סיפורי הנוטע הזקן והיחס לעבודה בחסידות (1)

יש סיפור ידוע על אדם זקן שנוטע עץ למרות שיש סבירות גדולה שלא יוכל ליהנות מפירותיו. סיפור כזה מופיע באגדות עם של עמים שונים, בעיקר מפני שהוא נוגע בשאלות אנושיות אוניברסליות כגון הדאגה של אדם לעצמו לעומת הדאגה לאחרים; או עבודה למען ההווה לעומת בנייה למען העתיד. גם חז"ל היו עסוקים בשאלות האלה, ולכן טבעי למצוא שגם הם סיפרו סיפורים מסוג זה. אצל חז"ל אנחנו מוצאים כמה גרסאות שונות של הסיפור הבסיסי הזה, אך אם נקרא אותן באופן קשוב נגלה שלא כולם עסוקים באותן שאלות.

הגרסה הידועה יותר של הסיפור, שבה מופיעה הדילמה באופן הקלאסי שלה, מציגה אדם זקן שעסוק בנטיעת עצים למרות גילו המופלג, ואומר בפשטות שכשם שדורות קודמים יגעו ונטעו עבורו, כך הוא יגע עבור הדורות הבאים, גם אם לא יהנה מהפירות בעצמו כלל. גרסה זו מופיעה במדרש קהלת רבה (פרשה ב, ד"ה וסבותי):

אדריאנוס שחיק עצמות הוה עבר באילין שבילי דטבריא וחמא חד סבא קאים חצד חצובין למינצב נציבין, אמר ליה סבא סבא בר כמה שנין את יומא דין, אמר ליה בר מאה שנין, אמר ליה ואת בר מאה שנין קאים חצד חצובין למינצב נציבין סבור את דאת אכיל מנהון, אמר ליה אין זכיתי אכלית ואין לאו כשם שיגעו לי אבהתי כך אני יגע לבני, אמר ליה בחייך אין זכית ואכיל מנהון תהא מודע לי, לסוף יומין עבדין תאיניא אמר הא ענתה נודע למלכא, מה עבד מלא קרטילא תאינין וסלק קם על תרע פלטין, אמרין ליה מה עיסקך, אמר לון איזלון ואמרון למלכא סבא יהודאי דעברת עלוי בעי מישאל בשלומך, אזלין אמרין למלכא חד סב יהודאי בעי מישאל בשלומך, אמר לון יעלין יתיה, כיון דעל אמר ליה מה עיסקך, אמר ליה אנא סבא דעברת עלי ואנא חצב חצובין למינצב נציבין ואמרת לי אין זכית ואכיל מנהון תהא מודע לי, הא זכיתי ואכלית מנהון והלין תאינייא מן פיריהון, אמר אדריאנוס בההיא ענתה קלוונין אנא דתתפנו הדין קרטילא ותימלון יתיה ליה דינרין, אמרין ליה עבדוהי כל מוקרא תיקרינה להדין סבא יהודאי, אמר לון ברייה אוקריה ואנא לא מוקר ליה?         

[תרגום: הדריינוס, יישחקו עצמותיו, היה עובר באלה השבילים של טבריה, וראה זקן אחד עומד וחופר חפירות לנטוע נטיעות. אמר לו: זקן זקן, בן כמה שנים אתה היום הזה? אמר לו: בן מאה שנים. אמר לו: ואתה בן מאה שנים עומד וחופר חפירות לנטוע נטיעות, אתה סבור שתאכל מהם? אמר לו: אם אזכה אוכל, ואם לא – כשם שיגעו לי אבותי כך אני יגע לבני. אמר לו: בחייך, אם תזכה ותאכל מהם – הודע לי.

לאחר ימים נעשו (על העץ) תאנים. אמר: זה הזמן להודיע למלך. מה עשה? מילא סל תאנים, ועלה ועמד בשער הארמון. אמרו לו מה עסקך? אמר להם: לכו אמרו למלך – הזקן היהודי שעברת לידו רוצה לשאול בשלומך. הלכו ואמרו למלך: זקן יהודי אחד רוצה לשאול בשלומך. אמר להם: הכניסו אותו. כיוון שנכנס אמר לו: מה עסקך? אמר לו: אני הזקן שעברת לידי כשחפרתי חפירות לנטוע נטיעות, ואמרת לי אם תזכה לאכול מהם תודיע לי, הנה זכיתי ואכלתי מהם, והתאנים האלה מהפירות הללו. אמר הדריינוס באותו זמן: אני מצווה שתרוקנו את הסל הזה ותמלאו לו אותו בדינרים. אמרו לו: אתה עושה את כל הכבוד הזה לזקן היהודי הזה? אמר להם: בוראו כיבד אותו, ואני לא אכבדו?]

הגרסה הזו מציגה את השאלה על עבודה שאין לגביה ודאות שתתגמל את העובד עצמו בפירותיה כעימות בין הזקן לבין המלך. באופן לא מפתיע הדמות שמייצגת אדם שיותר מרוכז בעצמו הוא הקיסר הדריינוס, שידוע לשמצה כמי שדיכא באכזריות רבה את מרד בר־כוכבא, ולכן שמו גם זוכה בפתיחת הסיפור לתוספת ה'מחמיאה' "יישחקו עצמותיו". אמנם בסיפור הספציפי הזה לא מוצגת אצלו אכזריות, אלא רק סוג של אטימות וריכוז עצמי.

אבל יש גם גרסה פחות ידועה, שבה הדיאלוג הראשוני בין הזקן לקיסר הוא אחר, במדרש ויקרא רבה (פרשה כה). אביא אותו להלן עם מעט דילוג בהתחלה על החלק הדומה לגרסה שהבאתי לעיל:

אדריינוס... חמא חד סב נציב ניצבין. אמ' ליה סבא סבא אילו קרצת לא אחשיכת. אילו לאת בטליותך לא לאת בסביותך. אמ' ליה חייך מרי הקרצית וחשכית ומה דהני למרי שמייא עבד. אמ' ליה בחייך סבא איעבדן אלין ניצבאתה ביומך את מטעים לי מינהון. זכה ההוא סבא ועבדן אילין ניצבאתה ביומיה ומלא סליה תינין, ואזל וקם ליה קמיה...

[תרגום: הדריינוס... ראה זקן אחד נוטע נטיעות. אמר לו: זקן זקן, אילו השכמת לא הערבת, אילו יגעת בנערותך לא יגעת בזקנותך. אמר לו: השכמתי והערבתי, ומה שטוב לאדון השמים עשה. אמר לו: בחייך סבא, אם הנטיעות הללו עושות (פירות) בימיך אתה מביא לי לטעום מהן. זכה ההוא סבא ועשו הנטיעות האלה בימיו, ומלא סלו תאנים, והלך ועמד לו לפניו...]

כאן הדריינוס מתבטא יותר בחריפות, ומאשים את הזקן בעצלנות בצעירותו, שגרמה לכך שנאלץ לעבוד לפרנסתו לעת זקנה. התשובה של הזקן מפתיעה: עבדתי בצעירותי ואני עובד גם בזקנותי ('השכמתי והערבתי' = בבוקר ובערב של חייו), ומה שטוב לאדון השמים עשה. על התשובה הזו עוד ארחיב בהמשך.

ההבדל בין שני הדיאלוגים בשני המדרשים הוא לא מקרי, אלא קשור להקשר הרחב שבו מופיע הסיפור בכל אחד מהמדרשים. ההקשר בקהלת רבה הוא הפסוקים בקהלת פרק ב, שבהם קהלת מביע את יאושו מעמלו הרב בעולם בגלל שהדור הבא שיירש את פירות עמלו עלול לנהוג בהם בטפשות ולהוריד אותם לטמיון (קהלת ב, ה, יח–כ):

"עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי... וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי: וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, גַּם זֶה הָבֶל: וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"

המדרש בקהלת רבה בוחר לעשות על הפסוקים האלה 'טוויסט' מעניין (קהלת רבה ב, כ):

"וסבותי אני ליאש את לבי מליגע" (קהלת ב, כ) – וחזרתי ואמרתי כשם שיגעו אחרים לי כך אני יגע לאחרים.

המדרש הזה משתמש במילה "וסבותי" שבפסוק כדי לדרוש את הפסוק באופן שהופך אותו על פניו ב'סיבוב' של מאה ושמונים מעלות. בפסוקים יח–יט מתאר קהלת שהוא שונא, במבט רטרוספקטיבי ממרום גילו, את עמלו שעמל בחייו, בגלל שהוא מניח אותו לבא אחריו. אבל בפסוק כ, על פי המדרש, הוא מבצע תפנית ("וסבותי – וחזרתי ואמרתי") ורואה דווקא את הצד החיובי שבהשארת פירות עמלו לדורות הבאים – "כשם שיגעו אחרים לי כך אני יגע לאחרים". בהקשר הזה מובא הסיפור על הזקן, שבמענה לשאלתו של הדריינוס עונה שגם אם לא יאכל כלל מפירות הנטיעה שלו, כשם שהדורות הקודמים יגעו עבורו כך הוא יגע בעבור אחרים.

מאידך, בויקרא רבה ההקשר הרחב של הדברים הוא שונה. הפסוקים הם פסוקי מצוות ערלה, מפרשת קדושים: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא כ, כג). וכאן מופיע הסיפור עם הדיאלוג האחר שהבאתי לעיל.

כיצד יש להבין את תשובת הזקן בגרסה שבויקרא רבה? אפשר להבין שהוא עבד בצעירותו אך לא ראה ברכה בעמלו ולכן הוא נאלץ לעבוד גם בזקנותו. כך אפשר להבין את המשפט "ומה שטוב לאדון השמים עשה" – הזקן מקבל על עצמו בהכנעה את הכרעת הא-לוהים לא לזמן לו מספיק כסף תמורת עבודתו בצעירותו, באופן שהיה מאפשר לו לנוח בזקנותו, ומקבל, ממילא, את העובדה שעליו לעבוד גם כעת כדי לספק את צרכיו. ההכנעה של הזקן מעוררת הזדהות, אך המסר הזה לא מעורר השראה רבה.

אבל יש אפשרות נוספת, רדיקלית יותר. אפשר לקרוא את דברי הזקן כמרופפים את הזיקה המוחלטת בין העבודה לבין התוצאות/הפירות שלה. העבודה והעמל של האדם בעולם אינם רק אמצעי להשגת פרנסה, אלא יש להם עמידה ומשמעות בפני עצמם. לכן הוא עובד הן בצעירותו והן בזקנותו. אפשר לראות זאת בהקשר הספציפי של עבודת האדמה, ולקשור זאת לפרשת בראשית או לקדושת ארץ ישראל, או בהקשר כללי יותר של עמל האדם בכלל, כאשר הדגש הוא על הערעור של הזיקה ההכרחית בין העבודה לבין הפרנסה. ובאמת כך בעולם, הרבה פעמים אנחנו רואים שהפרנסה או התוצאה אינם ביחס ישיר לעבודה שאדם משקיע. יש הרבה גורמים נוספים שמשפיעים על תוצאות העבודה, והשאלה אם אפשר לתת לכך משמעות דתית.

הקריאה הזו שמציבה את העבודה עצמה כדבר בעל משמעות כבר עולה, באותו מדרש, מדרשה קודמת על תחילת הפסוק, שבאה כהקדמה לסיפור הדריינוס והזקן:

"מי שת בטוחות חכמה" (איוב לח, לו)... "או מי נתן לשכוי בינה" (שם)... הדא תרנגלא כד אפרוחיה דקיקין מכנשא להון ויהבא להון תחת אגפיה ומשחנא להון ומעדרא קדמיהון וכד אינון רביין חד מינהון בעי יקרב לותה והיא נקרא בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקיקלתך. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ ישראל אמ' להן משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, כי תבאו אל הארץ ונטעתם.

[תרגום החלק הארמי: התרנגולת הזו, כשאפרוחיה קטנים היא מכנסת אותם ונותנת אותם תחת כנפיה ומחממת אותם ומעדרת לפניהם. וכאשר הם גדלים – אם אחד מהם ירצה להתקרב אליה היא מנקרת לו בראשו ואומרת לו לך עדור באשפתך...]

המדרש הזה קורא את הפסוק קצת אחרת מפשוטו. בפשט הפסוק "ונטעתם כל עץ מאכל" הוא המשך משפט התנאי "וכי תבואו אל הארץ". אבל על פי הקריאה המדרשית התנאי הוא "וכי תבואו אל הארץ" והציווי מתחיל כבר במילים "ונטעתם כל עץ מאכל". המצווה הראשונית היא עצם הנטיעה. לאחר מכן בא המשך הציווי – גם "וערלתם ערלתו את פריו..." – איסור ערלה.

מציאות החיים בארץ ישראל מתוארת פה בהשוואה ניגודית לתקופת המדבר. במדבר צרכי בני ישראל סופקו על ידי הקב"ה וללא מאמץ מצידם. בארץ ישראל הם מצווים לעבוד. אפשר, כאמור, לקשור את זה ליישוב הארץ, אבל נראה שהסיפור על הזקן והדריינוס ממקדים את העניין בכיוון העקרוני יותר של ערכה של העבודה, כל סוג של עבודה, כדבר שעומד בפני עצמו.

בהמשך לכך – בא הסיפור על הדריינוס והזקן, ובו הזקן אומר – "השכמתי והערבתי, ומה שטוב לאדון השמים עשה". אבל נראה שהסיפור לוקח את המדרש צעד אחד קדימה. לא רק שבניגוד למדבר יש לעבוד, וללא עבודה לא יהיה מה לאכול; אלא שהסיפור מביע את ההפרדה, שהוזכרה לעיל, בין העבודה כדבר שעומד בפני עצמו ובין התוצאות והפרנסה.

הקריאה הזו בסיפור מקבלת חיזוק מההמשך, ממצוות ערלה, ואולי אף מאיר את עינינו למשמעות חדשה למצווה זו. בשלוש השנים הראשונות אדם מגדל פירות אך לא לוקח אותם ולא אוכל אותם. אי־אכילת הפירות בשלוש השנים הראשונות יוצרת הפרדה ברמה העקרונית בין העבודה וההשקעה ובין הפירות. זה אמנם לא מיועד להיות המצב הקבוע; המצב הנורמלי שהתורה רוצה הוא שאדם יוכל לאכול מפירות עמלו. אך קודמת לזה תקופה קצרה שבה האדם לומד לראות את העבודה כדבר שעומד בפני עצמו, ולא רק כמובילה לתוצאה – לפירות.

הסיפור על הדריינוס והזקן מובא במדרש בהקשר הזה של ערלה. ההקשר הזה של שנות הערלה, כזמן שבו מתקיים בפועל נתק מוחלט בין העמל לבין התוצר, מחזק את הפירוש של הסיפור שהובא לעיל: משמעות דברי הזקן בסיפור היא הכרה ביכולת לנתק בין העבודה כשלעצמה לבין התוצרים שלה.

אך מה המשמעות העמוקה של האמירה "השכמתי והערבתי, ומה שטוב לאדון השמים עשה"? לאן זה לוקח את האדם? מה התנועה הדתית שאדם עושה כשהוא אומר "ומה שטוב לאדון השמים עשה"? חז"ל, כדרכם, כותבים מאד בקצרה ובתמצית. אני מרגיש שדרושות פה מילים נוספות כדי להבין את האמירה הזו ולהעמיק בה, ולהבין מה האמירה הדתית שהיא מבטאת.

היחס בין עבודה לתוצאה או לפרנסה הוא נושא שעולה לא מעט בחסידות, ובשיעור הבא נראה סיפור חסידי שמתחבר לרעיון הזה של ההפרדה בין העבודה לתוצאותיה. אפשר שבאמצעות המקורות החסידיים והשפה החסידית נוכל לפתח ולהעמיק את ההבנה לגבי האמירה הזו של הזקן.

קודם לכן, ולסיום החלק הזה, נביא את סופו ההומוריסטי של הסיפור:

אינתתיה דמגירא הות ברת פחין אמרה לבעלה בר קיבליי בר קיבליי, חמי דהדא מלכא רחימא תינין ומפרגא בדינרין, מה עבד מלא מרעיליה תאינין וקם קדם פלטין אמרין ליה מה עיסקך אמר לון דשמעית דמלכא רחמיה תינין ומפרגא בדינרין, עלון ואמרין למלכא חד סבא קאים על תרע פלטין טעין מלא מרעיליה תאינין, ואמרנו לו מה עיסקך ואמר לנא שמעית דמלכא רחים תינין ומפרגא בדינרין, אמר קלוונין אנא דתקימון יתיה על תרע פלטין וכל מאן דעליל ונפיק יהא טריה על אפיה באפתי רמשא פנון יתיה ואזיל לביתיה, אמר לאינתתיה כל הדין יקרא אנא שלים ליך אמרה איזילי גליגי לאימיך דהוון אינון תאינין ולא הוון אתרוגים דהוון בשלין ולא פגינן.

[תרגום: אשתו של השכן היתה מרשעת. אמרה לבעלה: בן אפלה, ראה שמלך זה אוהב תאנים ומחליף בדינרים. מה עשה, מלא קופתו תאנים ועמד לפני הארמון. אמרו לו: מה עסקך? אמר להם: ששמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליף בדינרים. נכנסו ואמרו למלך זקן אחד עומד על שער הארמון, טעון מלוא קופתו תאנים, ואמרנו לו מה עיסקך ואמר לנו שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליף בדינרים. אמר: מצווה אני שתעמידו אותו על שער הארמון וכל מי שיכנס ויצא יהיה זורק על פניו (מהתאנים). בערב שחררוהו והלך לביתו. אמר לאשתו: כל הכבוד הזה אני חייב לך. אמרה: לך השתבח לאמך שהיו אלה תאנים ולא אתרוגים, שהיו בשלים ולא פגים.]