ובחוקותיהם לא תלכו

במס' סנהדרין (נב:) אומרת הגמ': "תניא אמר להן ר' יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה "ובחוקותיהם לא תלכו". ורבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים (רש"י: שורפין על המלכין – שמתו, מיטתן וכלי תשמישן) ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב... לאו מינייהו קא גמרינן הכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן".

כלומר שריפה נחשבת לחוק העכו"ם אלא הותרה מאחר וזה כתוב בתורה ולכן לא מהגויים אנו למדים אלא מתורתנו.

אלא שהגמ' (ע"ז י"א.) מבינה אחרת: "מכלל דרבנן סברי שריפה חוקה היא והתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו אלא דכ"ע שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא". כלומר ששריפה אינה מחוקי העכו"ם.

ומקשים התוס'[2] (בסנהדרין ובע"ז) למה הגמ' בע"ז מסיקה ששריפה לאו חוקה היא והלא אפשר לתרץ ע"פ הגמ' בסנהדרין ששריפה חוקה היא והותרה מפני שמנהג זה מקורו בתורה?

ר"י[3] מתרץ שיש שני סוגי חוקה: האחד חוק עכו"ם הנוהגים כך לשם ע"ז והשני הנוהגים כך לשם הבל ושטות שלהם. ולכן בגמ' בע"ז ניסינו לומר ששריפה תחשב לחוקה לשם ע"ז למרות שמקורה בתורה – תאסר. ולכן הסקנו ששריפה לאו חוקה היא בעוד שבגמ' בסנהדרין מדובר על שריפה שאינה לשם עכו"ם ושריפה כזו למרות שנחשבת לחוק הגויים מותרת במקרה ונאמרה בתורה.

מהתוס' מסיקים שיש שני סוגי הליכה בחוקות הגויים. א. לשם ע"ז. ב. לשם הבל ושטות, ואם מנהג זה נכתב בתורה – מותר. וכן רש"י בע"ז מבאר את הסוגיא שם כהליכה בחוקות הגויים שנוהגים כך לשם ע"ז: "אלמא לאו חוק העובדי כוכבים הוא לשם עבודת כוכבים". אלא שלא ברור מרש"י כיצד הבין את הגמ' בסנהדרין ולכן לא ברור לדעתו מה היקף האסור.

תוס' רבינו אלחנן מחלק בדומה לתוס' אצלינו שמביאים את הר"י, אלא שהוא מבדיל בין חוקה לשם ע"ז לבין שאר דרכי האמורי שאינם לשם ע"ז אלא "דת העכו"ם ומנהג תורת שקר". לפי תוס' רבינו אלחנן יש אסור של "בחוקותיהם" וכוונתו לאסור מנהג שהוא לשם ע"ז ואסור של דרכי האמורי שכולל כל התנהגות גויים לפי דתיהם למרות שאין בהם ע"ז.

ובדומה כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין שיש שני סוגי חוקות הגויים שאת שניהם התורה אסרה. האחד, מנהג מיוחד לנמוסי עבודת אלילים, והשני, מנהג גויים שאין לו מבוא בדרכי הטבע, ושניהם אסורים מהתורה. והר"ן על הרי"ף בע"ז מוסיף שכל שאין לו מבוא בדרך הטבע, נחשב לדרך ע"ז. כלומר, באופן עקרוני אסור הליכה בחוקות הגויים הוא רק במנהגיהם הקשורים לע"ז ומסתבר שסתם מנהגים שאין להם פשר קשורים לע"ז, והר"ן מזכיר בפירוש שזה כולל דברים של הבל ובטלה.

ולכן נראה שלפי שלושתם אסור ובחוקותיהם לא תלכו נאמר דוקא בנוגע למנהגים לשם ע"ז אלא מרחיבים את הגדר; לפי הר"ן והר"י בתוס' אנו מחשיבים ל"בחוקותיהם" גם דברים שטותיים שאין להם הסבר בטבע מתוך הנחה שיש להם קשר למנהגי ע"ז, ולפי תוס' רבינו אלחנן דברים ומנהגים הלקוחים מתורתם דוקא אסורים ולא כל מנהגים. והר"ו מוסיף: "אבל דברים של טעם שרו" וכך גם משמע מבעלי התוס'. (אמנם קיימת בינהם מחלוקת בנוגע לשרפה, לר"ן שריפה יש בה טעם בגלל שהוא תפס כעיקר את הסוגיא בע"ז ששריפה אינה מדרכי האמורי, ולדעת בעלי התוס' שריפה אין בה טעם אלא קשורה לע"ז, מפני שהם רצו לישב את הסוגיות, אך עקרונית נראה שאינם חולקים)

המאירי רואה אסור מהתורה בהליכה בחוקותיהם דוקא במנהגים לשם ע"ז, ולגבי שאר המנהגים האסור הוא מדרבנן[4], וסיבת הגזירה כדי שיתרחקו מאליליהם, אך לא ברור היקף הגזירה לדעת המאירי, האם גזרו רק על מנהגים ללא טעם, כהגדרת הר"ן, או דברים ששייכים לתורתם- כדעת תוס' רבינו אלחנן, ואולי הגזירה מקיפה הרבה יותר והיא כוללת כל מנהג המיוחד לגויים ואפילו יש לו טעם.

הרמב"ם (ובדומה לו הסמ"ג) בפי"א מהלכות עכו"ם ה"א כותב: "אין הולכים החוקות העכו"ם ולא מדמין להם לא במלבוש בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחוקות הגויים ונאמר ובחוקותיהם לא תלכו ונאמר השמר לך פן תוקש אחריהם. הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראל מובדל המן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדיעותיו וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים. לא ילבש מלבוש המיוחד להם... וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה".

מפשטות לשון הרמב"ם רואים שהאסור הוא מן התורה והוא מקיף כל הדמות להם באסור אחד של "בחוקותיהם לא תלכו" ומשמע ממנו שכל התנהגות שלהם אפילו אינה לשם ע"ז או שכתובה בחוקי דיניהם, נחשבת לחוקה ואסור לנו להדמות לה ולוקים על כך.

וזה, כנראה, נובע מהצד החיובי שהרמב"ם ראה בקיום האסור, צד שלא נזכר בראשונים אחרים. כלומר שנשמור על הבדל בינינו לגויים והלאו בא לשם הבדלה זו וזאת רואים הן מזה שהביא פסוק כמו "ואבדיל אתכם מן העמים" וכן מכך שהשווה התנהגות חיצונית לדעת פנימית, וברור שבהם יש ענין לא רק לא לקבל מהגויים אלא להדגיש את יחודינו כישראל. וא"כ לדעתו צריך להמנע מכל מנהגים המיוחדים לגויים. וכן משמע מלשונו בסה"מ (לא תעשה ל) שכתב: "להתרחק מהם ולגנות כל חוקיהם ואפילו במלבוש", וכן מהבאת הפס' הצפניה שלא מדבר על מנהג נכרי מסיבות מסויימות אלא באופן כללי: "ופקדתי על כל הלובשים מלבוש נכרי". (צפניה א')

לדעת המהרי"ק (בסימן קצ"ב) אין אסור כללי להדמות לגויים והאסור כולל רק שני סוגי מנהגים: א. מנהגים תמוהים שהם חוק ואסורים מפני שנראה כמודה להם[5]. ב. מנהגי פריצות ושחץ שישראל פרשו מהם ולכן אסורים מדין חוקות הגויים. ולכן לגבי לבישת גלימה מיוחדת בקבלת תואר דוקטור למשל הוא כותב שמותר מאחר ולבישת הגלימה הונהגה מפני תועלת וכבוד ואין זה חוק כלל. וראיתו מפירוש רש"י בסנהדרין דף עד: "ד"ה "ערקתא דמסאנא" שכתב וז"ל: "אם דרך הגויים לקשור דרך כך ודרך ישראל לקשור בדרך אחר כגין שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל והיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצווה אלא שנוי מנהגא בעלמא יקדש אתץ ד' יתעלה". מזה שרש"י מזכיר צד יהדות משמע למהרי"ק שדוקא מנהגי גויים מיוחדים לפריצות שפרשו מהם ישראל, יאסרו. המהרי"ק מתיר גם מנקודת ראות אחרת אם היקף המנהג קטן כגון שהוא כולל רק את החכמים שבגויים או שהוא כולל קבוצה אחרת אין לדין זה מנהג של חוקות הגויים ולכן מותר. והוא מוסיף שאלו גם דבריו של הרמב"ם, והרמב"ם לא נתכוון לאסור את כל מנהגיהם המיוחדים. וראיתו לכך שהרמב"ם כתב "לא ילבש במלבוש המיוחד להם" ומכאן מדקדק המהרי"ק שאלו דוקא מלושים שפרשו מישראל מהם משום צניעות. והב"י הביא אותו בהסבר דברי הרמב"ם גם בכ"מ וגם בב"י.

לדעת המהרי"ק והב"י הרמב"ם אוסר שני סוגי מנהגים: א. תמוהים ב. לשם פריצות. אבל אין דעת הרמב"ם אסור כללי להדמות למנהגים המיוחדים להם.

מקור הרמב"ם הוא הספרא בפר' אח"מ המביא שלוש דעות בקשר לאסוק בחוקותיהם ועיי"ש.

הראב"ד בפירושו לספרא אומר שהסיבה שאסור לגדל ציצית ראשו הוא בגלל שהגויים מקשטים את עצמם לשם זנות- "כדי שיתנו הנשים עיניהם בהם", וכן אסור לגדל בלורית מפני שהם מגדלים אותו לשם ע"ז (בלורית- מגדלים שער לאחריו ועושה אותו כזנב וגודל אותו כמין שרשרת. הראב"ד) כלומר לדעת הראב"ד נאסרו: א. מנהגים לשם ע"ז ב. מנהגים לשם זנות. ולכן לפי הראב"ד ולפי המהרי"ק והב"י בהסרב ברמב"ם אסורים מנהגים לשם ע"ז[6] ולשם זנות.

דעת ר"א ממיץ, שהובאה בהגה"מ (פי"א הלכות עכו"ם), שאין להוסיף על האסורים שמנו חכמים[7] תחת הגדר של האמורי, שאינן מסברא רק מקבלה.

יש שרצו להוכיח מדעת התוס' (ב"ק פ.ג): "המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות", וכתוב בתוס' ד"ה "התירו" שמתחילה לא גזרו על קרובים למלכות. ורצו להוכיח דעת התוס' שכל אסור הליכה בחוקותיהם חוץ ממנהג לשם ע"ז הוא מדרבנן. ונראה שאין זו ראיה שהרי לרמב"ם הנכלל בחוקותיהם אסור מהתורה שהרי לוקה ובכ"ז כתב בהלכה ג' שישראל שהיה מקורב למלכות התירו לו ללבוש במלבושיהם ולגח כנגד פניו כדרך שעושים הם, וכבר שאל הכ"מ כיצד התירו איסור דאורייתא? ותירץ שמשום הצלת נפשות התירו והם היו מצילים ישראל מפני המלכים, א"נ, שהתורה לא פרטה מה נחשב לבחוקותיהם אלא נתנה לחכמים לקבוע והם החליטו שלא לגזור על הקרובים למלכות. ולכן נראה שאין להוכיח שלגעת התוס' האסור הוא מדרבנן.

עד כאן ראינו מספר דעות בשאלה מה נחשב לחוקי הגויים:

א. המאירי - שהאסור ביסודו הוא מנהגי ע"ז שלהם ומדרבנן אסרו כל מנהגיהם שעלולים להביא לידי התקרבות להם ולאליליהם.

ב. בעלי התוס' והר"ן- שמדאורייתא יש שני סוגי אסורים: על מנהגים לשם ע"ז ועל מנהגים שאינם לשם ע"ז ובזה קיימות שתי הגדרות:

1. התוס' והר"ן- מנהגי שטות שאין להם מבוא בדרך הטבע.

2. תוס' רבינו אלחנן והרא"ם- מנהגים הנובעים מתורתם.

ג. הראב"ד והרמב"ם לפי הבנת המהרי"ק- שאסור תורה על כל מנהג שנובע

1. מע"ז וממנהגים תמוהים.

2. מכוונה לזנות ופריצות וכן מנהגי גויים שנוהגים כך לשם שחץ וגאווה.

ד. הרמב"ם- שכוונת הלאו שיראל יבדל מעכו"ם ולכן אסורים מהתורה גם סתם מנהגים המיוחדים לגויים.

ה. הרא"ם ובעל הגה"מ- שכל שהחכמים לא אסרו- מותר.

האם צריך כוונה במעשה שיעשה ע"מ להדמות לעכו"ם, או שעצם המעשה נחשב להליכה בחוקותיהם?

הב"י בסימן קע"ח מביא את המהרי"ק שמביא את הרמב"ן בפר' קדושים שאומר שאם עושה מעשה שאין לו טעם נגלה וודאי נראה כנמשך אחריהם. משמע, שבנוגע למעשים ומנהגים שיש לגביהם חשש שההתנהגות ההיא לשם ע"ז יאסר עצם המעשה אפילו ללא כוונה להדמות להם.

ומה בקשר למנהגי פריצות, שחץ וגאווה של הגויים?

על כך הוא אומר: "נראה דהיינו דוקא כשהוא עושה להדמות להם בלא תועלת אחרת" (מהמהרי"ק).

והב"ח כתב שצריך כוונה להדמות להם בכל דין "ובחוקותיהם לא תלכו"- "דלשון ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם... אבל מי שאין דעתו להדמות להם אלא שצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם דבר זה לא אסרה תורה ולא עליו קאי הלאו..."

וכן כתב הדרכי משה: "משמע דכל האסור אינו אלא כשהוא עושה כדי להדמות אליהן בלא תועלת אחרת אבל ע"י תועלת שרי כדלעיל". (מהמהרי"ק)

המחבר הביא להלכה את דעת הרמב"ם ולפי הסברו בכ"מ ובב"י יוצא שאסורים שני מנהגים. האחד לשם ע"ז או ללא טעם שיש בו כנראה חוק גויים של ע"ז והשני מנהגי פריצות, שחץ וגאווה של הגויים. (לפי הבנת המהרי"ק). והרמ"א שהסתמך על הר"ן וכן על המהרי"ק כתב גם שהאסור על מנהגי ע"ז או מנהגים בלי טעם ועל מנהגי פריצות, אבל מנהגי טעם מותר.

אלא שבנוגע לכוונה להדמות להם לא הזכירו המחבר והרמ"א דבר בשו"ע ולכן לא ברור אם הסתמכו על דעתם בב"י ובדרכי משה שצריך כוונה להדמות להם או הכוונה להדמות היא יסוד האסור, אולם המקרים שהביאו אסורים גם ללא כוונה מפני שהמקרה עצמו, כלומר- עצם ההתנהגות כך מורה על כוונה להדמות.

אמנם ניתן לחלק בין המחבר לרמ"א א. בגלל שהמחבר הזכיר את ההלכה בלשון הרמב"ם ולכן כנראה הסתמך על הסברו בב"י בעוד שהרמ"ר הביא להלכה את לשונו בדרכי משה בהשמטת התנאי של כוונה להדמות לעכו"ם. וכן ניתן לומר שלדעת הרמ"א מאחר ובדרכי משה כתב בסוף התנאי "כדלעיל" ולעיל כתב סוגי מקרים שבהם ין תועלת וסוגי מקרים שבהם יש תועלת, משמע שזה תלוי במקרה עצמו מאחר ומסתמא יש בו כוונה להדמות ואז אפילו אם במקרים פרטיים לא הייתה כוונה להדמות.

לכן נראה שלדעת המחבר מנהגי פריצות וכד' ללא כוונה להדמות להם מותרים בעוד שלדעת הרמ"א אין צורך בכוונה להדמות להם ועצם המעשה נאסר. אלא שלדעת הגר"א[8] בסי' קע"ח ס"ק ז' נאסרים גם דברים שיש בהם תועלת בגלל שנהגו אותם גויים. וכלשונו: "כ"ד שהיינו עושים זולתם מותר וכן במלבושים, אבל כל שלובשים מלבוש המיוחד להם אסור" וכהגדרתו "אלא דודאי הכל אסור רק דוקא למוד מהם אסור".

ולדעת הגר"א גם דברי טעם שאנו רוצים לנהוג, אלא שלמדים זאת מהגויים יאסרו. ולכן נראה שלגבי מצעד צבאי, דגל וצפירה באבל לדעת רוב הראשונים: הר"ן, התוספות, הרמב"ם לפי הסבר המהר"י קולון והב"י, הראב"ד הגר"א שבראשונים אפשר למצוא לו סימוכין בפשטות לשון הרמב"ם כנראה יאסר[9].

לגבי מנהגים של היום הבאים ממנהגי פריצות של הגויים כגון מלבושי פריצות לדעת בעל הגה"מ ברור שמותר אם זה לא נכלל בדברי התוספתא בשבת, ולפי תוס' רבינו אלחנן שאוסר דברים הנובעים מדתם זב כנראה מותר. אולם לפי הרמב"ן, הראב"ד והמהרי"ק- זה יאסר. לדברי התוס' והר"ן שהאסור הוא על דברים ללא טעם, כנראה אם הטעם הוא פריצות זה נחשב לטעם ולכן צריך להיות מותר. וכמובן שלדעת הגר"א אסור. לדעת המחבר וכן לדעת הב"ח תלוי אם הייתה כוונה להדמות להם- מותר.

בנוגע לשער ארוך לנוי- לדעת המחבר וכן לדעת העטרת זהב וכך משמע מרוב הראשונים מותר מדין "ובחוקותיהם לא תלכו" אולם לדעת הב"ח והט"ז גם זה אסור. אם כי לדעת הב"ח האסור הוא רק אם נוהג כך בכוונה להדמות להם. ולדעת הגר"א אם היינו נוהגים כך גם בלי שהגויים נוהגים לך מותר, ואם זה חקוי אז אסור[10].