שמואל א | פרק יט | הגם שאול בנביאים?

בפרקנו, ניסיונותיו של שאול להרוג את דוד נעשים פחות ופחות אלגנטיים ויותר מתוכננים וישירים. הפחד הסמוי כבר הופך למציאות מבחינתו, וכביכול ברור שדוד הוא מורד שיש להורגו.

נציין בקצרה כמה נקודות שעולות בפרקנו:

1. דבריו של יונתן לשאול: "וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם" (יט, ה) על דוד שבזכותו הגיעה הישועה, מכוונים כמובן לדבריו של שאול עצמו מתחילת מלכותו, שנאמרו ביחס לאנשים שלא רצו לקבל את מלכות שאול: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל" (יא, יג). שאול בשלב זה משתכנע, אבל עצם הצורך לומר זאת, מדגישה את המצב העגום ששאול נמצא בו, לעומת התנהלותו מעוררת ההשראה בתחילת ימי מלכותו.
2. ההקבלה בין דוד ומיכל מול שאול, לסיפור יעקב ורחל מול לבן (בשני הסיפורים האישה משתמשת בתרפים, ובמהלך מרדף של האב כנגד חתנו; ועוד הקבלות). להרחבה מוזמנים לעיין במאמרו של הרב אמנון בזק.
3. הגם שאול בנביאים: השימוש בביטוי זה, המקביל לביטוי הזהה בפרקי המלכת שאול (י, יא-יב), מעצים את סגירת המעגל הטרגית בסיפורו של שאול: כיצד האיש שבחר בו ה', שהוצג כאדם ראוי ועניו שלא רצה למלוך, מסיים את מלכותו בסיפור עגום של אובססיה למלכותו. ואפילו הנבואה שזכה לה, הופכת בפרקנו לדבר נלעג: "וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (יט, כד), ובמקום נוסף, נבואה שהיא כנראה רוח רעה הגורמת לו כמעט להתנקש בדוד: "וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת... וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר" (יח, י-יא).