שאילת כלי כסף וכלי זהב

'ניצול מצרים' על ידי בני ישראל מהווה בעיה פרשנית ומוסרית גם יחד: וכי בני ישראל התעשרו במצרים בערמה על ידי שאילת כלי כסף וכלי זהב מידי המצרים? וכי אין בגנבת דעת ורכוש בשעת יציאת מצרים חילול השם בעיני הגויים? ולמה  יאמרו מצרים לאמור ששארית ישראל עושים עוולה דווקא בשעת גאולתם? שונאי ישראל, כבר מתקופת אלכסנדר מוקדון,[1] פירשו את התנהגותם של בני ישראל כניצול מכוון של עמים אחרים.[2] נסקור את דברי המפרשים בסוגיה זו, וננסה להציע פירוש חדש שיפתור את השאלות המוצגות פה על ידי עיון בפסוקים וניתוח מדויק של לשונם:

וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֺתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם       (שמות ג', כא-כב).

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם...  (שם י"א, ב-ג).

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֺשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם       (שם י"ב, לה-לו).

דברי המפרשים

שאילת הכלים פורשה על ידי מפרשי המקרא בדרכים שונות:[3] מתנת חינם של המצרים;[4] תמורה על עבדות בני ישראל במצרים;[5] מתנה לעם ישראל היוצאים מעבדות מצרים;[6] חוק מלחמה של הנרדפים;[7] תרומת מצרים לבני ישראל לקרבן לה';[8] פיצוי על קרקעות בני ישראל ורכושם במצרים;[9] פרדה של בני ישראל ממצרים באווירה של שלום בבחינת "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כ"ג, ח).[10] אחרים ראו במעשה זה מעשה תחבולה, כדי שמצרים ירדפו אחרי בני ישראל,[11] או ציווי בעל מטרה חינוכית - "נרשם בנפשם כי ה' ישיב לאיש כפועלו ויעניש הרעים והמתאכזרים".[12] אכן מצאנו במקרא את השורש שא"ל במשמעות של מסירת "מתנה גמורה וחלוטה... זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים" (רשב"ם, שמות ג', כב):

וַיֺּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ      (שופטים ח', כד).

שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֺכִי שֺׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ... יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית...   (מל"א ב', כ-כא).

הוּא שָׁאוּל לַה'      (שמ"א א', כח).

שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ        (תהילים ב', ח).

פירוש חדש: דין של הצלת עבדים מעושקיהם

בשלושת המקומות שבהם הכתוב מדבר על שאילת הכלים מודגש, כי ה' נתן את חן העם בעיני מצרים לפני שאילת הכלים. אם כן, נתינת כלי הכסף וכלי הזהב לבני ישראל היא ביטוי של חן העם על פי השגחת ה', כפי שהתורה מדגישה במפורש באותו הקשר: "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם". עבד המשתחרר מעבדותו זכאי לפיצוי, וה' דואג לעבדים לצאת ברכוש גדול. הזכות המשפטית הזאת של העבד נלמדת מעבדות יעקב אצל לבן. ה' 'מציל' שם את העשוק מידי עושקו; ה' דואג לזכויות העבדים - "ולא נתנו אלהים להרע עמדי", "ויצל אלהים את כל מקנה אביכם ויתן לי" (בראשית ל"א, ז, ט).[13] העבד רשאי לדאוג לעצמו, כדי שלא יצא 'ריקם' מעבדותו אלא ברכוש (שם, מב).[14] ה' הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים, שלאחר עבדות בני ישראל ועינויָם יֵצאו ברכוש גדול על פי דין העבדות ("...דן אנכי ואחרי כן יֵצאו ברכֻש גדול" - בראשית ט"ו, יד). כשם שיעקב יצא ברכוש גדול מעבדות לבן, כך התורה מצווה להעניק מתנות לעבדים בצאתם לחירות, כדי שלא יצאו 'ריקם' (דברים ט"ו, יג), ועבד "אשר ינצל אליך" מעבדותו זכאי למקלט (דברים כ"ג, טז) בבחינת: מה הקב"ה מציל עבדים מעושקיהם - אף אתה הצל עבד מעושקו.[15] הניסוחים המקבילים 'רכוש', 'ריקם' ובמיוחד 'הצל' בפסוקים אלה משקפים את הרקע המשותף של דיני עבדות:

וַיֺּאמֶר לְאַבְרָם יָדֺעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֺתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֺדוּ דָּן אָנֺכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל       (בראשית ט"ו, יג-יד).

וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֺנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי... וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי... כִּי כָל הָעֺשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ... וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ        (שם ל"א, ז-יח).

לוּלֵי אֱלֺהֵי אָבִי אֱלֺהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֺהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ         (שם, מב).

וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֺא תֵלְכוּ רֵיקָם   (שמות ג', כא).

וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֺא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם      (דברים ט"ו, יג).

לֺא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֺנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֺנָיו    (שם כ"ג, טז).

אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֺעוֹת יְתֺמִים יְדֻכָּא      (איוב כ"ב, ט).

'הניצול' של כלי הכסף והזהב הוא אם כן מסירת הרכוש, המגיע לעבדים על פי דין עבדות בשעת שחרורם מעבדותם הארוכה במצרים. בני ישראל מצאו 'חן'[16] בעיני מצרים, ובעקבות כך מסרו להם המצרים מרצונם הטוב ("וישאִלום") את הרכוש, בזמן יציאתם מעבדותם.

בלשון המקרא, בניגוד לעברית של ימינו, 'ניצוּל' אינו נושא את המשמעות של עושק ודיכוי, אלא של פיצוי על הנזק הנגרם על ידי העבדות.