מבוא | הקדמה למדרשים

***

המובן הטכני של המילה "מדרש" מתייחסת לשיטה מסוימת בה חז"ל פירשו טקסט מקראי. אך למילה זו יש שימוש נוסף, כמונח המתאר קובץ של פירושי חז"ל. יש מספר קבצי מדרשים, כולם נערכו בין המאה השנייה למאה השלוש־עשרה. רבים מקבצים אלו כוללים מקורות קדומים יותר. כמו כן, ניתן להבחין בין שני סוגי מדרשים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה. מדרשי ההלכה, כפי שניתן להבין משמם, נוטים לעסוק בהסקת מסקנות הלכתיות מתוך פסוקי המקרא. הם מעגנים בטקסט המקראי את המצוות שמקורן, לפי התפיסה הרבנית, נמצא בתורה, ואת מעמדן ההלכתי נהוג לכנות "דאורייתא". מדרשי האגדה, לעומת זאת, ממוקדים יותר בחלקים הסיפוריים של הטקסט.

מדרשי האגדה הפכו, במידה מסוימת, לסוגה מוזנחת. גם כאשר סוגה זו לא סבלה מהזנחה, היא סבלה מסוגים שונים של יחס פוגעני. ניתן לזהות את שורשי ההזנחה כבר אצל רבי סעדיה גאון במאה העשירית, ואולי אף לפני כן. בפירושו היסודי לתורה רס"ג כותב: "אין סומכין על דברי אגדה".^[1] ברוח זו הציג הרב שמואל בן חפני, גאון מתקופה מאוחרת יותר, הבחנה מובהקת בין הסמכות ההלכתית של ההלכה לזו של האגדה. כך הוא כתב:

ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בענין מצוה שהיא מפי משה רבנו ע"ה שקבל מפי הגבורה אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים [כלומר, למטרות לא־הלכתיות] כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם והשאר אין סומכים עליהם.^[2]

לפי גישה זו, נראה כאילו מדרשי ההלכה הם חלק מהתורה שבעל פה שהועברה למשה בהר סיני, ואילו מדרשי האגדה אינם אלא הרהורים מליבם של חז"ל. ייתכן וגישה זו התפתחה בגלל שקורא או קוראת המנסים להבין את הטקסט המקראי כפשוטו ופונים למדרשי האגדה לעזרה, מוצאים בדרך כלל הצעות כל כך מגמתיות ודמיוניות עד כדי תסכול מוחלט. חוויה כזו עשויה להוביל למסקנה שלא מומלץ לקחת ברצינות את מדרשי האגדה.

ניתן אף לזהות נימה של בושה בניסיונם של חלק מהגאונים לדחוק הצידה את מדרשי האגדה. לא קשה לזהות את מקורה של בושה זו: מרק ספרשטיין מתעד בספרו "Decoding the Rabbis: A Thirteenth Century Commentary on the Aggadah", כיצד המדרש ספג גלי התקפות מידי דמויות שלא השתייכו למסורת החז"לית. יעקב הקרקסאני, פולמוסן קראי בן המאה העשירית, התלונן על האופן בו חז"ל "מייחסים [לא–להים] תכונות [אנושיות] וגשמיוּת, ומתארים אותו באופן מביש".^[3] ואכן, הקראים, בתור יהודים, מצאו את עצמם מובכים מאוד מהמדרש לפעמים, וחששו ממה שהגויים עלולים לחשוב. הקראי סלמון בן ירוחם הרחיק עד כדי כך, שאמר: "אם הגויים ישמעו את דברי התועבה הללו שיצאו תחת ידינו, הם יסקלו אותנו, יצחקו עלינו וילעגו לנו".^[4]

כפי שספרשטיין מציין, החששות האלו התאמתו, למרבה הצער. במרוצת השנים, המדרש הפך מושא לביקורת  חריפה הן מצד הנוצרים והן מצד המוסלמים. יחסו למדרש של אבן חזם^[5] היה שונה מיחסם של הקראים רק בנימה ובסגנון. ספרשטיין מספר כי בהשוואה לדברי הקראים דבריו של אבן חזם "מלאים בטינה בוטה ובאיבה, בהכפשה ובהשמצות אישיוֹת".

פטרוס אלפונסי, יהודי מומר בן המאה השתים־עשרה, שיחק תפקיד מרכזי בהפניית הזעם הנוצרי כלפי המדרש. הוא כתב סדרה של דיאלוגים בין שתי דמויות דמיוניות, פטרוס ומשה. "משה" הוא השם היהודי שהעניקו לו הוריו, ו"פטרוס" הוא השם הנוצרי שאימץ לעצמו לאחר שהמיר את דתו. במהלך הדיאלוגים הללו, פטרוס יוצא מגדרו כדי ללעוג לדימוי המדרשי של א–להים המתפלל (שמופיע במספר מדרשים). פטרוס אומר למשה:

אמור לי, משה: כשא–להים מתפלל, למי הוא מכוון את תפילתו? לעצמו, או לאחר? אם לאחר, אז מי שהוא מתפלל אליו עוצמתי יותר ממנו. אם הוא מתפלל לעצמו, יכול להיות שהוא מסוגל לעשות את מה שהוא מתפלל עליו, ויכול להיות שלא. אם הוא לא מסוגל, הוא מתפלל לעצמו לשווא. אם הוא מסוגל, יכול להיות שהוא רוצה בזה ויכול להיות שלא. אם הוא לא רוצה את זה, אין לתפילתו תוחלת. אם, לעומת זאת, הוא רוצה בזה, אין לו צורך בתפילה. אתה רואה, אם כן, עד כמה כל הדברים האלו רחוקים מתיאולוגיה רצינית? משום שאם זה באמת נכון שא–להים מתפלל עליך, שואג כמו אריה, בועט ברגליו השמיימה, גונח כמו יוֹנים, מניע את ראשו וקורא "אויה לי" מתוך צערו העצום; שיתרה מכך, הוא מכה ברגליו מתוך צער, מצמיד את ידיו זו לזו ומתפלל בכל יום שיתעוררו רחמיו עליך – מה, אם כן, גורם לזה שעוד לא השתחררת מהגלות? להאמין בדבר כזה, זה חילול השם.

כמובן שהתנ"ך עצמו משופע בהאנשות של א–להים, אך הנוצרים לא יכלו לבקר את התנ"ך משום שהוא נחשב קנוני גם עבורם. גם המוסלמי ישתדל להימנע מלבקר כך את התנ"ך, שהרי הקוראן מייחס סמכות כלשהי או לפחות חולק הערכה לתנ"ך (למרות הטענה המוסלמית לפיה חז"ל עיוותו אותו במהלך השנים). כתוצאה מכך, היה זה מדרש האגדה שהפך המטרה למתקפותיהם. דור לאחר אלפונסי, ראש מנזר שכונה "פיטר הנכבד" ביטא בוז בוטה כל כך כלפי המדרש, שהגיע כמעט עד כדי הסתה לאלימות אנטישמית. בתגובה לאגדה התלמודית המפורסמת לפיה חז"ל פסקו בסוגיה הלכתית נגד א–להים עצמו (בבא מציעא פו ע"א), כותב פיטר:

אני יודע שמילים מטורפות או זדוניות אלה אינן ראויות שיפריכו אותן באמצעות סמכות או תבונה, אבל הן בהחלט ראויות שיירקו עליהן בזלזול ובתיעוב. אך היות ואתם מאמינים במילים כאלה, אומרים אותם וכותבים אותם, הו, אומה שמר גורלה, שראוי שזה יהיה גורלה, מי יוכל לשתוק? מי יוכל לרסן את ידיו, שלא לדבר על מילותיו. כבר אלף ומאה שנים שאתם נאנקים תחת רגליהם של אלו שאתם מתעבים יותר מכל, הנוצרים, שלא רק הם שמו אתכם ללעג ולקלס אלא גם הסָרָצֶנִים^[6] יחד עם כל האומות וכל השדים. מי מאיתנו היה יכול לעצור בידיו מלשפוך את דמכם, אם לא היה זה צו האל שדחה אתכם ובחר בנו, ודיבר דרך נביאכם: "לא תהרגו אותם".

בהתחשב בעוצמת המתקפה, אולי אין זה מפתיע שכמה רבנים היו מעוניינים להמעיט בערכם ובמעמדם של מדרשי האגדה. מה זה משנה אם לועגים למדרשים, אם הם לא ממלאים תפקיד מרכזי באמונה היהודית ובקיום המצוות?

כשהמדרשים לא הוזנחו מתוך בושה או מסיבות אחרות, הם זכו, לעיתים, להתקבל בזרועות פתוחות ובהתלהבות יתירה, אבל בכל זאת באופן שעלול לייצר בהם שימוש מעוות. עולה עכשיו בדעתי התופעה הרווחת בה ילדים קטנים לומדים מדרשים לצד פרשת השבוע באופן שלפעמים מותיר אותם, גם אחרי שבגרו, עם הקושי להפריד בין מה שעולה מהכתוב בתנ"ך לבין מה שעולה מהמדרשים. עולים בדעתי גם אותם אנשים שמבינים כל מדרש פשוטו־כמשמעו, כאילו שיש לקבל את כל מה שאמרו חז"ל במדרשים כתיעוד היסטורי מהימן – זאת למרות שהמדרש עצמו מכיל, זה לצד זה, פיתוחים ספרותיים שונים וסותרים לאירועי התנ"ך, כך שלא ייתכן שכולם יחדיו מהווים תיעוד היסטורי מדויק. כפי שנראה בהמשך הסדרה, הסיבה שבגללה שתי התופעות האלו נחשבות ל"שימוש מעוות" היא שאין להבין את המדרשים, ובפרט את מדרשי האגדה, כפירוש לטקסט המקראי; כמו כן אין להבין אותם כ"תיאולוגיה רצינית", כפי שפטרוס אלפונסי היה רוצה שנתייחס אליהם. המדרש הוא סוגה עצמאית, קרובה יותר לפרוזה שירית מאשר לפירושים על התורה או ליצירות פילוסופיות־תיאולוגיות. המדרש, לטענתי, הוא פרוזה שירית שנכתבה בהשראת הטקסט המקראי. אולי אפילו אפשר לקרוא לחלקים ממנו פאנפיקשן! יחס אחר למדרש יגרום, לרוב, לשימוש מעוות בו.

מתיחת ביקורת על שיר בגלל שאיננו מדויק היסטורית מהווה (בדרך כלל) שימוש במדד הערכה שזר לו לחלוטין. שיר לא צריך להיות מדויק מבחינה היסטורית כדי להיחשב לבעל ערך, ודברים אלו נכונים גם למדרש. שיר לא אמור לבטא את הדיוק וההיקף האופייניים לכתיבה פילוסופית. זו סוגה נבדלת. עם זאת, וכפי שנדגים בקרוב, לעתים קרובות המדרש מספק לנו תובנות חדשות ששופכות אור על הטקסט המקראי. לפעמים המדרש הוא פירוש מעולה לתנ"ך. לעתים קרובות אף יותר נוכל למצוא בו תובנות פילוסופיות ותיאולוגיות עצומות. אבל בכל מקרה המדרש ביסודו איננו פרשנות, איננו פילוסופיה, אלא סוגה עצמאית ונבדלת.

דומני שבנו של הרמב"ם, רבי אברהם, היה זה שניסח את הגישה הזו באופן הטוב ביותר. הוא מחלק את מדרשי חז"ל השונים לחמש קטגוריות. רוב המדרשים, לטענתו, שייכים לקטגוריה הרביעית: מדרשים המכילים פרשנות פיוטית או מטפורית לפסוקים. תפיסה זו איננה רחוקה מתפיסתי, לפיה בדרך כלל יש להבין את המדרש כפרוזה שירית, ששואבת השראה מהתנ"ך ומגיבה אליו ביצירתיות. כל עוד הפרשנויות הפואטיות האלו לא מכוונות להסקת מסקנות הלכתיות או לניסוח השקפות בסיסיות באמונה היהודית, וכל עוד אין לנו סיבה להאמין שמדרש מסוים הגיע אלינו ממשה רבנו בשרשרת המסירה, אומר רבי אברהם, אין סיבה שנרגיש מחויבים לאף מדרש מסוים. כיצד בכלל ניתן להרגיש מחויבות לשיר? לא זו כוונת המשורר. שיר אמור לספק לנו השראה, לעורר אותנו למחשבות ולתהיות, לגרום לנו להסתקרן, וכולי. כפי שרבי אברהם כותב:

יש מהם [=מהפירושים הפיוטיים] לפי הכרעת הדעת, ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר, ומשיאים המלות הענינים שהם יכולים לישא ומוציאים אותם... וקרוב להיות כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל הם מזה החלק, כי הוא האמת שאין עליו מערער אלא שוגה ופתי, כי זה החלק מדבריהם יתחלק לחלקים רבים בהחלק ענינים...^[7]

מסיבה זו בחרתי להתייחס למדרשים, באופן כללי, כפתח דרכו אנו צוללים לדמיון הקולקטיבי של חז"ל. בסדרה זו נתבונן כל שבוע במדרש או שניים הקשורים לפרשת השבוע, וכך לפתוח צוהר נפלא לפרשה. אכן, כמו שציינתי, לעיתים נמצא שמאחורי מסע דמיוני ומופרך של מדרש כלשהו עומדת אבחנה עדינה הנוגעת לפשט הפסוקים, או למשמעות החבויה באחד מסיפורי התנ"ך. אך מעבר לפתיחת צוהר לפרשה זו או אחרת, המטרה שלי היא לפתוח צוהר לאופן חשיבה מסוים – אופן החשיבה של המדרש – בכך שנהיה עדים לדמיון של חז"ל, ונשתתף במסעות הדמיון שלהם. ברור לי שהמדרש היא חלק בלתי נפרד מהתורה שבעל פה. המדרש הוא כמו האונה הימנית במוח של חז"ל. שאר ספרות חז"ל הייתה פגומה בלעדיו.

בסדרות אחרות תוכלו ללמוד על ההיסטוריה של המדרש, או לקבל עצות מעשיות כיצד לגשת למדרשים ולפענח אותם. אלו דברים חשובים, אך זה לא מה שנעשה כאן (לפחות לא בתור עניין עיקרי). במקום זאת, בסדרה זו נעסוק במדרשים, לעתים בדרכים יצירתיות למדי. את המדרשים שאביא נפגיש לדיון עם הטקסטים המקוריים עליהם הם נכתבו, ונעמת אותם עם מדרשים אחרים. לעיתים קרובות אצרף לדיון פרשני מקרא מתקופת ימי הביניים והלאה, כמו גם פילוסופים והוגים חילוניים מהעת העתיקה ועד ימינו. אודה ואתוודה: העניין המרכזי שלי בהצגת הדיונים האלו איננו הבנת הכוונה המקורית של כותבי המדרש או של ההוגים והפרשנים שאצטט. גישה כזו עלולה להיתפס כחסרת אמינות, אך בדיוק כפי שכותבי המדרשים לא תמיד היו מעוניינים במשמעות המקורית של הטקסטים עליהם כתבו, כך גם אני. במובנים רבים, אשתמש באופן החשיבה המדרשי כדי לכתוב על מדרשים. לאורך הדרך, לא אמנע או אתחמק מלשתף אתכם את דעותיי האישיות בכל מיני נושאים. היוצא מכך הוא שדבריי ייראו פעמים רבות כמו דרשות; דרשות על מדרשים. אבל נראה לי שגישה זו מתאימה למי שרוצה ללמוד על המדרש. כולי תקווה שבעזרת החוויה הסוחפת והמערבת הזו נקבל מושג טוב יותר, נבין "מבפנים", מהו באמת המדרש, כיצד הוא יכול לתת לנו כל כך הרבה, וכיצד הוא מעשיר את חוויית המפגש השבועי שלנו עם התורה.