ישעיהו מ"ט | דברי הנביא ודברי ירושלים

הפרק פותח בוידוי נדיר של הנביא על תסכולו: ה' ייעד אותו לתפקידו כנביא וכמוכיח, כמשיב את ישראל לאביהם שבשמים: "וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי" (ישעיהו מ"ט, ב) – אבל בפועל הוא לא מצליח ליישם דבר מכל זה: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיהו מ"ט, ד) – זה לא עובד! העם לא מקשיב לי, אומר הנביא. עבור מה אני מכלה את כוחי? ה' מנחם את הנביא ואומר לו שלא רק שהוא יצליח להשיב את עם ישראל אל ה': "וְעַתָּה אָמַר ה' יֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו", (ישעיהו מ"ט, ה) אלא שדברי הנביא אף ישפיעו על גוים רחוקים: "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ט, ו).

בפרק מובאים גם דבריה של ציון, המיואשת ממצבה: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (ישעיהו מ"ט, יד). מוזמנים לעיין בדבריו של פרופ' יהודה אייזנברג שמצביע על כך שדבריה של ציון כאן מנוסחים מנקודת מבטה של אישה שבעלה עזב אותה. תשובת ה' משתמשת בדימוי אחר, של אם ובניה: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ" (ישעיהו מ"ט, טו). אישה לא תשכח את בניה, וגם אם תשכח – אני לא אשכח אותך. בהמשך, בגאולת ירושלים, ישמשו שני הדימויים כאחד: ירושלים המשולה לאם זוכה להתקבצות בניה לתוכה בחזרה: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ... שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ" (ישעיהו מ"ט, יז-יח), ושמחתה של ירושלים תהיה כשמחת כלה: "חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה" (שם).

ואולי כאן המקום להזכיר שזכינו לראות בעינינו את התגשמות הנבואות הללו. כך למשל דברי הנביא "כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב" (ישעיהו מ"ט, יט) מתאימים בצורה נהדרת לתיאור הצפיפות שאנו חווים לפעמים בעומדנו בפקקים או לעליה במחירי הדיור שהיא תוצאה ישירה של הצפיפות הגוברת בארצנו הקטנה.