טעם הבחירה במשנת בעל התניא | 1

אנו נכנסים לסוגיית טעם הבחירה בעולמה של החסידות. לכאורה היינו צריכים לפתוח אותה בדברי הבעש"ט והמגיד ממזריטש, אך תורות מסודרות יותר אנו מוצאים בדור השלישי של החסידות, אצל רבי שניאור זלמן מלאדי – אדמו"ר הזקן. הוא אינו מציב בתור כותרת את העיסוק בטעם הבחירה, אלא בעיקר את עבודת ה' של ה"בינוני", אך אנו נתבונן ונראה את מקומה של הבחירה בעבודה זו.

 

אדמו"ר הזקן היה תלמידו של המגיד ממזריטש. מסופר כי בתחילה הוא התלבט אם ללכת אל הגר"א כדי לדעת איך ללמוד תורה, או אל המגיד ממזריטש כדי לדעת איך להתפלל. לבסוף הוא הלך למגיד, באומרו שללמוד תורה הוא כבר יודע קצת, אבל להתפלל עדיין לא. הוא אכן למד אצל המגיד, בתור אחד מצעירי תלמידיו, אך גדל והיה לאחד מממשיכיו הבולטים, ואף הקים את אחת החסידויות הגדולות – חסידות חב"ד.

אדמו"ר הזקן הכריע להסביר את רעיונות החסידות בדרך תבונית-עיונית, תוך שימוש נרחב במושגי תורת הקבלה, ועל רקע זה התעורר פולמוס בחסידות בינו ובין רבי אברהם מקאליסק שאף הוא היה תלמיד המגיד ממזריטש. בסופו של דבר, תורתו של אדמו"ר הזקן התפשטה והתפרסמה בקרב רבים. היא מופיעה בכמה ספרים, כגון תורה אור וליקוטי תורה, אך מרכזה בספר התניא. זהו אחד הספרים היחידים בחסידות שנכתב באופן מסודר ושיטתי. הוא נכתב לראשונה בתור קונטרסים, ולאחר שאדמו"ר הזקן ראה כי הם התפזרו והתפרסמו ברבים, הוא החליט להוציא אותם באופן מסודר בתור ספר.

ספר התניא מעניק לנו מבט עמוק ודק על ההתרחשויות בנפש סביב הבחירה. עד כה, אצל רוב חכמי ישראל, ראינו בעיקר דיון רעיוני על הבחירה; אדמו"ר הזקן עסוק פחות בשאלה איך לתפוס את הבחירה ומה מקומה בעולם הרוחני, ונכנס יותר לבירור ההתרחשות בעולם הנפשי. כדי להבין התרחשות זו, נצטרך תחילה לפרוס בקצרה את מבנה הנפש כפי שמציג אותו התניא.

 

מבנה הנפש לפי התניא

בעל התניא פותח את הספר בדברי רבי חיים ויטאל, בספרו שערי הקדושה, שלפיהם נפש האדם בנויה משתי נפשות – אלוקית ובהמית. הנפש הבהמית היא הצד הטבעי של האדם, שחפץ מטבעו בתאוות וברצונות חומריים. בעם ישראל הרובד הטבעי הזה כולל גם תכונות נפשיות טובות כגון חסד ורחמנות. לצד נפש זו נמצאת אצל בני עם ישראל גם נפש אלוקית. ההתרחשות הפנימית של האדם קורית בין שני הכוחות הללו.

אמנם אין זה חידוש גמור, כי כבר בחז"ל אנו מוצאים דגם של יצר טוב ויצר רע. אולם בעל התניא מגדיר את הכוחות כשתי נפשות דווקא, ובזה מכניס אותנו להתבוננות מעמיקה ודקה בעולם הנפשי. כל כוח באדם הוא נפש שלמה. לפי הקבלה, הנפש בנויה מעשר ספירות – חכמה בינה ודעת ושבע המידות התחתונות (חסד, גבורה ואילך); לפי בעל התניא זה נכון גם לנפש הבהמית.

שלוש המידות העליונות מתוך עשר הספירות, לפי אדמו"ר הזקן, הן חכמה בינה ודעת (ומכאן ראשי התיבות חב"ד). החכמה, הבינה והדעת משפיעות על המידות. ובמילים אחרות, התבוננות יכולה לעורר התפעלות רגשית. כך עונה אדמו"ר הזקן לקושיית הראשונים, איך יכולות להיות מצוות המוטלות על הלב, כגון "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תחמוד": על ידי התבוננות שכלית אפשר להגיע לרגשות שהתורה מצווה עליהם, ובעיקר לאהבת ה' וליראתו.

לפי עיקרון זה, אפשר לזהות כיצד מאחורי כמעט כל רגש שאנו מרגישים, עומדת מחשבה. למשל, אם אדם פגע בנו – אנו מרגישים עלבון, אבל רגע לפני שהתעוררה תחושת העלבון – עברה בנו תחילה מחשבה כלשהי שגרמה לקליטת האמירה לעורר עלבון. יש שלב בין המאורע ובין ההתעוררות הרגשית, והוא המחשבה המפעילה את הרגש.

זהו עולמה של הנפש מבפנים, ולצד כוחותיה הפנימיים יש לנפש מערכת נוספת של כוחות, שתפקידם לאפשר לה להופיע כלפי חוץ. בעל התניא קורא לזה "לבושי" הנפש. הנפש מתגלה במחשבה, דיבור ומעשה. כל הגילויים האלה נעשים בסופו של דבר על ידי הגוף – המחשבה במוח, הדיבור בפה והמעשה באיברים.

על ידי המחשבות, הדיבורים והמעשים מתבטאת הנפש, הן האלוקית והן הבהמית. המצוות מבטאות את הצד האלוקי וממילא גם מחזקות אותו, והעברות מבטאות את הצד הבהמי ומחזקות אותו. בין המצוות לעברות יש תחום נייטרלי, תחום של רשות, שגם בו בעל התניא עוסק. הוא מכנה אותו, בעקבות האר"י, בשם "קליפת נגה". בתחום הזה אפשר להשתמש לקדושה או חלילה לתאוות, וכך להעלותו או להורידו.

הנפש האלוקית מצויה במוח, וכשהיא פועלת היא משפיעה על "הלב הימני", שהוא כביכול הצד האלוקי שבאדם. כשהיא עושה זאת בעוצמה, ביכולתה להקרין גם על הצד הבהמי. הנפש הבהמית, לעומתה, מצויה בלב, והיא יכולה להשפיע כלפי מעלה על המוח, ולהטות אותו לדברים הבהמיים שאליהם היא מתעוררת. לדוגמה, לעיתים מתעוררת תאוות האכילה רק אצל הלב, והיא אינה כובשת גם את המוח; אך לעיתים היא כובשת גם את המוח, כלומר מתחילה לייצר במוח מחשבות שמגבות את התעוררות התאווה, וטוענות כל מיני טענות שכליות לטובתה. שני הצדדים פועלים בכיוונים שונים: הצד האלוקי ה'ימני' מתחיל בדרך כלל במחשבה ומשפיע מטה על המידות, ואילו הצד הבהמי ה'שמאלי' מתחיל מהתעוררויות נמוכות ומשפיע למעלה על התודעה.

ההתרחשות המרכזית בעולמו של האדם היא המאבק על השליטה בגוף, בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית:

אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ. כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות הא-להית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, שהא-להית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי... אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש...

(ליקוטי אמרים פרק ט)

לאדם יש גוף אחד, והמלחמה היא מי יניע אותו. האם הגוף יבטא את הנפש האלוקית או את הבהמית.

ידיעת האדם על היותו בנוי משתי נפשות עושה סדר בעולמו הפנימי. קורה שיש לו רגעים מרוממים, שבהם הוא חפץ בתורה ובקרבת אלוקים ואינו מרגיש כלל את התאוות, ולאחר מכן פתאום מתעוררות בו כל התשוקות הנמוכות. במצבים כאלה, נדמה לאדם שכל ההתעלות הרוחנית שלו הייתה שקר וזיוף, או שהוא השתנה וירד ממדרגתו. בעל התניא מסביר שהאדם אינו משקר לעצמו וגם אינו מחליף את זהותו, אלא מכיל בתוכו שני צדדים. הוא אינו יצור חסר חוט שדרה שנע ונד בין זהויות כעלה נידף ברוח, אלא אדם בעל שתי נפשות, שכל פעם אחת מהן מתגברת.

בתחילת הספר, בעל התניא מביא את אמירתו של רבה שמגדיר את עצמו בגמרא כ"בינוני" (ברכות סא, ב). כיצד יתכן שרבה הוא בינוני? האם חציו מצוות וחציו עבירות? הגדרת האדם כבינוני אינה קובעת שכמות המצוות שלו זהה לכמות העברות, אלא שזירת ההתמודדות שלו היא בין טוב לרע. ההגדרות צדיק ובינוני שייכות למרחב הפנימי. אצל הצדיק, רק הנפש האלוקית פעילה והוא מואס לגמרי בתאוות; מצבו של הרשע הוא להפך, ותמיד הצד הבהמי גובר בו. לעומתם, הבינוני מצוי במאבק פנימי בין הצד האלוקי לבהמי.

לאור תמונה מקיפה זו, נברר מהו עולם הבחירה של הבינוני.

 

הבחירה של הבינוני – שליטת המוח על הלב

גם אצל הבינוני, יש רגעים שבהם הצד האלוקי גובר על הצד הבהמי. אלה הם רגעי השיא של התפילה. אם אדם עובר נכון את כל המסלול של התפילה, הוא מגיע לבהירות רוחנית ולהכרה ברורה בגדלות ה', עד שכל העולם החומרי אינו תופס אצלו מקום. אלא שזה קורה לזמן קצוב ביום, ובשאר הזמן נתון הבינוני במאבק. עבודתו של הבינוני היא לשלוט במצב, כך שגם לאורך היום הנפש האלוקית תהיה השולטת והמכריעה. אמנם הבינוני אינו יכול להעלים את הצד הבהמי שבו, אך בכוחו להגיע למצב שהמוח שליט על הלב:

כי המוח שליט על הלב [כמ"ש בר"מ פ' פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה.

(ליקוטי אמרים פרק יב)

הבינוני יכול להשליט את מוחו על ליבו. קיומה של הבחירה החופשית משקף שיכולת זו נמצאת במבנה הפנימי של האדם – "שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו". בכוחו של האדם להפוך את המוח לכוח המכריע.

 

בחירה בין מחשבות

בעל התניא אינו מסתפק באמירה שהמוח יכול לשלוט בלב, אלא מוסיף עוד נקודה: "ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו". הסחת הדעת היא נקודה נוספת. מדוע יש צורך בנקודה נוספת זו, ולא די בשליטת המוח על הלב? נזכיר כי לפי בעל התניא, גם המחשבה היא אחד הלבושים של הנפש. אם כן, גם תחום המחשבה יכול להיות ביטוי של הנפש הבהמית. המחשבה אינה הפנימיות של האדם, אלא רק גילוי של הפנימיות, ולכן היא יכולה לגלות גם את הצד הבהמי שמצוי בפנים. לאור זאת, אם עולה באדם מחשבה שמקורה בנפש הבהמית, אין זו בחירה של האדם. הצד הבהמי קיים באדם תמיד, וקיומו אינו בשליטתו. הבחירה מתחילה רגע לאחר שהאדם מזהה את המחשבה העולה בו. אמת, מחשבות שעולות מאליהן אינן בשליטה; אך מרגע שהאדם שם לב שמחשבות אלו באות מהצד השלילי – יש לו בחירה האם להרהר במחשבה זו ולפתח אותה בתוכו. בעזרת התודעה שלו הוא יכול לשלוט גם על המחשבות שלו.

בעל התניא מעורר אותנו להבחין בקולות השונים שבתוכנו. לא כל הקולות נובעים מאותו מקום, ואנו צריכים לשים לב מי מדבר בקרבנו כל פעם, האם הנפש האלוקית או זו הבהמית. זהו כלי משמעותי מאוד לעבודה הפנימית של האדם – לדעת להקשיב למחשבה שלנו, לשים לב מיהו הצד בתוכנו שאומר אותה, ולפי זה לענות לו.

הסחת הדעת שעליה מדבר בעל התניא איננה מאמץ להתעלם. אם האדם ינסה בכוח להדחיק מחשבה שעולה בו, זה רק יגרום לו לחשוב עליה עוד יותר. לכן בעל התניא מורה "להסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי", לא להמשיך לעסוק באותה מחשבה אלא לחשוב על הכיוון ההפוך. בהמשך מתאר בעל התניא את הליך הבחירה:

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה, כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב, דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש, כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באמרו ללבו: אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן, כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו', רק אני רוצה לדבקה בו נפשי רוחי ונשמתי...

(ליקוטי אמרים פרק יד)

 

כאן מתברר כיצד מתבצעת הסחת הדעת: "באמרו ללבו, אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת...." הביטוי "באמרו ללבו" קורא לדו-שיח פנימי של האדם עם עצמו. לאחר שהאדם מבין שיש בו שני כוחות, ואף שני קולות שמדברים בתוכו, הוא יכול לפתוח בשיחה ביניהם. האדם המכיר כי הוא מורכב מכמה חלקים, ואף יודע לקרוא לכל חלק בשמו, יכול גם לפנות לכל חלק בתוכו ולדבר אליו. את תוכנה של שיחה זו, ואת מרחב הבחירה המשתקף בה, נראה בשיעורנו הבא.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג