בשיעור הקודם עסקנו באגדה במסכת מנחות על מיעוט הלבנה (חולין ס ע"ב):

רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב: (בראשית א) ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני (נר בצהריים – מה מועיל)? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב (בראשית א) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: (עמוס ז) יעקב הקטן שמואל הקטן (שמואל א יז) דוד... הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח) לה' – אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

פגשנו שלוש קריאות שונות של סיפור זה. קריאה אחת שמה במוקד הסיפור את האגו האנושי והיכולת לשלוט בו ולא לפעול מתוך קנאה ותחרות. קריאה שנייה עסקה ביחסי ישראל ואומות העולם, ובשיח בין ישראל לה' על יחסים אלה. כפי שכתבתי בשיעור הקודם, הקריאה הזו יכולה להתאים לאופן שהדברים מופיעים במדרש בראשית רבה הארץ־ישראלי, ופחות למדרש שמופיע בבבלי. קריאה שלישית, על בסיס מושגים וסמלים קבליים, ראתה בלבנה סמל לאשה ומעמדה שנפגע בעקבות החטא בגן עדן, אבל עתיד לשוב ולהיות מתוקן.

נעקוב כעת אחרי התפתחויות נוספות של סיפור מיעוט הלבנה, ונתחיל בספר הזוהר. 

סיפור הלבנה של הזוהר

ספר הזוהר, באחת מהתייחסויותיו הרבות לדמות של הלבנה ויחסיה עם החמה, משתמש בסיפור שבמדרש ובפסוקי התורה כדי לבנות סיפור אחר, מרתק ומפתיע, של 'מיעוט הלבנה', שמתקשר למושגים ולרעיונות שמעסיקים אותו. ההבדל המרכזי בין הסיפורים הוא שבזוהר מיעוט הלבנה לא מופיע כענישה של הלבנה, אלא כבחירה שלה להתמעט. מדוע היא עושה זאת?

אנסה להסביר את הרעיון בקצרה ומאד בפשטות (שכמובן גם תלקה קצת בפשטנות) מבלי להיכנס לעומק לכל המונחים הקבליים שברקע. בדרשות הזוהר על סיפור בריאת העולם בפרק א בבראשית, האור הוא אחת המטפורות לתיאור האלוקות, או השפע שהיא מעניקה. האלוקות היא במקורה אור אינסופי, שזקוק להקטנה (צמצום) וכיסוי חלקי כדי שיוכל להתגלות ולהאיר בעולם, באופן שהעולם יהיה מסוגל לקבל אותו ולהפיק ממנו תועלת. אם האור יהיה חזק ורב מדי, כמו שהוא במקורו, העולם לא יוכל לסבול אותו בכליו המצומצמים.

אפשר להבין את זה בפשטות אם נדמיין אור פיזי חזק שמאיר בעולם, שאדם אינו יכול להתבונן בו ישירות אלא דרך פילטרים שמקטינים את עוצמתו ומחשיכים אותו חלקית. כמו התבוננות ישירה בשמש. לכן האור משמש כמטפורה טובה לאלוקות, לגדולתה, ולשפע שלה, שהעולם לא יכול לקבל ולהכיל בלי שהאור הזה יצטמצם.

באופן דומה אפשר לחשוב על השראה שמתהווה בראשו של אמן; הופעה חזקה של הארה, שהיא רעיון מופשט, רגש או תחושה מופשטת. כשהאמן מעביר אותה לעולם שמחוץ לראשו הוא יכול לתרגם אותה למילים או ליצירת אמנות. הוא יוצר, בסוף, באמצעות כלים ממשיים, חומרים גשמיים. הכלים והחומרים האלה בהכרח מצמצמים את הדבר המקורי. הם לא יוכלו באמת לבטא ולהביע באופן מלא את הרעיון המקורי כולו, או את התחושה החזקה שאחזה באמן, את עומק הרגש שלו. הם לא יצליחו להיות מדוייקים. למילים, לצלילים וחומרים פיזיים יש מגבלות, הגורמות לכך שאף יצירה לא תוכל להביע במדויק את מלוא התמונה המופשטת או הרעיון המקוריים. התנועות של אברי האדם היוצר גסות מדי, לא מדייקות מספיק. ומצד שני, אם האמן יימנע מיצירה כדי לא להתפשר על הרעיון הטהור שבראשו – הוא לא יעניק לעולם דבר ולא ישאיר אחריו כלום; הוא יהיה עקר.

כך האור האלוקי כשהוא מאיר בעולם. על מנת שהעולם יוכל ליהנות מאותו אור באופן שהוא יכול לשאת אותו (במובן החיובי) ולא להתכלות או להיבלע בו, הוא צריך להגיע לעולם באופן מצומצם. הלבנה לוקחת על עצמה את הצמצום הזה. בנקודת הראשית הלבנה נמצאת עם החמה. מצב זה מקביל למה שמכונה במדרש 'בכתר אחד', אבל במובן אחר – במובן של שהות יחד במקום עליון יותר (כמו כתר), מעל העולם ומחוצה לו. אך באופן זה אין גילוי כלל בעולם הזה:

אֶת שְׁנֵי הַמְאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים בְּקַדְמִיתָא בְּחִבּוּרָא חָדָא. רָזָא דָּא שְׁמָא שְׁלִים כְּחֲדָא יהו''ה אֱ-לֹהִים אַף עַל גַּב דְּלָא אִיהוּ בְּאִתְגַּלְּיָא אֶלָּא בְּאֹרַח סָתִים.

[אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדלִים – בַּהַתְחָלָה בְּחִבּוּר אֶחָד. סוֹד זֶה הַשֵּׁם הַשָּׁלֵם יַחַד הוי''ה אֱ-לֹהִים, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינוֹ בְּגִלּוּי אֶלָּא בְּדֶרֶךְ נִסְתָּר.] (זוהר בראשית כ ע"א)

במצב המתואר פה, שני השמות, הוי"ה וא-להים, שמסומלים לפעמים גם על ידי החמה והלבנה (בהתאמה), נמצאים יחד, מחוברים. אך האחדות הזו, שלכאורה נראית מושלמת, אינה מאפשרת הארה לעולם, אלא היא סגורה בתוך עצמה בתוך מעגל פנימי. הארץ ובריותיה לא יוכלו ליהנות מאור זה – הוא אינו מאיר עליהם, והוא גם חזק מדי עבורם.

לכן בהמשך הלבנה בוחרת להיפרד מהשמש, ובכך גם להתמעט:

כַּד הֲוַת סִיהֲרָא בְּשִׁמְשָׁא בִּדְבֵקוּתָא חָדָא, הֲוַת סִיהֲרָא בִּנְהִירוּ. כֵּיוָן דְּאִתְפָּרְשָׁא מִן שִׁמְשָׁא וְאִתְפַּקְדַּת עַל (כל) חֵילָהָא, אַזְעִירַת גַּרְמָהּ, אַזְעִירַת נְהוֹרָא... וְעַל דָּא יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר (כתיב). וְכָל דָּא לְתִקּוּנָא דְעָלְמָא. וְדָא הוּא דִכְתִיב לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ:

[כְּשֶׁהָיְתָה הַלְּבָנָה עִם הַשֶּׁמֶשׁ בִּדְבֵקוּת אַחַת, הָיְתָה הַלְּבָנָה בָּאוֹר. כֵּיוָן שֶׁנִּפְרְדָה מֵהַשֶּׁמֶשׁ וְהֻפְקְדָה עַל כָּל חֵילוֹתֶיהָ, הִקְטִינָה אֶת עַצְמָהּ, הִקְטִינָה אֶת אוֹרָהּ... וְעַל זֶה יְהִי מְאֹרֹת חָסֵר. וְכָל זֶה לְתִקּוּן הָעוֹלָם, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.]

בהיפרדות מהשמש הלבנה יורדת ומתחברת לעולם הזה. היא מקטינה בכך מאד את אורה, ממילא מקטינה כך את עצמה, ומצד שני – אז היא 'הפקדה על כל חילותיה' – יש לה נמענים, יש לה מושפעים. הלבנה הזו – היא הנוכחות האלוקית שנמצאת בעולם, שירדה אליו ממרום האינסופיות של השמים. בשפה של הספירות, היא נקראת ספירת ה'מלכות', או השכינה, ומיוצגת על ידי שם 'א-לוהים'. זהו הגילוי הא-לוהי, או הנוכחות הא-לוהית, כפי שהיא מופיעה בעולמנו. נוכחות זו אמנם מצומצמת ונסתרת, לעתים בלתי נראית או מורגשת, אבל היא נוכחת. לעומתה, קיים הייצוג הא-לוהי הגבוה והעוצמתי יותר, גבוה יותר בתרשים הספירות, ספירת 'תפארת' שמסומלת גם על ידי השמש, ושמכונה בשם 'הוי"ה'. השמש (באופן מטפורי) אינה נוכחת באופן ישיר בארץ. נוכחות חזקה או גדולה של האור הא-לוהי במקורו היתה מציפה את העולם באופן שלא היה מסוגל לסבול ולהכיל. האדם היה קטן ומתכווץ, בלי שתישאר לו יכולת עצמאית כלשהי או אפשרות לבחירה כלשהי שלו. אבל אדם יכול להיות בשיח עם א-לוהות של לבנה, קטנה יותר, לפעמים קטנה מאד, שרק מחזירה את אור השמש כשהיא רחוקה ממנה, ומביאה לעולם אור אפשרי. אז יש לה חילות (וְהֻפְקְדָה עַל כָּל חֵילוֹתֶיהָ) – היא לא סגורה בתוך עצמה אלא מעניקה לאחרים, לברואים הרבים בעולם, את האור שהיא מקבלת מהשמש.

התיאור הזה 'מתכתב' גם עם מקור נוסף בחז"ל, במסכת פסחים, שמתאר שבעולם הזה האלוהות מתגלה רק בשם 'אדנות' (שגם הוא שם שמקושר בקבלה לספירת המלכות) ולא בשם הוי"ה (פסחים נ ע"א):

"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט)... ושמו אחד – מאי אחד? אטו האידנא לאו שמו אחד הוא [האם היום אין שמו אחד?]? א"ר נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י...

ר' אבינא רמי [הקשה ממקור למקור] כתיב (שמות ג טו) "זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור". אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת.

חז"ל כאן אומרים שבעולם הזה ה' מופיע באופן של העלם (על פי הכתיב 'עלם' בפסוק בספר שמות) – אופן שהוא חלקי ומצומצם. אחד הביטויים לכך הוא שאת שם הוי"ה, גם כשהוא כתוב, אין מבטאים בפה באופן הזה, אלא אומרים במקומו שם אחר, שם אדנות. שם אדנות מבטא פן חלקי של ה'. זהו הפן של האדנות, שמזכיר יחד של אדון־עבדים, שהוא בוודאי חלקי, ולא האופן הגבוה יותר של קשר בין האדם, או ישראל, לה'.

אם נשוב למקור בזוהר, בדימוי אחר של 'האנשה' אפשר לדבר על דמות האם, שכדי להעניק לילדיה ("חילותיה"?) היא עוזבת לפרקים את המקום הגבוה של הזוגיות, שבה היא שרויה בסימביוזה ובאינטראקציה לפי רמתה, שבה היא גם מקבלת באופן מקסימלי, ו'יורדת' אל ילדיה, להעניק להם מאורה, תוך שהיא גם מוותרת על חלק גדול מאורה. ירידה שכולה ויתור, צעד הכרחי לקיום ולתיקון העולם.

הצעד הזה של הלבנה/השכינה מקבל מילים נוספות ומבהירות בדבריו של המגיד ממעזריטש, בהתבטאות שלו בכמה מקומות על הצמצום שהאלוקות מצטמצמת באינטראקציה שלה עם העולם והאדם:

"יהי כבוד ה׳ לעולם" – כי בהירות הקב"ה אין כל העולמות יכולים לסובלו. אך הוא ית׳ עושה כמה צמצומים כדי שיכלו לסובלו... אך ישמח ה׳ במעשיו שרוצה לשמוח במעשיו כדמיון אב שיש לו בן קטן והבן קטן רוצה ליקח מקל לרכוב עליו כמו על הסוס אעפ״י שדרך הסוס להנהיג את האדם והוא מנהיג אותו מ״מ יש לו תענוג בזה ואביו עוזר לו ונותן לו מקל למלאות תאות הבן... (מגיד דבריו ליעקב ח)

צימצם הש"י כביכול את בהירותו כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן וגם כל מדות מעשה נערות נולדים בהאב שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג ומפואר אצלו... וגם האהבה גרמה את הצמצום... (מגיד דבריו ליעקב א)

המגיד ממעזריטש מנסח את הדברים גם בשפה של צמצום האור והבהירות, אך הוא גם מכניס שפה של הורות. הוא מציג את הצמצום שהאלוקות מצטמצמת כמעשה הנובע מאהבה, מרצון לנתינה ("וגם האהבה עשתה את הצמצום"), וכמו אב שמדבר עם בנו בשפה שהבן יכול להבין. לאב יש שפה יותר גבוהה ותכנים יותר גבוהים, אך אלה יהיו חסרי מובן עבור הבן. החיבור ביניהם תלוי ביכולת של האב להיכנס לעמדה ילדותית יותר, שבשבילה נדרשת ממנו הצטמצמות, ויתור על היותו גדול יותר בחכמה ובידע ובמנטליות: "אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות". יותר מכך, האב גם מתואר כביכול כיורד 'לשבת על השטיח' ולשחק עם הבן, ומודגשת ההשתעשעות שלו בבן ובמעשי הנערות המשחקיים שלו.

המגיד מדגיש את ה'צמצום' המנטלי של האב בכך שהוא מוכן לאמץ את עולם הדמיון של הבן: בעולם אמיתי כשאדם רוכב על סוס רגליו של הסוס הן הדוהרות, אבל כשילד רוכב על מטאטא הוא צריך להשתמש ברגליו ולדמיין שהם רגלי הסוס... אולי האמירה הכי נועזת בדברי המגיד היא שהצמצום של האב מוליד אצלו רגש ילדותי – "וגם כל מדות מעשה הנערות נולדים בהאב...". הרגש הילדותי הוא התפתחות שזוכה בה האב בזכות הירידה שלו אל הבן.

אם נחזור אל המעשה של הלבנה בזוהר, דברי המגיד מאירים את הבחירה של הלבנה לפרוש מהאחדות עם החמה ולמעט את אורה על מנת שתוכל להעניק לעולמות ולברואים, באור של מעשה אמהי של צמצום כלפי בניה. 

סיפור חייטי הלבנה של ר' נחמן

אסיים את המעקב אחר גלגולי המדרש של הלבנה בסיפור של ר' נחמן מברסלב, שמשתמש גם הוא במוטיבים מתוך המדרש הזה, אבל גם הוא עושה זאת באופן אחר. כמו בהרבה רעיונות חסידיים, ברקע סיפורו של ר' נחמן עומדים המושגים הקבליים שפגשנו בזוהר, אבל הם ממוקדים יותר בתיאור תהליכים בנפש האדם ופחות במרכיביה וכוחותיה של הא-לוהות. אני מרגיש שלא מדובר כאן רק בהתפתחות של הסמלים המדרשיים והקבליים באופן חדש בתורתו של ר' נחמן, אלא שאפשר לשוב עם השפה שר' נחמן מעניק לנו ולתת פרשנות שהיא משמעותית בתוך הסיפור החז"לי בתלמוד הבבלי. הנה הסיפור של ר' נחמן:[1]

פעם באה הלבנה בקובלנה לפני החמה באשר היא, החמה, משמשת בעיקר ביום ובימות הקיץ ואילו היא, הלבנה צריכה לשמש בחורף בלילות הארוכים ובקור.

ופייסה החמה את הלבנה ואמרה שתעשה לה מלבוש.

וקראו לכל החייטים הגדולים והחשובים לעשות מלבוש ללבנה. ורצו גם החייטים הקטנים לבוא, אבל אמרו מאחר שאין קוראין אותנו, אל לנו לילך.

ובאו החייטים הגדולים והשיבו שאי אפשר לעשות מלבוש ללבנה כי היא לפעמים גדולה ולפעמים קטנה – על כן אי אפשר לכוון מידתה. ובאו החייטים הקטנים ואמרו שהם יכוונו מידתה ויעשו המלבוש...

גם בסיפור הזה ללבנה יש טענה־קובלנה, כמו במדרש המקורי, אבל כאן הטענה היא על הקור של הלילה שבו היא מושלת, לעומת תנאיה של החמה שמושלת ביום שמשופע באור וחום. הטענה היא כמובן אירונית ופרדוקסלית, מכיוון שהקור והחושך בלילה נובעים מהיעדרה של החמה שם ולא להיפך, אבל זה סיפור, ויש בו גם הומור.

יש חייטים רבים שאפשר לפנות אליהם כדי לתפור מלבוש ללבנה, אבל הסיפור מדגיש שבשלב הראשון קראו רק לחייטים ה'גדולים' והחשובים ולא ל'קטנים'. ומיהם אותם 'גדולים'? בעלי המוניטין. המהלך הזה לא מפתיע, לאור העובדה שהחמה היא היוזמת והמארגנת את הכנת המלבוש. אפשר להעמיד את הדיכוטומיה בין החמה ללבנה על אותו ציר כמו החייטים הגדולים, בעלי המוניטין, לקטנים. החמה מסמלת משהו גדול יותר וגם שלם יותר, בדומה לחייטים ה'גדולים'. הלבנה היא קטנה וחלק גדול מהזמן חסרה. כלומר – היא גם קטנה יותר, גם חסרה חלק מהזמן, וממילא יש לה גם תכונה של חוסר יציבות. הפך החמה. כמו החייטים הקטנים.

אכן בשלב הראשון החייטים הקטנים נמנעים מלבוא, הם משאירים את ה'במה' לגדולים שכבר הגיעו להישגים ולפרסום, ומקרינים ידע, מלאות ושלמות. אבל מתברר שאולי דווקא התכונה הזו מונעת מהם מלהצליח לתפור את המלבוש המתאים ללבנה. שהרי ללבנה דרושה הגמישות הזו, משום שהיא כל הזמן בהשתנות. וגמישות מאפיינת את מי שעדיין נמצא בדרך, ולא הגיע אל היעד או השלמות. ההגעה אל המנוחה והנחלה יוצרת הרבה פעמים תקיעות וקיבעון. כאן מתברר שיש יתרון בחיסרון. אפשר להביא כאן ניסוח אחר, של בעל ה'שפת אמת' בשם החוזה מלובלין:

קטנתי מכל החסדים. שמעתי מכבוד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מלובלין ז"ל שגם מה שקטן בעיניו הוא מהחסדים של הש"י  כו'. (שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרל"ד).

לפעמים זה שאדם קטן בעיני עצמו – זה יכול להיות חסד. ה'קטונתי' הוא מהחסדים. החיסרון, לאו דווקא במישור האובייקטיבי של המציאות, אלא כתודעה פנימית, מאפשר לאדם לא רק ענווה, אלא גמישות, יצירתיות ומוטיבציה להתקדם. בחיסרון אין הכוונה להלקאה עצמית או דיכאון, או חוסר הכרה בערך של עצמי וביטול של המעלות שלי. מדובר על מודעות גם למה שיש לי אבל גם לחלקיות שלי, למקומות החסרים. לא כסיסמה, בנוסח 'אף אחד לא מושלם ותמיד יש לאן לשאוף', אלא כתודעה.

פן נוסף של העניין הוא שהאדם ה'מלא' וה'שלם' – לעתים גם מלא בעצמו. קשה לו לראות מעבר לגבולות של עצמו, וממילא לראות את מי שמולו – הוא לא רואה איפה הוא מסתיים ומתחיל האחר, אם זה אדם אחר או להבדיל הקב"ה. הוא גם מנוכר לתודעת החיסרון של אחרים ולאופן שבו הם חווים את החיסרון והחולשות שלהם. כנראה שהוא גם חי בניכור למקומות החיסרון שלו. הדבר הזה יקשה עליו בפיתוח קשר אמיתי, ביצירת תקשורת פתוחה ודו־צדדית. תודעת החיסרון הרבה פעמים מאפשרת פתיחת הלב לאחר, וגם פתיחת הלב לתפילה – 'תפילה לעני כי יעטוף'.

בשיעור הבא נשוב עם התובנות האלה אל המדרש המקורי, בגמרא בחולין, ונראה אם הן מוסיפות ותורמות להבנתו.