מלכים ב | פרק ה | צרעת נעמן

סיפור נעמן הוא סיפור חריג ברצף ספר מלכים. מה פתאום נביא ה' מעם ישראל משקיע כל כך בריפוי שר הצבא הארמי, ומדוע המקרא מקדיש להתרחשות זו פרק שלם? גם גחזי תמה על יחסו של אלישע לנעמן, באומרו בביקורת מרומזת: "הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא" (ה, כ) – גחזי מאוכזב מדחיית המתנות אבל מדגיש את היותו של נעמן "הארמי הזה" - האויב. לא רק שאתה מרפא את שר צבא האויב, אתה גם לא מנצל את ההזדמנות כדי לרושש אותו? כל זה ובחינם?

נעמן שר הצבא הגדול והמרשים של ארם הוא, מה לעשות, מצורע. נעמן כנראה התייאש מרפואת הצרעת, שמהווה צל של בושה על דמותו המרשימה. על אפשרות הרפואה שבפרק הוא שומע, באופן מפתיע, דווקא מנערה שבויה, המספרת לו שבשומרון יש נביא שמסוגל לרפא אותו. מלך ארם שולח שליחים למלך ישראל שודאי ישלח אותו לאותו נביא. מלך ישראל נכנס לפאניקה מבקשת מלך ארם "וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת"; הוא אפילו לא חושב על הרעיון לבקש עזרה מאיש הא-לוהים הידוע שבממלכתו – פתרון שעליו כן חשבה נערה קטנה. יש כאן, כמובן, שיקוף נוסף של ריחוק בית המלוכה מנביא ה'.

הדינמיקה שבין נעמן ואלישע היא התרחשות מרכזית בפרק, ונסובה סביב הגאווה של נעמן. זה מתחיל בצרעת עצמה שהיא עונש לגאווה במקרא, וממשיך בהתרחשויות שבפרק: מי יוצא אל מי, האופן שבו מוצגת הבקשה למלך ישראל, האופן שבו נעמד נעמן אל מול פתח ביתו של אלישע. ולמול זה – העובדה שאלישע אפילו לא טורח לצאת לראות את פניו של נעמן אלא שולח אליו את נערו. הציווי לטבול בירדן שמעלה את חמתו של נעמן – נהרות דמשק מרשימים הרבה יותר מהירדן העלוב!

לאחר שנרפא מצרעתו, נוכח נעמן להכיר בגדולת ה': "וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל". אלישע לא מסיים את התהליך החינוכי כאן, אלא ממשיך בכך שהוא מסרב לקבל מנעמן תגמול כלשהו. סירוב זה פועל אף הוא את פעולתו וגורם לנעמן להצהיר שהוא אף מעוניין מעתה לעבוד את ה': "יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'" (ה, יז). מובן אם כן מדוע גחזי שחזר וחמד את מתנותיו של נעמן נענש בחומרה רבה כל כך: הוא הוריד מעוצמת אישיותו של אלישע אל מול נעמן, ופגם בכך ברושם הדתי שהותירה על נעמן פגישתו עם אלישע. בעוד גיחזי ראה כאן סיפור שבין נעמן מלך ארם האויב לבין מלך ישראל, אלישע ראה כאן סיפור שבין נעמן אל מול האמונה בה'.

הסיפור שבפרקנו משקף אם כן בצורה מדויקת את המצב ההזוי שבו אנו נמצאים: דווקא בעת שבה נמצא בישראל נביא כל כך עוצמתי כמו אלישע (ולפניו אליהו) – ישראל נמצאים במצב רוחני כל כך ירוד ובתפוצת עבודה זרה בלתי רגילה בממלכה. אפילו שר צבא האויב מכיר בגדולת ה' ובעליונותו מתוך מפגשו עם אלישע, אבל בישראל אפילו המלך לא מעלה על דעתו לפנות אל הנביא כאשר הוא נתקל בקושי.