שמואל א | פרק א | שבירת ציפיות

אחת הדרכים של התנ"ך להדגיש מסרים או פעולות של הדמויות היא לייצר ציפיות ולשבור אותן. קצת כמו בסרט טוב: הסיפור הולך למקום מסוים, הצופים חושבים שהם כבר יודעים את הסוף, ואז מתלהבים מהטוויסט. אפשר לראות דוגמה לטכניקה הזו בפרק שלנו: בסיפור קיום הנדר של חנה. 

עוד לפני שמסתכלים בפסוקים, אפשר להבין שמדובר בנסיון קשה. כל אישה תתקשה לוותר על בנה, ובייחוד על בן יחיד שהגיע אחרי תקופת עקרות ממושכת. כמו בסיפור הילדים עוץ לי גוץ לי: הרבה יותר קל להבטיח משהו שעוד לא קיבלנו, מאשר לוותר עליו בפועל. 

הדרך שבה הנביא מעצב את הסיפור מושכת אותנו לחשוב שחנה לא תעמוד בנסיון. 

הנביא מספר שאלקנה וכל ביתו עולים, ואז חוזר אחורה להדגיש שזה לא באמת אלקנה וכל ביתו, כי חנה חסרה: "וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל־בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת־זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת־נִדְרוֹ׃ וְחַנָּה לֹא עָלָתָה".

על הסיבה של חנה לא לעלות אנחנו שומעים רק מפיה של חנה, ולא כתיאור אובייקטיבי של המספר. מה שזורע את הספק האם זו באמת הסיבה האמיתית, או שיש לה סיבה אחרת שהיא מסתירה ומנסה למשוך זמן: "וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי־אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת־פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד־עוֹלָם". גם ההתייחסות של אלקנה — אישור בסגנון של "תעשי מה שבא לך", שרומז שהוא חושד שהיא לא מתכננת לקיים את הנדר: "וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד־גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת־דְּבָרוֹ" — מושך גם אותנו לחשוד שחנה לא תקיים את ההתחייבות שלה. 

כמה גדולה ההתרגשות וההערכה שלנו לחנה כשהתנ"ך מגלה לנו את הסוף החגיגי של הסיפור: "וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת־בְּנָהּ עַד־גָמְלָהּ אֹתוֹ׃ וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית־ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר׃"