ואתחנן | מרחק בטוח מהאש

א. מעמד הר סיני – האש הגדולה

הנושא המרכזי השוזר את פרשתנו הוא מעמד הר סיני. משה מזכיר אותו שלש פעמים לאורך הפרשה – פעמיים בפרק ד' ופעם נוספת באריכות בפרק ה', הכולל את ציטוט עשרת הדיברות והמעמד כולו. ניכר כי למשה חשוב לחזור על המעמד ומשמעויותיו מכיוונים שונים.

אם נעיין בפסוקים בפרשה המתארים את המעמד, נגלה שאין כאן חזרה גרידא על אירועי המעמד מפרשת יתרו, אלא דגשים חדשים של משה לאירועי המעמד ולמשמעויותיו. המוטיב הבולט החוזר בתיאורים כאן הוא התגלות ה' באש. שתים עשרה פעמים מזכיר משה את האש שהופיעה במעמד. זאת, לעומת אזכור אחד בלבד של האש בפרשת יתרו, וגם שם רק כדרך אגב, כהסבר לנוכחות העשן (שמות י"ט, י"ח)[1].

התגלות ה' דרך האש רווחת בתנ"ך, אולם משמעויותיה משתנות. ה' עשוי להתגלות באש בכדי להאיר, כמו למשל בעמוד האש המאיר לעם ישראל את הדרך (שמות י"ג, כ"א). לחילופין, ההתגלות באש יכולה לבטא כוח עוצמתי, מעורר יראה, שעשוי לכלות ולשרוף את הקרב אליו. כך אירע במות נדב ואביהוא, הנשרפים באש ה' (ויקרא י', ב').

נדמה שמשה משתמש במובן השני של האש, המכלה ושורפת, כאשר הוא מתאר את מעמד הר סיני. באופנים שונים חוזר משה על הרעיון, כי מעמד הר סיני היה מעמד מעורר אימה: "וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל" (ד', י"א). התחושה הייתה של קרבה למוות, בשל האש המאיימת ובשל הינצלות ממנה, באופן ניסי: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" (שם, ל"ג).

בשל כך, משה רואה במעמד פעולה של ייסורים כלפי העם[2]:

"מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"  (שם, ל”ו)

התחושה הייתה של חרדת מוות מאיימת. לכן, על אף שישראל שרדו את המעמד, הם סרבו לחוש שוב את אותה חוויה נוראית:

"וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ"   (ה', כ"א)

מן הפסוקים עולה כי החרדה היתה לא רק מהקרבה לאש ה', אלא מעצם שמיעת דבר ה' מתוך האש ("וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵש", שם, כ'). דבר מה בשמיעת הקול מתוך האש עורר אימה גדולה. החוויות הללו מייצרות את ההכרה כי ה' הינו א-ל מעורר יראה, כפי שמציג אותו משה, בין שני התיאורים הראשונים של המעמד: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵ-ל קַנָּא" (ד', כ"ד). משה משתמש כאן באותה האש שהתגלתה בסיני כדימוי ל-ה' – "אש אכלה". זהו אל מקנא – "א-ל קנא", שיש להישמר מלעבור על רצונו (שם, כ"ב).

אכן, משה מסביר כי זו היתה מלכתחילה המטרה של מעמד הר סיני:

"יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים"  (ד', י')

ב. תגובת העם להתגלות באש

כאמור, מטרת ההתגלות באש היתה לעורר יראה בעם ישראל. בהמשך, עובר משה לתיאור המעמד עצמו, מה שמאפשר לבחון האם המטרה אכן הושגה:

"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר"   (ה', ד'-ה')

שני הפסוקים הללו סותרים לכאורה: בפסוק ד' משה אומר שההתגלות הייתה פנים אל פנים. אולם, מייד בפסוק הבא מציין משה כי הוא זה שעמד בינם ובין ה'. נראה כי משה מנסה להדגיש את הפער בין התכנית לביצוע בפועל. התוכנית היתה למפגש פנים אל פנים, אולם בסופו של דבר היראה הציפה את עם ישראל ולכן משה נאלץ לתווך[3].

יתירה מכך, משה רומז כי העם היה אמור לעלות אל ההר, אך נמנע מכך בשל חרדתו: "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר". מכאן שהתוכנית המקורית הייתה כי העם יעלה ממש אל ההר ויתקרב אל האש וכך ייפגש עם ה' פנים אל פנים. אולם, העם הגיב בהתאם לתגובה הטבעית של מי שנמצא בחרדה: הימנעות ורתיעה מן הגורם המאיים[4].

נראה, כי עצם התזכורת של משה לעם על הסטייה מהתוכנית המקורית, מלמדת על יחסו המסויג מכך. למשה חשוב לציין כי נוכחותו המתווכת אינה חלק מן התוכנית המקורית אלא נוצרה בדיעבד, בגלל הפחד שאחז בעם.

אולם, מה בדיוק רוצה משה מהעם? הרי המטרה המקורית של המעמד היתה ליצור יראה על ידי האש – כאשר העם נרתע לאחור, המטרה הושגה!

ג. תגובת משה להתגלות באש

נראה, כי משה תפס אחרת את רעיון היראה שבמעמד. אצל משה המנגנון עובד הפוך – כאשר הוא רואה את הגדולה והעוצמה הא-לוהית, הוא מגיב דווקא ברצון להתקרבות. העם לעומת זאת, מגיב בחרדה וברתיעה. את הפער בין משה לעם, ניתן לראות גם בתיאור המעמד בפרשת יתרו:

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים"   (שמות כ', י"ד-י"ז)

במהלך המעמד העם נרתע לאחור. משה לא אהב זאת, וניסה לעודד אותם להתקרב – אך העידוד שלו לא עבד והם בחרו להישאר מרחוק. הדרך בה משה מנסה להרגיע את העם כוללת לכאורה סתירה פנימית: בתחילה הוא קורא לעם "אל תיראו!", אך מייד הוא מסביר כי מטרת המעמד היא "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". כיצד ייתכן שהם צריכים לא לירוא ולהתקרב,  למרות שמטרת המעמד היא לחזק את יראתם מ-ה', שמשמעה התרחקות?

כאמור, הפתרון לכך טמון בתפיסת יראת ה' של משה. כאשר הוא רואה מראה א-לוהי נשגב, המעורר יראה, הוא אינו מגיב בהימנעות, התגובה האנושית השכיחה לחרדה, אלא דווקא בהתקרבות.

בפרשתנו, הפער בין משה לעם עולה גם בהמשך, בדו השיח ביניהם, המתואר מייד אחרי מעמד הר סיני. פנייתו של עם ישראל המבועת למשה מסופרת כך:

"וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ"    (ה', כ'-כ"א)

העם חש כי הוא היה על סף מוות במעמד, בשל האש. כיאה לאדם בחרדה, הדיבור שלהם מבולבל ולא הגיוני: הם נוכחו לראות "כי ידבר א-להים את האדם וחי", מה שעשוי להרגיע, אך משום מה הם בטוחים שבפעם הבאה הם ימותו באופן וודאי. את חששם הם ממשיכים ותומכים בעוד טענה תמוהה: "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי?" (שם, כ"ב). שוב, לכאורה, טענה שאמורה להרגיע את החשש, אך דווקא מעלה אותו.

בנקודה זו, היינו מצפים שמשה יעביר את הדברים ל-ה', אולם אנו לא מוצאים זאת. באופן חריג, אנחנו מגלים שה' "צותת" לשיחה בין העם למשה ובוחר להתערב:

"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים..."        (ה', י"ט-כ"ה)

מדוע ה' "מתפרץ" לשיחה ולא מחכה כמו בדרך כלל, שמשה יעביר לו את הדברים[5]?

נראה, כי שוב נרמז שמשה מסוייג מכל המהלך המתרחש לנגד עיניו. הוא אינו משתף פעולה עם בקשת העם ואינו שש להעביר אותה ל-ה'. לכן, 'נאלץ' ה' להתערב ולהסביר למשה כי דווקא הכיוון של העם הוא הנכון[6].

משה ככל הנראה הופתע מן החרדה הגדולה שאחזה בעם. הוא לא סבר כי היא אמורה להוביל לבקשה הדרמטית שמכאן ואילך הוא יתווך בין ה' לעם. מבחינתו, העם היה אמור להמשיך לעמוד יחד אתו ולשמוע את כל שאר המצוות.

בהמשך התנ"ך אנו פוגשים אירוע דומה שיכול להבהיר את ההתרחשות פה. כאשר מלאך ה' נגלה למנוח ואשתו, מגיב מנוח באופן דומה לתגובת העם כאן:

"וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה... וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת, כִּי אֱ-לֹהִים רָאִינוּ"    (שופטים י"ג, כ'-כ"ב)

בדומה למעמד הר סיני, גם כאן הגילוי הא-לוהי נעשה דרך האש. דבר מה במפגש עם מלאך ה' מוציא את מנוח משיווי המשקל, וגורם לו להיות בטוח כי הוא עומד למות. לעומת זאת, אשתו מגיבה אחרת:

"וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ – לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה, וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת" (שם, כ"ג)

אשת מנוח מבינה, כי ראיית הגילוי הא-לוהי לא אמורה להוביל למוות. להיפך! ההתגלות מראה על המעלה של מנוח ואשתו, על כך שהם ראויים למפגש.

נראה כי הפער בין תגובת מנוח לתגובת אשתו קשור להערכה העצמית איתה כל אחד מהם הגיע למפגש. מנוח חש כי הוא אינו ראוי למפגש עם הא-לוהות. לכן, הוא חש בחרדת מוות, בשל הפער הנורא בינו לבין השלמות הא-לוהית. אשתו, לעומת זאת, מרגישה בעלת ערך – התגלות ה' מראה שהוא מעוניין בהם. לכן היא מסוגלת להכיל את המפגש.

תהליך דומה מתרחש אצל משה והעם במעמד הר סיני. התגלות ה' באש גורמת לעם לחוש חרדה ורתיעה, בשל תחושת הפער שהם חשים בינם לבין העוצמה הא-לוהית. משה, לעומת זאת, מרגיש ראוי למעמד. לכן, במקום להירתע הוא דווקא הולך לקראת המפגש בראש מורם.

ד. משה במעמד הסנה

התגובה של משה למעמד מזכירה מעמד אחר, שהתרחש גם כן על הר סיני – מעמד הסנה. גם שם ההתגלות הייתה באש, וכבר אז היה ניתן לראות את התגובה המיוחדת של משה לכך:

"וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה..."     (שמות ג': ב'-ה')

אפשר להניח כי האש שבסנה לא הייתה אש רגילה, אלא אש א-לוהית המעוררת יראה. סביר כי רוב הצופים בה היו זזים לאחור – אך משה דווקא מתמלא סקרנות בשל הייחודיות שבה (שאינה מכלה את הסנה). משה קורץ מחומר אחר, כזה המתקרב אל מראות ייחודיים וחריגים ולא נרתע מהם. בשונה מהטבע האנושי הרגיל, המעדיף את המוכר והשגרתי ונרתע מחריגות מוזרות[7].

סיפור הסנה מהווה מעין מבחן התאמה למנהיגות בשביל משה. ה' מתגלה באש, אך בתחילה אינו קורא מפורשות למשה אלא מחכה לראות את תגובתו. רק כאשר משה עומד במבחן ומתקרב, התגלה כי הוא ראוי והוא זוכה להתגלות: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה".

המאפיין המרכזי של משה, המזכה אותו בהנהגה, הוא יכולתו לגשת אל הנשגב והפלאי, במקום להירתע ממנו. זהו השוני בין מנהיג לבין שאר האנשים. האחרונים מעדיפים את המוכר והשגרתי ונרתעים מפני מחזות חריגים. המנהיג, לעומת זאת, חותר אל הנשגב, מחפש לצאת מן המוכר והידוע.

משה קיבל על עצמו את ההנהגה במעמד הסנה, אך מעניין לשים לב, כי בשלב הזה משה קיבל על עצמו רק להוציא את העם ממצרים. לא דובר כלל על כך שעליו להעביר להם את התורה והמצוות. תפקידו המקורי של משה היה רק להוציא את העם ממצרים ולהביא אותו חזרה אל ההר, בכדי לעבוד שם את ה', כפי שנאמר לו בסנה:

"בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"    (שם, י"ב)

משה אכן הוציא את העם ממצרים והביא אותם לאותו ההר, בו הכול התחיל. שם הוא קיווה לשתף את העם בחוויה שחווה שם. הוא קיווה כי גם הם, כמוהו, יראו את ההתגלות באש ויתקרבו אליה. בכך ייעודו יגיע אל המימוש המיוחל – העם יהיה מחובר ל-ה' ויקבל ממנו ישירות את התורה.

למרבה הפתעתו, העם הגיב להתגלות הפוך ממנו. הם נרתעו מהאש, הלכו אחורה וביקשו לא לשמוע יותר את דבר ה'. בנקודה זו ביקש העם ממשה לקבל על עצמו תפקיד מנהיגותי חדש – להיות המתווך בין ה' לבינם. משה לא מתלהב מכך, משום שהוא מכיר את היופי והגדולה בהתקרבות אל האש ורוצה שגם העם יעלו למדרגה זו. דווקא הקדוש ברוך הוא סבור כי בקשת העם מבטאת יראה חיובית, ומכאן ואילך על משה לתפקד כמתווך:

"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם"  (ה', כ"ה-כ"ז)

ה' רואה את יראת העם, הגורמת להתרחקות, כרצויה וכעשויה להוביל להמשך קיום המצוות. משה הוא יחיד סגולה, המסוגל לחוש יראה וחיבור ל-ה' יחדיו. לעם זה לא מתאים. הם אמורים לחיות את חייהם, באוהליהם, תוך שמירה על מרחק מהשגב הא-לוהי. במרחב החיים המרוחק שלהם הם יקיימו את המצוות, תוך כדי יראה מאש ה'. התקרבות יתר אל הא-לוהות לא תועיל להם, אלא תעורר בהם חרדה מיותרת.

זהו לימוד חדש שמלמד ה' למשה, שסבר לתומו כי על העם להגיע, כמוהו, לדבקות המוחלטת.

בהקשר זה קיימת הקבלה מעניינת: כאן אומר ה': "מי יתן והיה לבבם זה להם". הביטוי "מי יתן" מופיע גם בדברי משה, בתגובה לבקשת יהושע לכלוא את אלדד ומידד המתנבאים במחנה: "מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר י"א, כ"ט)[8]. הקבלה זו מלמדת על הפער בין העמדות: משה מתפלל שכל עם ה' יהיה נביאים, כמוהו. ה', לעומת זאת, מביע משאלה מינורית בהרבה – הלוואי שעם ישראל ימשיך לירוא אותי ולשמור את מצוותי. השאיפה הריאלית היא לא להוביל את כל ישראל לנבואה, אלא ליראה מרוחקת ולקיום מצוות מתוך עמדה זו.

כך ה' מלמד את משה ואותנו שיעור חשוב – לכל אחד יש את המידה הנכונה ברמת הדבקות וההתקרבות לא-לוהות. כשם שמרחק יתר מ-ה' פסול, גם קרבת יתר שלא כמידת האדם אינה רצויה. אין טעם לעורר בכח קרבה לא-לוהי, כאשר מצב זה יוביל לחרדה גבוהה מידי וערעור הווית האדם. עדיף לשמור את המצוות מרחוק.

עורך: אורי יעקב בירן