דבר שאינו מתכוון
הרב מדן דן בדבר שאינו מתכוון בשבת.
ראשית הוא הציג את שיטת ר' יהודה האוסר דבר שאינו מתכוון, והראה שש הסתייגויות לקולא בדברי הראשונים בשיטתו:
1) רש"י שבת קכא:- דבר שאינו מתכוון בכל התורה אסור רק מדרבנן. 2) גרסת תוס' בגמ' בשבת כט:- דבר שאינו מתכוון מותר אם אין לאדם שליטה אם המלאכה תיעשה. 3) רש"י יומא לד:- דבר שאינו מתכוון מותר באיסורים מדרבנן (התלויים בגברא וממילא בכוונה). 4) תוס' יומא לד:- רק בשבת ר' יהודה מודה שדבר שאינו מתכוון אסור רק מדרבנן. 5) גמ' שבת עה. (עפ"י המאירי)- פסיק רישיה בדבר שקשה לו פטור. 6) תוס' שבת עג:- במלאכות מסוימות דבר שאינו מתכוון מפקיע את המלאכה מהמעשה.
בנוסף הרב דן בשיטת ר' שמעון המתיר דבר שאינו מתכוון והביא את הרשב"א הטוען שאין לכך מקור, אלא זוהי סברא. החזו"א מסביר שכשאין כוונה המעשה מנותק מהעושה. מכך משמע שפטור דבר שאינו מתכוון תלוי בגברא, וכך עולה מהט"ז המתיר ספק דבר פסיק רישיה בדבר שאינו מתכוון (הסוגר תיבה ואינו יודע אם יש בה זבובים) כי המעשה כלל אינו מיוחס לאדם ולכן אינו נחשב ספק דאוריתא. רעק"א טוען שדבר שאינו מתכוון הוא פטור בחפצא, ואין להקל בו בדין תורה.
סיכום מאת איתן צור שיעור ה' מחזור נ"א. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
דבר שאינו מתכוון
הקב"ה מצווה על איסורי מלאכה בשבת, ו"מלאכת מחשבת אסרה התורה".
נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בנוגע לעושה מלאכה בשבת ואינו מתכוון, והמחלוקת מופיעה פעמיים בפרקנו, בנוגע לפתיחת הפתח מצד מלאכת בונה ובנוגע לחובל. מקובל שהלכה כר' שמעון.
ר' יהודה- דבר שאינו מתכוון אסור
שיטת ר' יהודה מבוססת על ההנחה שעיקר האיסור הוא במעשה, במבחן התוצאה, והכוונה אינה משפיעה על דין התורה. ישנן שש הסתייגויות משיטת ר' יהודה:
1. רש"י- דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן
ייתכן שר' יהודה מודה שמהתורה דבר שאינו מתכוון מותר, אלא שמדרבנן אסור, כך כותב רש"י בפירוש:
"דבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא" (רש"י שבת קכא: 'דילמא')
קשה לסמוך על רש"י בגלל שיטתו המקומית (ונראה שסותר את דבריו במקומות אחרים).
גם רעק"א (דרוש וחידוש י) מסיק מהגמ' (בכורות כה.) שדבר שאינו מתכוון לר' יהודה אסור רק מדרבנן.
בגלל שדרך המלך היא שלר' יהודה דבר שאינו מתכוון אסור מהתורה אין לסמוך על דרך זו. בכל התורה דבר שאינו מתכוון אסור מדאוריתא, ולכן קשה להניח שבשבת אסור רק מדרבנן.
2. דבר שאינו מתכוון ולא אפשר
ייתכן שר' יהודה מקל בדבר שאינו מתכוון במקום שאי-אפשר, כלומר קשה היה שלא לעשות את המלאכה.
הגמ' מביאה דיון בנוגע לאפשר ולמכוון:
"איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה. אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין - כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי - דאפשר ולא מיכוין. ואליבא דרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין - אסור - כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי - אליבא דרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכוין מותר. אביי - כרבי שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון - אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר - לא.
איכא דאמרי: אפשר ולא מיכוין - היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון. לא אפשר ולא קא מיכוין - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - דלא אפשר וקא מיכוין. ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה - כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי - אליבא דרבי יהודה, דאמר: לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין - אפשר אסור. אביי כרבי יהודה, ורבא אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי יהודה שאין מתכוין כמתכוין - אלא לחומרא, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא – לא" (גמ' פסחים כה:-כו.)
בלשון הראשונה ר' יהודה מתיר בלא אפשר, ונחלקו במקרה שאפשר ולא מכוון להנות, לפי ר' שמעון: אביי סובר שמותר כי עיקר המלאכה תלוי בכוונה, ורבא סובר שאסור כי סובר שהכוונה עיקר רק לחומרה.
ר' יהודה מתיר רק הנאה כשאי אפשר
ברם, יוצא מזה שלרבא ר' יהודה ור' שמעון כלל לא חולקים. לכן צריך להסביר שר' שמעון ור' יהודה נחלקו רק בלא מכוון ולא אפשר. אמנם הגמ' אומרת בפירוש שבמקרה הזה לכו"ע מותר, ולכן צריך להסביר שהגמ' בפסחים עוסקת בהנאה ולא במעשה.
רעיון זה עולה מדברי הפנ"י:
"לעולם לא שייך הך מילתא דפלוגתא דאביי ורבא אלא דומיא דהנאה הבאה מאליו וכל הנך דשמעתין שהם בענין דלא עביד מעשה כלל בגופו אלא שההנאה באה מאליו"
ר' יהודה אינו מחייב על הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, למרות שבמעשה אינו תולה בכוונה ומחייב גם על מעשה ללא כוונה. הנאה היא דבר פסיבי ולכן ר' יהודה פוטר, לעומת מעשה בו הוא מחייב.
באופן מעט אחר, לר' שמעון כשאינו מתכוון אין קשר בין העושה למעשה, ולכן אין לו אחריות מלאה, ולר' יהודה המעשה נגרם ע"י האדם ולכן מיוחס אליו באופן מלא. רבא סובר שבהנאה כשאי אפשר ואינו מכוון ר' יהודה כן יתחשב בכוונה משום שהיא סובייקטיבית יותר ודורשת מעורבות נפשית (וכשאפשר אף ר' שמעון מודה שחייב משום שהבחירה בידו).
הבנה שלישית מציע הרי"ד, לפיה דבר שאינו מתכוון מותר, אך לר' שמעון כוונה כרוכה ברצון בעוד לר' יהודה היא תלויה בבחירת האדם:
"כיון דלא אפשר בהגבהה אלא בגרירה א"כ כל כוונתו אינו גורר אלא כדי לישב עליהן ואף על פי שמתכוון לעשות חריץ כיצד הוא מתכוון שהוא שמח בו וצריך לאותו חריץ אפ"ה מותר כיון שעיקר גרירתו אינה אלא כדי לישב בהן הנאת החריץ בע"כ ומאלי' היא באה והילכך היא מותרת אבל אם הי' אפשר בהגבהה וגיררן אף על פי שאינו מתכוון לאותו חריץ ואינו צורך לו הי' אוסר דכיון דאפשר בהגבהה ועביד גרירה זאת הוא חשובה לו כוונה" (תורי"ד פסחים כה:)
לר' יהודה הכוונה תלויה במעשה ולא ברצון המופשט, ואין הבדל בין אפשר לבין מכוון (ולא ברור איך הוא מסתדר בסוגיה).
הגמ' בשבת מעלה אפשרות שלר' יהודה כל מקרה שאי אפשר אחרת, אף במעשה, מותר:
"ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה, אמר ליה: כמאן - כרבי שמעון? אימר דאמר רבי שמעון בגדולים, דלא אפשר, בקטנים מי אמר? ופליגא דעולא, דאמר עולא: מחלוקת - בקטנים, אבל בגדולים - דברי הכל מותר" (גמ' שבת כט:)
לעולא (שמשמע שהלכה כמותו) ר' יהודה מתיר גרירת ספסלים כבדים בכל מקרה כשאי אפשר כי המעשה אינו מוגדר כמלאכה כשהאדם לא בחר כלל שהמלאכה תיעשה.
יש לציין שיש ראשונים הגורסים (בניגוד לתוס') שבגדולים אסור, כפי שטוען היראים (וכן הרמב"ן):
"הוסיפו חכמים שלא לגרור כסאות גדולות בארץ לפי שהוא קרוב לפסיק רישיה ולא יתכוון לעשות חריץ" (יראים רעד)
3. דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן
הגמ' דנה באיסור דרבנן של צירוף עששיות (משום שהן גולמי כלי מתכת) שר' יהודה התיר:
"תניא, אמר רבי יהודה: עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים, ומטילין לתוך צונן, כדי שתפיג צינתן. - והלא מצרף!... אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוין מותר. - ומי אמר אביי הכי? והתניא: בשר ערלתו - אפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ, דברי רבי יאשיה. והוינן בה: קרא למה לי? ואמר אביי: לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור! - הני מילי בכל התורה כולה, אבל הכא - צירוף דרבנן הוא" (יומא לד:)
רש"י מסביר שר' יהודה התיר דבר שאינו מתכוון באיסורי דרבנן. אם נאמר שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא ממילא הם אינם תלויים בתוצאה אלא במעשה, ומעשה תלוי בכוונה.
4. דבר שאינו מתכוון מדרבנן בשבת
דרך שונה להבין את היתרו של ר' יהודה היא שבאיסורי שבת ר' יהודה מודה שדבר שאינו מתכוון מותר מהתורה ואסור רק מדרבנן (ואין איסורי שבות במקדש), בניגוד לשאר התורה. כך סוברים תוס':
"אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר פירוש מן התורה ואף על גב דמדרבנן אסור אין שבות במקדש" (תוס' יומא לד:)
ההגדרה הפשוטה למלאכת מחשבת היא רצון, אך ר' חיים סבור שמלאכת מחשבת תלויה בידיעת האיסור, ובדבר שאינו מתכוון האדם אינו יודע שייעשה. לכן פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור לר' יהודה מדאוריתא. אך רוב הראשונים (תוס' ורא"ש) חולקים וסוברים שמלאכת מחשבת תלויה ברצון.
בשאר התורה העיקר אינו מלאכת מחשבת אלא מבחן התוצאה.
בניגוד לרש" ותוס', הריטב"א טוען שאין הבדל בין איסורי שבת ושאר האיסורים:
" דין שאר איסורין בדבר שאין מתכוון כדין שבת" (ריטב"א יומא לד:)
אמנם ר' יהודה אוסר דבר שאינו מתכוון מהתורה, אך צירוף העששיות אסור רק מדרבנן ואין שבות במקדש.
5. פסיק רישיה שקשה לו- פטור
הגמ' מציגה סוג נוסף של איסור פסיק רישיה- שקשה לו:
"וליחייב נמי משום נטילת נשמה! אמר רבי יוחנן: שפצעו מת. רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות! - שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה - טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה" (גמ' שבת עה.)
הריגת החלזון היא פסיק רישיה דקשה ליה ולכן לא מתחייב משום נטילת נשמה, כפי שמסביר המאירי (הר"ן מביא סברה דומה בשם הרמב"ן):
"יש לך צד אחר בדין פסיק רישיה שהוא מותר לכתחילה לר' שמעון ולר' יהודה פטור והוא כשהמלאכה הנגררת ממנה קשה לו ע"ד מ"ש בפרק כלל גדול דכמה דאית ביה נשמה טפי עדיפא ליה ואע"פ שבאותה שמועה מיהא פטור אמרו, מותר לא אמרו טעם הדבר מפני שיש מלאכה אחרת עמה" (מאירי שבת קג.)
בגלל שהתוצאה מנוגדת לדעתו של האדם אין מייחסים לו את המעשה, למרות שבאופן כללי ר' יהודה לא תולה את מעשה האדם בכוונה.
ישנו דיון על פסיק רישיה שרק בתמונה הכוללת המלאכה תיעשה בוודאות, אך כל מעשה יחיד אינו פסיק רישיה, הריב"ש אוסר, ולכאורה גם כאן צריך להסתכל על התמונה הכללית, החילזון ימות בסופו של דבר.
6. דבר שאינו מתכוון מפקיע את המלאכה מהמעשה
תוס' קובעים שבמלאכות מסוימות היעדר-כוונה מפקיע את שם המלאכה ופוטר (ייתכן שזו הסיבה שלישנא בתרא אצלנו עוברת ממלאכת בונה למלאכת חובל):
"וצריך לעצים - נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב" (תוס' שבת עג:)
ר' שמעון- דבר שאינו מתכוון מותר
מקור שיטת ר' שמעון
לא מובא מקור לשיטת ר' שמעון, ולכן הרשב"א (יבמות ד:) מציע שהמקור הוא האיסור של מוכרי כסות בשעטנז שנלמד מהפסוק "לא יעלה עליך", אך דוחה זאת משום שאי אפשר ללמוד משם לכל התורה, ולכן המקור הוא מסברא.
החזו"א מסביר שהסברא היא שהיעדר הכוונה מנתק את העושה ואחריותו מהמעשה במלאכות שבת:
"העדר כוונה מבטל את המעשה ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידיה אלא כנעשה מאליו" (חזו"א שבת נ א)
שאלות על ר"ש
הט"ז (או"ח שטז ג) מחדש שסגירת תיבה על זבובים היא לא פסיק רישיה כי אולי אין בתיבה זבובים. רעק"א מקשה שזהו ספק דאוריתא ויש להחמיר.
נראה שהמחלוקת היא האם דבר שאינו מתכוון הוא פטור בגברא (כחזו"א) והמעשה כלל אינו מיוחס לאדם, או שזהו פטור בחפצא ולכן הספק אינו יכול להוציא מידי מלאכה, משום שספק דאוריתא לחומרה ובפסיק רישיה המלאכה מיוחסת לעושה.
שאלת דין דבר שאינו מתכוון כדין בגברא או בחפצא משפיעה על עוד שאלות רבות ואכמ"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)