, ובני ישראל. האחדות הזו תביא את העולם למה שהבטיח הקב"ה לאברהם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה (בראשית יב, ג). סיום הפרק מציג ביטוי קיצוני לגישתו הכללית של ישעיהו שקורא לעבודת ה' של הגויים, כשהקב"ה משווה בין השלושה ומכנה את מצרים "עמי מצרים": "בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל". 

מצורף קטע מתוך "עולם התנ"ך" עם תיאור ריאלי היסטורי של מצרים בתקופת ישעיהו. מומלץ להשלמת התמונה גם בעניין הפרק הזה, וגם בעניין הברית עם מצרים והמאבק עם אשור שנגיע אליו בהמשך.

אני מצרף גם מאמר של יאיר רהט (שותפי לסדרה זו) שהתפרסם במגדים סב בשנה שעברה על משאות העמים והקשרן בישעיהו. המאמר מתמקד בחלק הראשון של משאות העמים (פרקים י"ג-י"ט) הכולל רצף של נבואות פורענות על מפלת העמים.

ניתוח המשאות מראה שחטיבה זו איננה רק קיבוץ מרוכז של נבואות על העמים השונים, אלא יחידה ספרותית מסודרת שמצביעה על תהליך הדרגתי שנבנה לאורך הפרקים: בתהליך זה, מתממש חזון ישעיהו מפרק ב', על כך שכל העמים ידרשו את שם ה' השוכן בציון.

מתוך העיון מתברר שיש גם משמעות למיקומה של חטיבת משאות העמים במקום שיבוצה בספר ישעיהו. בדומה לסיפור רצין ופקח בפרקים ז'-ח', שניסו לקשור קשר נגד אחז וירושלים, נראה שבין המסרים המרכזיים של משאות העמים נמצאת הדרישה לזנוח טקטיקות מדיניות ופוליטיות המתבססות על כוחו וחוכמתו של האדם, ולעבור להכרה ביד ה' המכוונת את התמורות הגאופוליטיות העולמיות. ההכרה ביד ה' מתבצעת דרך מקום שכינתו בציון, עד להרמוניה עולמית שבה המעצמות והעמים כולם עובדים את ה'.

לקראת סופו, המאמר מציע לבחון את פרקים ז'-כ"ז במבט מלמעלה, ולטעון שבפרקים אלה נבנית התמה המרכזית – המעבר מביטחון באדם לביטחון בה' השוכן בציון – בשלושה מעגלים שונים: בתחילה בישראל, לאחר מכן בעמים, ולבסוף בבריאה כולה.