הפטרת 'שובה'

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן: אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא: מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם: (הושע יד, ב–י)

המשך ההפטרה על פי מנהג איטליה הקדמון:

וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ: וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם: (יואל ב, יא–כז)

יש המדלגים על ארבעת הפסוקים האחרונים, וממשיכים במנהג האשכנזים כאן:

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה: אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ: בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם: וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ: וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם: וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת: אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת: אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם: וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן: וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר: וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם:

הספרדים מסיימים:

מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: (מיכה ז, יח–כ)

א. הקשר בין ההפטרה לעשרת ימי תשובה

ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים מפטירים לעולם 'שובה'... (כ)שיש שבת בין יום הכיפורים לסוכות וקורין בו 'האזינו', מפטיר בו 'וידבר דוד'. ויש אומרים... (כ)שוילך בין ראש השנה ליום הכיפורים, מפטירין בו 'דרשו (ה' בהמצאו'), ובשבת שבין יום הכיפורים לסוכות, שקורים 'האזינו', מפטירים 'שובה'. הגה: והמנהג כסברא הראשונה (שולחן ערוך  אורח חיים תכח, ח).

ההלכה מציינת אפשרות (הדחויה ממסקנת ההלכה) לקרוא בעשרת ימי תשובה בשבת את הפטרת תענית ציבור, "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נ"ה), משום שפסוקים אלו נדרשו כמתייחסים לעשרת ימי תשובה:

והכתיב 'דרשו ה' בהמצאו'!... אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים (ראש השנה יח ע"א).

אולם להלכה אנו קוראים בשבת זו תמיד את הפטרת "שובה", המובאת כאן. הקשר בין שני הפסוקים הראשונים בפסקה מהושע לעניין התשובה מדבר בעד עצמו.

הקשר בין הפסקה העיקרית (הפסקה השנייה, הפותחת "תקעו שופר בציון"), הלקוחה מספר יואל, לעניין התשובה, אינו כה ברור, ויש מן הראשונים שראו בהפטרה יותר בקשה על הגשמים לקראת חג הסוכות. מכל מקום, בפשטות יש בפסקה הזכרת תקיעת שופר (כבראש השנה), צום (כביום הכיפורים) ותפילת הציבור לרחמי ה' על עמו, וכל אלו קשורים לימים הנוראים. הפסקה המציינת את התשובה, הפסקה הראשונה הלקוחה מספר יואל ("וה' נתן קולו לפני חילו" – יואל ב, יב–יד) נעדרת ממנהג רוב בתי הכנסת האשכנזים, ונוהגת רק בחלק מהם. נעסוק בכך להלן.

הפסקה הלקוחה מספר מיכה מכונה "י"ג מידות של מיכה". מידות אלו מקבילות לי"ג מידות הרחמים המוכרות לנו מן התורה, והן עוסקות בבקשת רחמים מן הקב"ה לקראת יום הכיפורים, יום הרחמים. אנו נוהגים לסיים בהן גם את קריאתנו בספר יונה ביום הכיפורים.

ב. שובה ישראל

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ:

זוהי הנבואה החותמת את ספר הושע. על פי חז"ל, במקורה הייתה נבואה זו אמורה לפתוח את הספר:

'וישב ראובן אל הבור' – ואיכן היה?... רבי אליעזר אומר עסוק היה בשקו ובתעניתו... אמר לו הקדוש ברוך הוא: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה! ואיזה הוא – זה הושע, 'שובה ישראל עד ה' אלהיך' (בראשית רבה וישב פ"ד).

נביאים רבים דיברו על תשובה, וייחודו של הושע בכך שפתח בתשובה ובאמירתו "שובה ישראל". אפשר שמה שהביא את חז"ל לפרשנות זו הוא הפתיחה הכפולה לספר הושע:

תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה': (הושע א, ב)

כמו במקומות נוספים של פתיחות כפולות, גם כאן הבינו חז"ל שהפתיחה "תחלת דבר ה' בהושע" רומזת על נבואה שלא הוזכרה בתחילת הספר, והיא נבואת "שובה ישראל".

נתאר לעצמנו על פי זה את תחילת נבואתו של הושע: הנביא לוקח זונה ידועה, גומר בת דבלים, ומקדש אותה לאישה לעיני העם. הצהובונים של שומרון מלאים בכתבות עסיסיות על עיסוקיו המעניינים של נביא ה', והולכי הרכיל בוחנים בעיניים בורקות את החופה המוזרה. עובדי ה' כועסים ומתביישים, והדרשנים שבציבור מן הסתם קושרים את הושע הנביא במייסד שבטו – ראובן – ודורשים: 'וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו – אמר לו הקב"ה: אתה פתחת במעשה זנות, אף בן בנך, הושע, ישא אישה זונה'. הנביא עומד תחת החופה, מוציא טבעת, ניגש אל הכלה הנרגשת ולפתע הוא פונה לעם ואומר: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעונך". העם מבין עתה היטב את משמעות לקיחת הזונה. זהו משל חי המבטא את נכונות ה' לשוב אל עם ישראל, שבגד בו כאישה שבגדה בבעלה, כזונה, ובלבד שהעם ישוב אליו. הדרשה על ראובן, אבי אביו של הנביא הושע, הופכת לפתע לדרשה שנדרשה בבראשית רבה והובאה לעיל.

מדוע נדחתה הנבואה לסוף ספרו של הושע בעת עריכת הספר? אולי כדי לסיימו בטוב, ולא בנבואה האחרונה לפני נבואת "שובה ישראל", החותמת "תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ" (שם יד, א).

נשוב לקריאתו של הושע: הנביא תובע לא רק תשובה אלא גם תפילה – "קחו עמכם דברים... ונשלמה פרים שפתינו". הוא דורש מהעם לפנות אל ה' הנושא עוון – "כל תשא עוון (=כל עוון תשא) וקח טוב (=את תפילתנו ולא את הקרבן)".

התפילה שהעם נדרש להתפלל כוללת את ההצהרה "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" – לא נפנה עוד לעזרה, כדרכנו, אל אשור ואל מצרים ("על סוס לא נרכב"), ולא נפנה עוד לעגלי הזהב, שהם מעשי ידינו ולא אלוהים.

ה' עתיד להתפייס ולהיענות לתפילה שישראל יתפללו לפניו:

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ:

ג. שירת הלבנון

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן:

יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן:

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן:

שירה זו היא דברי ה'. מדוע דווקא 'לבנון'?

אפשר שחז"ל התקשו בכך, ולכן ראו את ה'לבנון' בנבואתנו ככינוי לבית המקדש:

'זכרו כיין לבנון'... תני ר' שמעון בן יוחאי: למה נקרא שמו לבנון – שמלבין עוונותיהם שלישראל כשלג. הה"ד 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'... ורבנן אמרי על שום 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' (ויקרא רבה א, ב).

רשב"י רואה ב'לבנון' את המקדש בעת הכרעת הגורל בין השעיר לה' לשעיר לעזאזל, כשהשעיר הנשלח לעזאזל מכפר על עוונותיהם של ישראל והופך את הלשון האדומה כשני ללבנה כשלג המלבין[1] את הריה הגבוהים של ארץ הלבנון הצפונית. חכמים רואים ב'לבנון' את המקדש, שהוא ליבם של ישראל.

המקראות אכן מקשרים את ארץ הלבנון הצפונית למקדש:

גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן (תהילים מח, ב–ג).

כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם: (שם קלג, ג)

בדרך פשוטה יותר עשוי המקדש להיות מכונה 'לבנון' משום שעיקר בניינו היה מארזי הלבנון וברושיו. לימים נקרא היכל המשפט של שלמה, שהיה צמוד למקדש ונבנה גם הוא מארזי הלבנון, "בית יער הלבנון" (מלכים א ז, ב ועוד).

לעניין נבואתנו: בתפילתנו אל ה', כפי שמנחה אותה הושע, נאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" – בעת תשובתם לה' יעזבו אנשי ממלכת שומרון את עגליהם ויבואו מחדש למקדש שבירושלים. אפשר שהוא ניבא כאן על מלכותו של הושע בן אלה, שמלך בשומרון בימי חזקיהו מלך יהודה. הושע בן אלה הסיר את המשמרות שמנעו עלייה לירושלים ואִפשר לאנשי ממלכתו לעלות ולעשות את הפסח במקדש:

אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם... וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד: (דברי הימים ב ל, יא–יג)

לצערנו, לא נימנע מלומר שמסע התשובה של הנביא הושע לא עלה יפה, ושומרון גלתה, גולה אחר גולה, למחוזות הרחוקים באשור. על גורלם של הגולים כתבנו בהפטרת היום השני של ראש השנה.

ד. נבואת יואל – "וה' נתן קולו לפני חילו"

וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ: וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם:

פסקה זו מכילה את פסוקי התשובה העיקריים בהפטרתנו. מידות ה' בפסוקים אלו זהות למידותיו בספר יונה, העתיד להיקרא ביום הכיפורים:

וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱ–לֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד: וַיַּרְא הָאֱ–לֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱ–לֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה... כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵ–ל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: (יונה ג, ח – ד, ב)

קריאת פסוקי התשובה ביואל וביונה בימי תענית ותשובה מפורשת במשנה:[2]

סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין: אחינו, לא נאמר באנשי נינוה (יונה ג') 'וירא א–לוהים את שקם ואת תעניתם' אלא 'וירא א–לוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה', ובקבלה הוא אומר (יואל ב') 'וקרעו לבבכם ואל בגדיכם' (תענית ב, א).

קריאת פסוקים אלו בהפטרת שבת תשובה, כמנהג המכונה 'מנהג איטליה הקדמון', נהוגה מזה שנים בישיבתנו ובקהילת אלון שבות. ברוב קהילות האשכנזים משמיטים פסוקים אלו, כדעת המהרי"ל, שהשפעתו על מנהג אשכנז גדולה מאוד:

הפטרת שובה היא בתרי עשר סוף הושע, ומסיים אותו נביא ומדלגין אז לנבואת יואל ומתחילין 'תקעו שופר בציון קדשו צום' עד 'ולא יבשו עמי לעולם' (ב, טו–כז). ונראה משום ד'שובה' דסוף הושע הן רק תשעה פסוקים, ואין פוחתין בנביא מכ"א פסוקים, לכן צריך למלאות בה מנבואת יואל כדפירשתי (מהרי"ל, ספר המנהגים, הלכות עשרת ימי תשובה ג').

מפשטי דבריו נראה שלא ייחס חשיבות גדולה לפסוקים מיואל, וראה בהם רק השלמה לכ"א פסוקים לפסוקי הושע, שהם עיקר ההפטרה לדעתו. אולם הפסקה שאנו עוסקים בה, ושהמהרי"ל פסח עליה, עומדת בלב ליבה של דרישת התשובה.

מספר ראשונים חשובים קדמו לכאורה למהרי"ל באמירה שחלק ההפטרה מיואל פותח ב"תקעו שופר בציון". נביא לדוגמה את רש"י:

וכשמפטירין אותה מפטירין 'שובה ישראל' ו'תקעו שופר בציון' 'וה' נתן קולו לפני חילו וכו'' (סידור רש"י, תד).

אך מדבריו של רש"י עולה בבירור שכוונתו לפסוק אחר:

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם ה' כִּי קָרוֹב: (יואל ב, א)

פסוק זה קודם במספר פסוקים ל"וה' נתן קולו לפני חילו", הפסוקים הממשיכים את ההפטרה לפי סידור רש"י.

כך כתב גם רבנו שמחה ויטרי, תלמידו של רש"י:

ולפיכך נכון לומר 'שובה' אחר יום הכיפורים, אם חלה שבת אחריו, דעיקרה לגשמים, מ'וי"י נתן קולו לפני חילו' עד 'ולא יבושו עמי לעולם' (מחזור ויטרי סימן רס"ב).

כך גם בתוספות:

ו'שובה' בין כפור לסוכות, דכתיב בה 'ונתתי לך יורה ומלקוש', וכן 'וה' נתן קולו לפני חילו', דמישתעי במים ושייך שפיר לפני סוכות, וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא, וכן פירש ר"ת (מגילה לא ע"ב ד"ה ראש חודש).

גם בדבריהם של ראשונים נוספים (ספר המנהגות לרבנו אשר מלוניל, אבודרהם, אגור) ההפטרה כוללת את פסוקי "וה' נתן קולו לפני חילו", וכך גם במדרשים הקדומים יותר העוסקים בהפטרות – פסיקתא רבתי מ', פסיקתא דרב כהנא כ"ה, ילקוט שמעוני תקל"ד.[3]

ה. תקעו שופר בציון

הפסקה שבכל קהילות האשכנזים נוהגים לקוראה פותחת בשופר ובצום, בתפילה ובעצרת ההמונית הסובבים אותנו בעשרת ימי תשובה:

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה: אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ: בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם:

הפסקה מתארת את בית המקדש בעת משבר הכולל בצורת כבדה, מכת ארבה קשה ואויב בשר ודם המאיים על ירושלים. הנבואה נאמרה כנראה באמצע החורף או בסופו, כשעדיין לא ירדו גשמים, וכוללת את תשובת ה', שקיבל את תפילת העם:

וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:

היורה (המורה) ירד בחודש ניסן, החודש הראשון, וגם המלקוש ירד באותו חודש. הגשמים באותו חודש היו כנראה רבים מאוד, וגם אם לא היה בכוחם להציל את כל התבואה, הם מילאו את הבורות וסיפקו מי שתייה ומי השקיה לגינות השלחין במשך כל הקיץ. גם העצים, התאנה, הגפן והזית ניצלו:

כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם... וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר:

מדברי הנביא עולה שגם התבואה ניצלה. בדרך הטבע קשה להבין זאת כשהגשם הראשון יורד בניסן. שמא היה כאן נס, או שהנביא מדבר על התבואה שבשנים הבאות, שעליה נאמר "וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר".

הארבה העצום מופיע, כאמור, בפסוקים שלפני ההפטרה:

יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר: לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה וְגַם פְּלֵיטָה לֹא הָיְתָה לּוֹ: (יואל ב, ב–ג)

הוא נזכר גם בהפטרתנו:

וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם:

האויב העולה על ירושלים ניכר מתפילת הכהנים הנזכרת לעיל.

הצרה הגדולה מאין כמותה הביאה לכינוס גדול בבית המקדש, לתשובה של קריעת הלב ולתפילת ציבור בשברון לב גדול לפני מזבח ה'.

תשובתו המיידית של ה' לזעקת העם, הגשם וסילוק הארבה והאויב, הם הישג נבואי גדול, שאינו מובן מאליו! גם הוא עשוי להזכיר את הדמיון לספר יונה, שבו ה' נענה מייד לתשובתם של אנשי נינווה. כאן, בספר יואל, מדובר על ישועה גדולה ליושבי ירושלים, הנראית דומה בגודלה לישועה שהייתה בימי חזקיהו, בעת שמלאך ה' היכה את מחנה אשור בליל הפסח. גם כאן, כאמור, הייתה הישועה בחודש ניסן.

ו. רקע היסטורי

דחינו את ההתמודדות עם שאלה זו לסוף דברינו בגלל הקושי לקבוע את זמנו של יואל הנביא. יואל הוא מהנביאים הבודדים שלא נכתב בימי אילו מלכים ניבאו. הפורענות הקשה של הדבר ושל האויב שמכר את בני ירושלים לעבדים בארצות רחוקות (ראו פרק ד') רומזת שהוא היה בימי מלך רשע, שהדיח את ישראל מאחרי ה'. דברינו להלן אינם אלא השערה ללא בסיס מוכח. בעל סדר עולם אומר שיואל ניבא בימי מנשה בן חזקיהו. אכן, בימי מנשה היו נביאים, כמפורש בספר מלכים (ב כ"א) ובדברי הימים (ב ל"ג), אך הם לא נזכרו על שמו, כנראה משום שהרג את הנביאים.

לעניות דעתנו יש בשיטה זו קשיים. נביא אחד מהם:

וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַה' מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יואל ד, טז)

דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ: וַיֹּאמַר ה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל: (עמוס א, א–ב)

בסדר נביאי תרי עשר יואל ועמוס סמוכים זה לזה. יואל מסיים את נבואתו במטבע לשון ועמוס פותח במטבע לשון זהה. אנו מעדיפים להניח שיש קשר בין הנביאים, ועמוס פותח בכוונה במה שיואל סיים בו. יואל אמר את הנבואה לנחמה על ישראל, ועמוס הופך אותה למידת הדין ולפורענות בשל מעשיהם.

הנחתנו תחייב אותו להקדים את יואל לעמוס, שזמן נבואתו מוגדר. על פי זה יואל קדם לעוזיהו או היה בזמנו. לכן נעדיף את שיטת הרד"ק:

ויש אומרים כי בימי יהורם בן אחאב ניבא זה הנביא שיהיה רעב בארץ, כמו שאמר 'כי קרא ה' אל הרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים' – הד' שנים היו ד' מיני ארבה, והג' שנים היו הגשמים נעצרים (יואל א, א).

נקבל את דברי ה'יש אומרים' שהביא הרד"ק בהסתייגות אחת: יהורם בן אחאב היה מלך שומרון, ומנבואתנו עולה שיואל ניבא בירושלים. בעיקר תקופת יהורם בן אחאב מלך בירושלים יהורם בן יהושפט, ועל פי השערתנו הייתה הנבואה בזמנו, בימי אחזיהו בנו או בימי עתליה, שמלכה אחריו. אכן, בימיו של יהורם בן יהושפט עלו הפלשתים והערבים על ירושלים ולקחו בשבי אנשים, גם ממשפחת המלך. זה מתאים לאמור בפרק ד' ביואל על נקמת ה' בעמים אלו על מכירת בני ירושלים לעבדים. הרעב המתואר בנבואתנו עשוי לחפוף לרעב בימי אלישע הנביא, המוזכר בדברי הרד"ק.

אפשר שתשובת ה' וישועתו באו בתחילת ימי יהואש בן אחזיהו, שהחלו עם מות עתליה, שבע שנים אחרי מות יהורם. בתחילת ימיו משל בירושלים למעשה יהוידע הכהן הגדול, שעשה הישר בעיני ה'. שמא באה הישועה אחרי המתואר בספר מלכים:

וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם: וַיָּבֹאוּ כָל עָם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מִזְבְּחֹתָו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדּוֹת עַל בֵּית ה': (מלכים ב יא, יז–יח)

ז. שלוש עשרה מידות הרחמים של מיכה

מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:

שלוש עשרה מידות הרחמים מדברות בעד עצמן. הן נאמרות בחתימת נבואתו של מיכה, בעת שאשור שולטת בירושלים שלטון ללא מצרים למרות תבוסת סנחריב בשערי ירושלים. נבואה זו נאמרה כנראה בימי מנשה בן חזקיהו, שבימיו שלטו באימפריה האשורית שני גדולי מלכי אשור – אסרחדון ואשורבניפל. הנביא ניבא על יום נפילת אשור בתפילה שאז ירחם ה' על עמו בי"ג מידותיו, ואנו מזכירים מידות אלו לפני כניסת יום הכיפורים, יום הרחמים.