'מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי': עיון בתהילים מ"ב-מ"ג

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מ (סיוון תשס"ד) - הוצאת תבונות

י' יעקבס עורך עיון ספרותי, צורני ותוכני, במזמורים מ"ב-מ"ג בתהילים. כרבים שקדמו לו, אף הוא תופס אותם כמזמור אחד בעל שלושה בתים ופזמון חוזר. הכותב מחדד את השונויות שבין בתי המזמור, ותופס כל בית כהתמודדות ייחודית עם מצוקות המשורר. בבית הראשון - געגועים לעבר; בבית השני - תלונות על ההווה; בבית השלישי - תפילה ובקשה לעתיד.

*****

א. פתיחה

מזמורים מ"ב-מ"ג פותחים את הספר השני מחמשת קובצי ספר תהילים. ההתייחסות למזמורים מ"ב-מ"ג כאל מזמור אחד, ולא כאל שני מזמורים נפרדים, היא מן המפורסמות ללומדי ספר תהילים.[1] הראיות לכך רבות הן, ולהלן יימנו העיקריות.

ראיות לשוניות:

א.   לשני המזמורים 'פזמון' החוזר שלוש פעמים "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי..." (מ"ב, ו, יב; מ"ג, ה).

ב.   הפסוק "למה קֹדֵר אלך/אתהלך בלחץ אויב" מופיע בשניהם: מ"ב, י; מ"ג, ב.

ראיות כלליות:

א.   הקובץ השני של ספר תהילים (מזמורים מ"ב-ע"ב) אינו כולל מזמורים 'יתומים', דהיינו מזמורים חסרי כותרת, להוציא מזמורים מ"ג, ע"א. סביר להניח ששני המזמורים הללו לא זכו לכותרת כיוון ששניהם אינם מזמורים עצמאיים, אלא המשך למזמור שקדם להם: מזמור מ"ג הוא המשך של מזמור מ"ב, וכן מזמור ע"א הוא המשך של מזמור ע'.

ב.   הנושא של שני המזמורים משותף. שניהם עוסקים בצרת היחיד ובגעגועים לבית המקדש.

ג.    בכתבי יד רבים של נוסח המסורה מופיעים שני המזמורים כמזמור אחד.[2]

על רקע הראיות האלה, תמוהה העובדה שמזמור אחיד חולק לשני חלקים. כנראה המקור הראשון להפרדת המזמור האחיד לשני מזמורים הוא תרגום השבעים, ובו גם נקבעה למזמור מ"ג כותרת עצמאית: 'מזמור לדוד'. ניסיון לביאור ההפרדה יופיע בהמשך המאמר.

המזמור שייך לסוג 'תחינת היחיד'. הוא מתאר תפילה של אדם מישראל הרחוק מארצו ומבית ה', ומתחנן לפני ה' שיסייע בפתרון מצוקותיו.[3]

מבחינת זמן חיבורו, חלוקות הדעות בין הפרשנים. רש"י (מ"ב, א) סובר, בעקבות המדרש, כי בני קרח הם שאמרו את המזמור ברוח הקודש בזמן שאביהם נבלע באדמה, ונתנבאו על הגלויות העתידות לבוא. ר' משה אבן ג'קטילה (מצוטט בראב"ע מ"ב, א) סובר שהמזמור נאמר בבבל, מפי הגולים.

ב. מבנה המזמור והבעיות בו

כפי שהוזכר לעיל, מזמור זה מכיל 'פזמון חוזר'. זו תופעה שאינה נדירה בספר תהילים ובשירה המקראית בכלל.[4] מובן שתופעה זו מסייעת לחלוקת המזמור לשלושה בתים:[5]

מ"ב, ב-ה      בית א      (פס' ו - פזמון חוזר)

מ"ב, ז-יא     בית ב      (פס' יב - פזמון חוזר)

מ"ג, א-ד      בית ג       (פס' ה - פזמון חוזר)

המבנה המיוחד של מזמור זה, הבנוי משלושה בתים ומפזמון החוזר בסוף כל בית (ראה בעמוד שממול), מעלה מספר בעיות יסודיות:

1.   מה תפקידו של הפזמון החוזר?

2.   האם יש קשר ענייני בין שלושת הבתים ובין הפזמון החוזר, ואם כן, מהו?

3.   מהו היחס בין שלושת הבתים: האם הם חוזרים על עצמם, או שמא יש התפתחות כלשהי במהלכם?[6]

כמו כן מעלה עיון במזמור מספר קשיים ענייניים, כגון:

1.   מה הסיבה לשינוי הקל בניסוח הפזמון החוזר, "ישועות פניו" (מ"ב, ו) - "ישועֹת פני ואלהי" (מ"ב, יב; מ"ג, ה)?

2.   מיהו ה'אומר' בפסוק "בֶּאֱמֹר אלי כל היום איה אלהיך" (מ"ב, ד)? האם אלו הצוררים שנזכרים במ"ב, יא, או גורם אחר?

3.   מה פשר הנחמה הפתאומית, המופיעה באמצע תיאור המצוקה הקשה (מ"ב, ט)?

4.   מדוע 'נעלמת' נפשו של המשורר, שמילאה תפקיד חשוב בשני הבתים הראשונים, ואין היא נזכרת בבית השלישי?[7]

קשיים אלו, כמו גם מספר קשיים לשוניים במזמור, יבוארו בהמשך המאמר.

ג. המשורר, נפשו, האלוהים, ומערכת היחסים ביניהם

במזמור זה מופיעות שלוש 'דמויות': המשורר, נפשו, והאלוהים.[8] הבנת המזמור תלויה, לדעתי, בהבנת היחסים השוררים בין שלושת המרכיבים האלו.

ראשית יש להתבונן ביחס בין הבתים ובין הפזמון החוזר. נראה לי שיש הבדל בולט ביניהם:

הפזמון החוזר מתאר דיאלוג פנימי, בין המשורר לבין נפשו: "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי".[9] המשורר פונה לנפשו ואומר לה: אל תשתוחחי ואל תהמי. לדעת המשורר, הפנייה לאלוהים צריכה להיות בעלת אופי שונה, על מנת להגיע למטרה, שהיא הודיה לה': "כי עוד אודנו".

לעומת זאת, הבתים עצמם מתארים דיאלוג חיצוני, בין המשורר לבין האלוהים. בשני הבתים הראשונים אף מודגש שהדיאלוג הוא בין נפשו של המשורר לבין האלוהים: "כן נפשי תערֹג אליך אלהים" (מ"ב, ב); "צמאה נפשי לאלהים לאל חי" (שם, ג); "אלהי עלי נפשי תשתוחח" (שם, ז). דומה שהנפש פונה שוב ושוב לאלוהים ומבקשת ישועה. העובדה שהנפש לא מופיעה בבית השלישי תבואר בהמשך.

עתה ייבחן היחס בין שלושת הבתים.

נראה לי שבכל בית יש פנייה מסוג שונה של המשורר לאלוהים. ההבדלים ניכרים בין מהצד הלשוני והצורני ובין מצד התוכן. במילים אחרות, כל בית מתאר ניסיון שונה לפתור את הבעיות שבהן נמצא המשורר.

הבית הראשון מתאר געגוע לעבר.

הבית השני מתאר מצוקה בהווה.

הבית השלישי מתאר בקשה לעתיד.

הבית הראשון מתמקד בתיאור הגעגועים לעבר של המשורר הנמצא בגלות, געגועים לאלוהיו ולבית ה'. קריאה מדוקדקת של הפסוקים תחשוף את תיאור הגעגועים.

פס' ב-ג:     כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים.

תיאור הגעגועים העזים והרצון להיראות פני ה' מובע באמצעות דימוי מרגש לאייל העורג על אפיקי מים, ותיאור ישיר ועז של הנפש הצמאה לאלוהים. השדה הסמנטי המשותף לשני הפסוקים האלו קשור למים - 'אפיקי מים'; 'צמאה נפשי' - כיוון שהחיים לא יכולים להתקיים ולו זמן קצר ללא המים.[10]

פס' ד:        הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.

פסוק זה מתאר את המשורר הדומע, "באמֹר אלי כל היום איה אלהיך". מיהו האומר למשורר כל היום "איה אלהיך"? רוב הפרשנים מסבירים שהכוונה לאויבים הלועגים למשורר, ושואלים אותו איה האלוהים שלו. זאת בהשפעת פסוק יא להלן, שבו מפורש: "חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך".[11] על פי הסבר זה, פסוק ד מתאר את הצרות העוברות על המשורר בשהותו בגלות.

ברם עיון מדוקדק יחשוף מספר הבדלים משמעותיים בין פסוק ד לבין פסוק יא.

ראשית, פסוק ד מתאר את המשורר דומע "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה", בעוד פסוק יא מתאר את המשורר מוכה - "ברצח בעצמותי".[12]

בנוסף, פסוק ד אינו מזכיר כל צוררים ואויבים. לעומתו, פסוק יא מזכיר במפורש את הימצאות הצוררים. בפסוק יא מודגש שהצוררים פונים למשורר - "באמרם אלי"; בעוד בפסוק ד הפנייה היא סתמית - "באמֹר אלי".

נראה לי שפסוק ד אינו מתאר פנייה חיצונית למשורר, אלא פנייה של האדם לעצמו. 'באמור אלי', המשורר שואל את עצמו, 'כל היום', שוב ושוב: היכן אלוהַי? ואם כן, על פי הסבר זה מתאר הפסוק לא את הצרות שעוברות על המשורר בגלות, כפי שנהוג להסביר, אלא את הגעגועים לה'![13]

פס' ה:       אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג.

עד עתה, פסוקים ב-ד סיפקו תיאור כללי של הגעגועים. פסוק ה ממקד ומבאר את הסיבה לגעגועים. לאילו דברים מתגעגע המשורר-הגולה? מה הוא זוכר? המשורר-הגולה זוכר את העבר המפואר, את העלייה ההמונית בצפיפות רבה לבית ה',[14] את הרינה, התודה וההמון החוגג.

לסיכום, הבית הראשון מתאר את העבר המפואר - העלייה לבית ה' - שהוא סיבה לגעגועים. הבית הראשון פותח בפנייה קצרה לה' כנוכח בגוף שני (פס' ב בלבד). אך מיד אחר כך בכל הפסוקים, תיאור ה' הוא בגוף שלישי נסתר (פס' ג-ה). זאת מכיוון שה' לא נמצא כרגע עם המשורר שבגלות.

עתה מגיע הפזמון החוזר:

פס' ו:        מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו.

הפזמון החוזר מכיל שני חלקים, שהם בעצם שני שלבים בפניית המשורר לנפשו. בשלב הראשון נוזף המשורר בנפשו,[15] דורש ממנה להפסיק להשתוחח ולהמות.[16] בשלב השני פונה המשורר לנפש ומסביר לה שזיכרון הגעגועים והעבר אינו מספיק כדי להגיע למטרה "כי עוד אודנו". נראה שלא זו הדרך לפתרון הבעיות בגלות. צריך "להוחיל" לה'.

נראה שדרך הדיאלוג בין המשורר לנפשו, מתוארת התלבטות פנימית העוברת על האדם, כיצד להתמודד עם הקשיים והבעיות העוברים עליו.

הבית השני עוסק בתיאור המצוקה בהווה של הימצאות במצב של גלות ושיעבוד הגויים.

פס' ז-ח:     אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר. תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.

בפסוקים אלו יש תיאור כללי של המצוקה. המצוקה מדומה למשברי מים ולגלי מים, המקיפים את המשורר.[17] דימוי זה משרת את הרגשת המשורר, המוקף אויבים מכל עבריו. דימוי המצוקה למים רבים (פס' ח) נובע כנראה ממקומו של המשורר בנופים הקשורים למים (פס' ז).[18] יש לשים לב לעובדה שכאן הנפש 'משתוחחת', ולא 'צמאה' כמו בבית הראשון. זאת מכיוון שהבית הזה מתאר את המצוקה בהווה, ולא
את הגעגועים לעבר. בכל אופן, הנפש אינה ממלאת את רצון המשורר, שנזף בה בפסוק הקודם וקרא לה להפסיק להשתוחח!

פס' ט:       יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי.

פסוק זה יוצא דופן מבחינת הקשרו. לכאורה פסוק זה מתאר נחמה, בעוד הפסוקים שלפניו וגם הפסוקים שלאחריו מתארים עדיין את המצוקה והשעבוד. מספר ביאורים נאמרו בניסיון לפתור בעיה זו.[19] אני מעדיף לאמץ את הגישה שלפיה פסוק זה מתאר את זיכרון העבר, שבו הייתה ישועה מה'. על פי הסבר זה, נמצא פסוק זה במרכז הבית השני, כשלפניו שני פסוקים המתארים את המצוקה באופן כללי (ז-ח), ולאחריו שני פסוקים המתארים את המצוקה באופן מפורט (י-יא). ההצצה הקצרה לעבר האופטימי, שבו היה ה' עם המשורר, מוצגת כניגוד אירוני למצב בהווה, שתואר בפסוקים הקודמים ושיתואר בפסוקים הבאים, שבהם המשורר אינו רואה את הקב"ה לצדו.

פס' י-יא:    אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב. בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ.

כמו בסוף הבית הראשון, כך גם בסוף הבית השני, לאחר התיאור הכללי של המצוקה מגיע תור הפירוט. המשורר-הגולה מרגיש שה' שכחו ועזבו. הנימוק להרגשה הקשה של המשורר הוא הלחץ, ההתנכלות והלגלוג של הגויים, השואלים את המשורר הרצוץ והשבור[20] "איה אלהיך". אותה השאלה ששאל המשורר את עצמו בבית הראשון, חוזרת ביתר חריפות בפיהם של הצוררים...

לסיכום, הבית השני מתאר את מצוקת המשורר בגלות. הפנייה לה' בגוף שני נוכח ארוכה יותר (פס' ז-ח). התיאור מתמקד במצוקות ההווה. ההצצה הקצרה לעבר, שבו סייע ה' למשורר (פס' ט), רק ממחישה את הצרות הגדולות בהווה.

פס' יב:      מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי.

גם בסופו של הבית השני מגיע הפזמון החוזר. המשורר שב ונוזף בנפשו, ולאחר מכן מסביר לה שתיאור המצוקה שבה הוא נמצא אינו מספיק כדי להגיע למטרה "כי עוד אודנו". זו גם לא הדרך לפתרון בעיית הגלות. יש צורך 'להוחיל'.[21] גם כאן עדיין יש הרגשה של פיצול וחוסר הבנה, המעידים על מאבק פנימי בתוך תוכו של האדם הסובל.

הבית השלישי מציג את הבקשות לעתיד, לפתרון בעיות הגעגועים והמצוקה שהוצגו בבתים הראשונים. בבית זה מתוארת ההשלמה בין המשורר לנפשו. הנפש נענית לבקשתו של המשורר, ו'מוחילה' לאלוהים. הוויכוח וחוסר ההבנה ששררו ביניהם בשני הבתים הראשונים נעלמים, ולכן אין 'פיצול' ואין צורך להזכיר בבית זה את נפשו של המשורר בצורה נפרדת. המשורר ונפשו כאחד מגיעים להבנה מהי הדרך הנכונה ליציאה ממצוקות הגעגועים והגלות.[22]

פס' א-ב:    שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי. כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב.

בפסוקים אלו מבקש המשורר מהקב"ה לשפוט בינו ובין הגויים, ולריב את ריבו מהם. פסוקים אלו מחזירים אותנו לסוף הבית השני, שבו נזכרו הגויים כנימוק למצוקה. אך אִזכור הגויים בבית השלישי אינו מופיע במסגרת תלונה כמו בבית השני - "למה שכחתני למה קֹדר אלך בלחץ אויב" (מ"ב, י), אלא במסגרת בקשה - "שפטני... וריבה ריבי מגוי לא חסיד... למה זנחתני למה קֹדר אתהלך בלחץ אויב" (מ"ג, א-ב).[23]

פס' ג-ד:     שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי.

בפסוקים אלו מבקש המשורר מהקב"ה להחזירו להר ה' ולמשכנו. פסוקים אלו מחזירים אותנו לסוף הבית הראשון, שבו נזכר בית ה' כנימוק לגעגועים. אך אִזכור בית ה' בבית השלישי אינו מופיע במסגרת תיאור הגעגועים כמו בבית הראשון - "אלה אזכרה ואשפכה עָלַי נפשי... אֶדַדֵם עד בית אלהים" (מ"ב, ה), אלא במסגרת בקשה - "ואבואה אל מזבח אלהים" (מ"ג, ד).

בניגוד לשני הבתים הראשונים, הבית השלישי מנוסח כולו בגוף שני נוכח. הפנייה היא פנייה ישירה לה' הנמצא בכל מקום, ומלווה את המשורר גם בצרות הגלות.

הבדל בולט נוסף בין שני הבתים הראשונים לבית השלישי, הוא שבשני הבתים הראשונים מופיע הביטוי "איה אלהיך", בפי המשורר (פס' ד) או בפי הצוררים (פס' יא). ביטוי זה מבטא ניתוק מוחלט בין המשורר ובין האלוהים, עד כדי כך שה' כלל אינו נראה. לעומת זאת, בבית השלישי מוצא המשורר את אלוהיו ופונה אליו בבקשה ובתחנונים.[24]

גם בסוף הבית השלישי מופיע הפזמון החוזר, אך לדעתי לא במטרה להפגין שוב את הדיאלוג הפנימי העובר על המשורר, אלא במטרה להשוות בין המטרות שהוצבו בפזמון החוזר, לבין יישומן בבית השלישי, כפי שיבואר:

הבית השלישי מסיים במילים "ואודך בכנור אלהים אלהי". יש לשים לב ללשון המשותפת בין הפסוק הזה לבין הפזמון החוזר.

ראשית, המילים "ואודך בכִנור" (מ"ג, ד) מזכירות את "כי עוד אודנו" (שם, ה). היענות הקב"ה לשתי הבקשות שתוארו בבית השלישי, יובילו לבסוף ל''עוד אודנו" שאליו מייחל המשורר, דהיינו ל"אודך בכִנור" המזכיר כמובן את כלי הזמר ששימשו בבית המקדש.[25]

בנוסף, כינוי הקניין "אלהָי" (מ"ג, ד), המבטא שייכות וקרבה, מזכיר את סוף הפזמון החוזר "ישועֹת פָּנַי ואלהָי" (שם, ה).[26] הבית השלישי אכן מוביל לשייכות ולקִרבה בין המשורר ובין אלוהיו.

ההשוואה בין סוף הבית השלישי ובין הפזמון החוזר מובילה למסקנה, שהן הגעגועים לעבר והן תלונות על ההווה, אינם מובילים לישועה. רק הבקשה וההתבוננות לעתיד יסייעו לפתרון הבעיות.

מבנה הבקשה בבית ג יוצר יחס כיאסטי עם הבתים הקודמים:

בית א    מ"ב, ב-ה       תיאור הגעגועים לבית ה'

בית ב     מ"ב, ז-יא       תיאור המצוקה שגורמים הגויים

בית ג     מ"ג, א-ב       פתרון המצוקה שגורמים הגויים

בית ג     מ"ג, ג-ד        פתרון הגעגועים לבית ה'

אכן, בשהות בגלות יש שתי בעיות: בעיית הגעגועים לעבר, ובעיית המצוקה בהווה הבעייתי בגלל לחץ הגויים.

המשורר פותח בתיאור הגעגועים לבית ה' (בית א), שהוא מרכזי ומהותי בעיניו יותר מתיאור המצוקה (בית ב).

ברם, בשלב הפתרונות, יש צורך קודם לפתור את המצוקה הנגרמת על ידי הגויים, ואז ממילא תבוא לפתרונה בעיית הגעגועים, ואפשר יהיה לחזור לבית ה'.

ד. סיכום

מזמור מ"ב-מ"ג הוא ללא ספק מזמור אחד, העוסק בנושא תחנוני המשורר בגלות. המזמור מתאר את מערכת היחסים האפשרית בין המשורר ובין אלוהיו במצב של מצוקה,[27] ומציג שלוש דרכים שונות להתמודדות עם הצרות והמצוקות בגלות:

הדרך הראשונה מתוארת בבית הראשון - התמודדות בעזרת געגועים וזיכרון העבר.

הדרך השנייה מתוארת בבית השני - התמודדות בעזרת תלונות על ההווה העגום.

הדרך השלישית מתוארת בבית השלישי - התמודדות בעזרת בקשת עזרה ותפילה לקב"ה.

ההבדלים בין שלושת הבתים מסוכמים בטבלה הבאה:

הצירוף בין בתים המתארים דיאלוג חיצוני, ובין הפזמון החוזר המתאר דיאלוג פנימי, מבטא את ההתפתחות בגישת המשורר לבעיות הגלות. בעזרת הפזמון החוזר, המתאר דו-שיח בין המשורר לנפשו, מועבר המסר שהדרך השלישית עדיפה על שתי הדרכים הראשונות. בפזמון החוזר פונה המשורר שוב ושוב לנפשו, ואומר לה לא להשתוחח ולהמות, אלא "להוחיל" לה'.

הלקח של מזמור זה הוא שהישועה מצרה לא תגיע מגעגועים, ולא מרחמים עצמיים ומתלונות, אלא מפנייה ומתפילה לה'.

ידועים דברי חז"ל: "ר' יודן בשם ר' יהודה אמר, כל שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו" (שוחר טוב, ראש מזמור יח).

דומני שמזמור מ"ב-מ"ג מבטא בצורה יפה גם את האמירה לדורו של המשורר, לדור הגלות, אך גם את האמירה ל"כל העתים", לכל הזמנים. כל אדם הנמצא במצוקה ובצרה כלשהי עלול להיגרר למצב שבו הוא מתגעגע למצבו הטוב הקודם, או מתלונן על ההווה ומרחם על עצמו. מזמור מ"ב-מ"ג מלמדנו שהפתרון למצוקות ולצרות הוא אחד: פנייה ותפילה לה'.