שמואל א | פרק ו | חזרת הארון לבית שמש, והשלכותיה

בפרקנו הפלישתים כבר אינם יכולים לשאת את נוכחות ארון ה' ומשיבים אותו לישראל. כדי לוודא שאכן הארון היה סיבת הפורענות שבאה עליהם, הם עושים זאת באופן שבו ברור כי חזרת הארון לישראל היא ניסית לחלוטין, וכך אכן קורה.

כאשר הארון מגיע לבית שמש, הקורא בפסוקים מתרשם שההתרחשות היא חיובית: מתוארת השמחה בבית שמש על חזרת הארון, הקרבת הקרבנות לה' וסיכום הפרשיה אל מול הפלישתים. הפתעה גדולה מחכה לקורא כאשר הוא מגיע לפסוק י"ט: "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'" (ו, יט) – מה קרה כאן?

הרב יובל שרלו בדבריו המצורפים מכתב העת מגדים, מסביר שפרשיית ההכאה באנשי בית שמש מתכתבת ישירות עם שאלת היחס לארון הברית שעלתה בפרק ד'. בפרק ד' ראינו את תפיסתו המאגית של עמ"י, הסובר שהבאת ארון ה' אל שדה הקרב היא ערובה לניצחון. ההפסד ושבי הארון בידי פלישתים הבהירו שלא זה המצב. אבל ייתכן שהעם עדיין שבוי באותה התפיסה: מה שהשתנה זו לא התפיסה הרוחנית של העמידה אל מול ה', אלא הערכת הארון עצמו כחפץ מאגי. ייתכן שהארון הוא באמת לא חפץ בעל סגולות מרשימות, שהרי הוא נשבה בידי פלישתים. הארון מתקבל בבית שמש אמנם בשמחה אבל באיזשהו שוויון נפש רוחני ודתי: האווירה בפסוקים נראית רגועה למדי וכלל לא-דרמטית. יתרה מכך, בני ישראל מרשים לעצמם להביט בארון ה' (וזה אסור, עיינו במדבר ד, כ). וההפתעה שחווינו כקוראים אל מול המגפה בבית שמש, כנראה הפתיעה מאוד גם את אנשי בית שמש עצמם, שהיו מעט אדישים אל מול הגעת הארון לעירם.

התוצאה של המגיפה אכן מתקנת את אותה הבעיה בדיוק, והעם חוזר לכבד את ארון ה' ולירא ממנו: "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ". וכך הארון חוזר להישמר בצורה הראויה לו בקדושה בידי הלויים.

סיפור המגיפה בבית שמש, אם כן, מחדד לנו את המסר בגישתנו אל המקדש וארון ה': מצד אחד, הקודש הוא דבר שצריך לכבד ולירא ממנו. ומצד שני, אסור להתמקד בו ולחשוב שהעבודה הדתית מתחילה ונגמרת בו. בפרק הבא נראה כיצד שמואל מלמד אותנו מהי העבודה הדתית המלאה הנדרשת קודם היציאה לקרב.