הפטרת כי תבוא

(הפטרה שישית מהפטרות הנחמה)

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה: אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ: שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה כֻּלָּם מִשְּׁבָא יָבֹאוּ זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ וּתְהִלֹּת ה' יְבַשֵּׂרוּ: כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם: כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים: כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ: כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר: וְיָנַקְתְּ חֲלֵב גּוֹיִם וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב: תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה: לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה: לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ: לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו (קרי: מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה: (ישעיהו ס, א–כב)[1]

 

הגאולה מנקודת מבטו של ישעיהו

בהפטרת 'עקב' כתבנו בארוכה על הגאולה המתוארת בנבואותיו של ישעיהו, ובהפטרת 'שופטים' כתבנו על כך בקצרה. בשני המקומות ציינו שהמקור העיקרי בדיון זה הוא בפרק ס', כלומר בהפטרתנו כאן. ישעיהו רואה את הגאולה כהפך גמור של גאולת ישראל ממצרים, שנכפתה על המצרים בעל כורחם ולוותה בעשר מכות, במלחמת נקם של ה' בים סוף, בפתיחת מלחמת נצח בעמלק ובכיבושי מלחמה בארצותיהם של סיחון ועוג ואחר כך בארץ כנען. היחידים שהשלימו עִם ישראל ותמכו בהם היו הגבעונים, וגם הברית עימם לוותה בהכרזה שדחתה אותם והפכה אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. יתרו ורחב הזונה מהווים נקודות אור בודדות של דרך שונה ושל הסכמת הגויים עִם עַם ישראל. יציאת מצרים נערכה בחיפזון ומתוך אכילת לחם עוני, והיא ניגוד גמור לשלום ולנחת שה' מבטיח לישראל אם ילכו בחוקותיו.

האומנם המלחמה מובנה בתוך הגאולה בדרך שאין בלתה?

שלמה המלך היה הראשון, ואולי היחיד, שניסה דרך שונה בחיבור בין היות עם ישראל עם ה' ובין מערכת יחסים של שלום ושל ידידות עם אומות העולם מכוח רצון להשפיע עליהם את דרך ה'. את לבטיו בדרך החדשה שניסה הוא ניסח היטב בשיר השירים. הצלחתו הייתה מוגבלת, וגררה גם כישלונות כבדים, שבאו לידי ביטוי בנשיו הנוכריות, שהיו במידה רבה תוצר של בריתו עם עמים אחרים והביאו לבניית בתי עבודה זרה בסביבות ירושלים. לא מצאנו לדרכו של שלמה המשך ברור בימי הבית הראשון.

ישעיהו הוא הנביא הגדול החוזה תיקון לדרכו של שלמה, דרך של שילוב הגויים בגאולת ישראל סביב בית ה' ומכוח השפעתו העתידה על כל האנושות:

הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: (ב, א–ד)[2]

דבר זה בא לידי ביטוי גם בחזונות הגאולה שלו, ובעיקר בפרקנו, וזאת אחרי שניבא (ר' לעיל בהפטרת 'שופטים'), בניגוד גמור לגאולת מצרים, שהייתה בחיפזון:

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (נב, יב)

החיפזון בגאולת מצרים נבע במידה רבה מן המלחמה שהייתה בין ה' לבין מצרים:

וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ: (שמות יב, לג–לד)

גאולה שלא בחיפזון תבוא מכוח שלום עם האומות, שיסכימו וירצו לסייע לעם ישראל בגאולתו בארץ ה', כמו בהפטרתנו.

נבואתנו פותחת בתיאור המזכיר את ערב גאולת מצרים, בזמן מכת שלושת ימי החושך, כשלכל בני ישראל היה אור במושבותם. כך גם בנבואת הפטרתנו על הגאולה העתידה בימי שיבת ציון:

כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה:

אכן, החושך במצרים גרם לפרעה להסכים ליציאת בני ישראל לעבוד את ה', אך פרעה דחה מכול וכול את האפשרות שהוא יסייע לבני ישראל בהליכתם לעבוד את ה':

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה: וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם: וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: (שמות י, כה–כח)

לעומת זאת, הגויים המתוארים בנבואתנו יסכימו ואף ירצו לסייע לבני ישראל בעת גאולתם. כפי שהערנו בדברינו להפטרת 'עקב', נבואה זו התקיימה במידה רבה בעת עליית עזרא בשיבת ציון:

אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא לְעֶזְרָא כָהֲנָא... מִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל מִתְנַדַּב בְּמַלְכוּתִי מִן עַמָּה יִשְׂרָאֵל וְכָהֲנוֹהִי וְלֵוָיֵא לִמְהָךְ לִירוּשְׁלֶם עִמָּךְ יְהָךְ: כָּל קֳבֵל דִּי מִן קֳדָם מַלְכָּא וְשִׁבְעַת יָעֲטֹהִי שְׁלִיחַ לְבַקָּרָא עַל יְהוּד וְלִירוּשְׁלֶם בְּדָת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ: וּלְהֵיבָלָה כְּסַף וּדְהַב דִּי מַלְכָּא וְיָעֲטוֹהִי הִתְנַדַּבוּ לֶאֱלָהּ יִשְׂרָאֵל דִּי בִירוּשְׁלֶם מִשְׁכְּנֵהּ: וְכֹל כְּסַף וּדְהַב דִּי תְהַשְׁכַּח בְּכֹל מְדִינַת בָּבֶל עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא מִתְנַדְּבִין לְבֵית אֱלָהֲהֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם... וּמָאנַיָּא דִּי מִתְיַהֲבִין לָךְ לְפָלְחָן בֵּית אֱלָהָךְ הַשְׁלֵם קֳדָם אֱלָהּ יְרוּשְׁלֶם: וּשְׁאָר חַשְׁחוּת בֵּית אֱלָהָךְ דִּי יִפֶּל לָךְ לְמִנְתַּן תִּנְתֵּן מִן בֵּית גִּנְזֵי מַלְכָּא: וּמִנִּי אֲנָה אַרְתַּחְשַׁסְתְּא מַלְכָּא שִׂים טְעֵם לְכֹל גִּזַּבְרַיָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה דִּי כָל דִּי יִשְׁאֲלֶנְכוֹן עֶזְרָא כָהֲנָה סָפַר דָּתָא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד... כָּל דִּי מִן טַעַם אֱלָהּ שְׁמַיָּא יִתְעֲבֵד אַדְרַזְדָּא לְבֵית אֱלָהּ שְׁמַיָּא דִּי לְמָה לֶהֱוֵא קְצַף עַל מַלְכוּת מַלְכָּא וּבְנוֹהִי: וּלְכֹם מְהוֹדְעִין דִּי כָל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא זַמָּרַיָּא תָרָעַיָּא נְתִינַיָּא וּפָלְחֵי בֵּית אֱלָהָא דְנָה מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם: וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֹן דאנין (קרי: דָּאיְנִין) לְכָל עַמָּה דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן: וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לשרשו (קרי: לִשְׁרֹשִׁי) הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין:[3]

בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְעָלַי הִטָּה חֶסֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו וּלְכָל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבֹּרִים וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי כְּיַד ה' אֱלֹהַי עָלַי וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָאֵל רָאשִׁים לַעֲלוֹת עִמִּי: (עזרא ז, יב–כח)

גם עליית נחמיה כעבור שנים ספורות לוותה בצו המלך ארתחשסתא לסוכני שלטונו לסייע לנחמיה. כל זה מצטרף להצהרת כורש, שהחלה את שיבת ציון עוד בימי זרובבל ויהושע בן יהוצדק:

כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם... וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו: וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה: (עזרא א, ב–ט)

כמו בימי שיבת ציון, גם בנבואתנו השתדלותם של הגויים אינה רק לטובת עם ישראל השב לארצו אלא גם לכבוד המקדש, העתיד להיות אור לכל הגויים:

כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַיִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד:

לא ברור מן הנבואה מה יגרום לגויים לכבד את ישראל, להעניק להם כל טוב ולחפוץ בגאולתם. ביציאת מצרים התורה חוזרת על כך שה' חיזק את לב מצרים ואת לב פרעה להתעקש, לא להסכים לשחרר את בני ישראל ואף להילחם בהם אחרי שיצאו ממצרים. דברים דומים נאמרו גם על עמי כנען, שלחמו בישראל עד לאובדנם:

וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (דברים ב, ל)

לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה: כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם (יהושע יא, יט–כ).

שמא על בסיס הבנה זו מבשר ישעיהו שה', היכול לחזק את ליבם של הגויים להילחם בישראל, יכול גם לתת בליבם אהבה לישראל ורצון לסייע בידם. שמא רמוזה בשורה זו במעשה בלעם, שבא לקלל את ישראל ולבסוף בירך אותם בפה מלא, ואולי גם בנפש חפצה.

יחד עם זאת, ניתן לדמיין מציאות פוליטית 'טבעית' שתביא את הגויים לסייע לישראל, אולי כמו זו שהייתה בימי שיבת ציון: אסתר ומרדכי היהודים עלו במעלות השלטון הפרסי בימי אחשוורוש, ויכלו במידה רבה להכתיב את המדיניות הפרסית בימי ארתחשסתא בנו לכיוון שיבת ציון. נזכיר שגם בצמרת השלטון הבבלי, שהחל כשלטון עוין מאוד לישראל, עלו לגדולה דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, והם יכלו לדרוש טוב לעמם, ומן הסתם גם עשו זאת.

נשווה את מעשיהם הטובים ליהודי אחר, שעלה במעלות השלטון הרומאי בימי שלטונו בארץ: טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אחיינו של פילון האלכסנדרוני, שהיה נציב ביהודה כעשרים וארבע שנים לפני החורבן. הוא ממש לא סייע לבני עמו, וערב החורבן, בהיותו מושל מצרים, טבח באכזריות כחמישים אלף מיהודיה, שהתקוממו נגד השלטון הרומאי.

כמה גדולה יכולה להיות השפעתו של יהודי על שלטון זר שגורל ישראל נתון בידיו, וכמה גדול כוחה של הבחירה האישית החופשית להטות את ליבו לשבט או לחסד.

בימינו נזכיר את סר משה מונטיפיורי, ה'שריף' של לונדון, שהשתמש בכוח שלטונו לטובת יהודי העולם בכלל ולטובת יושבי ירושלים בפרט, ועימו את סר לואיס ברנדיס, שופט בית המשפט העליון בארה"ב וידידו האישי של נשיא ארה"ב אנדרו וילסון, שהשפיע עליו השפעה מכרעת לתמוך בהצהרת בלפור, ולעומתם את ליאון טרוצקי וחבריו היהודים מצמרת השלטון הסובייטי, שלא עשו דבר לטובת בני עמם.

*

הנבואה פותחת ומסיימת בדבר אחד: ה' יהיה לאור עולם לעמו ישראל. אור זה לא רק מכשיר את כח הראייה, אלא מהווה ישועה ונחמה לעם הדווי המסיים את שנות גלותו ועולה מחדש לארץ אבותיו.