שלח | מרגליו של יהושע

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אחותי (קרי: אַחְיוֹתַי) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ: (יהושע ב, א–כד)[1]

 

א. הקשר בין ההפטרה לפרשה

מלבד המילה הראשונה בהפטרה, המזכירה את שם הפרשה, ההפטרה עוסקת במרגלים ששלח יהושע לארץ, בהקבלה ל'תרים' (הם לא נקראו בפרשתנו 'מרגלים') ששלח משה. מרגלי יהושע שבו אליו עם בשורת ביטחון בה' לקראת מלחמת כיבוש הארץ, לעומת רוב שליחיו של משה, ששבו עם בשורה הפוכה, של אי יכולת לכבוש את הארץ. מרגלי יהושע נשלחו, כפי שמלך יריחו מגדיר את שליחותם, 'לחפור' את הארץ. כך הגדירו בני ישראל במשנה תורה (דברים א, כב) את משימתם של שליחי משה: "וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ". משה מנסה לשכנע את העם שלא לשמוע לבשורת הייאוש של המרגלים, ומכריז "ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם" (שם, ל), ובהפטרתנו אומרת רחב הזונה למרגלים דברים דומים על פי מה שקרה בים סוף.

 

ב. רקע

פרק א' ביהושע מתאר את דברי ה' ליהושע מיד אחרי מותו של משה. על פי חשבונם של חז"ל, יהושע מצווה את העם, הנמצא בערבות מואב מול יריחו, להתכונן למסע אל מעבר לירדן מיד עם תום שלושים ימי אבלו של משה. לחשבונם, משה מת בז' באדר, ובז' בניסן ציווה יהושע את העם להכין להם צידה והדריך את שבטי גד, ראובן וחצי מנשה בתפקידם כחלוצים. לפי משך הזמן שהמרגלים שהו בשליחותם מסתבר שהם נשלחו עוד בימי אבלו של משה. מטרת שליחותם הייתה למצוא את הדרך הטובה ביותר להיכנס ליריחו, העיר הראשונה שהם עתידים לפגוש אחרי מעבר הירדן, אולי דרך 'עיר המים' שלה, כלומר המבוא הנסתר המוביל למקור המים שלה. ממנו ילכו בדרך נסתרת, לרוב מתחת לאדמה, אל תוך העיר. בגלל חיפוש הדרך התת קרקעית להיכנס לעיר נקראת השליחות 'לחפור'.

המקרא אינו מוסר דבר על זהותם של המרגלים. הם נראים אנשים צדיקים ויראי שמים. חז"ל זיהו אותם כפינחס וכלב:

'וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים' – מי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן (במדבר רבה פרשה ט"ז)

קיים קושי כלשהו בזיהוי זה, כי המרגלים נקראו להלן "הנערים המרגלים". נזכיר שבעת הכניסה לארץ היה כלב בן שבעים ושמונה. גם פינחס, שהיה מנהיג ומשוח מלחמה (הלובש את בגדי הכהן הגדול) במלחמת מדיין, כנראה כבר לא היה נער.

 

ג. האם שליחות המרגלים הצליחה?

הקורא תמה מן הסתם על שאלתנו, שהרי המעשה מדבר בעד עצמו ומורה כדברי חז"ל במדרש שהבאנו, שהצליחו בשליחותם. האומנם? הבה נבחן!

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה:

איש מאיתנו לא יחשוד בפינחס ובכלב ששכיבתם בביתה של זונה נגעה במעשי ערווה, אך העובדה שהמקרא בחר להציג את המעשה שעשו בדרך זו, הנראית מגונה, אומרת דורשני.

זאת ועוד: היה כאן כישלון מודיעיני של יהושע ושליחיו, ו'הריגול הנגדי' של מלך יריחו חשף מיד את שליחותם של המרגלים. בגלל חשיפה זו לא יכלו המרגלים להשלים את משימתם, לא גילו את דרכי הסתר לעיר, ונאלצו להימלט על נפשם. ניתן אפוא לומר ששליחותם נכשלה.

המרגלים הצילו את נפשם בתמורה להבטחה לרחב, הזונה הכנענית, להציל את כל משפחתה!

וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל: (ו, ג)

כמה כנענים היו "כל משפחותיה"? האם לא היה כאן מחיר כבד של הכנסת כנענים כה רבים למחנה ישראל?![2]

זאת ועוד: ההפטרה מעוררת את הרושם שהמרגלים למדו אצל רחב הזונה שה' הוביש את מי ים סוף מפני בני ישראל ומסר בידם את שני מלכי האמורי, סיחון ועוג. הלוא גם חרדת העמים מפני בני ישראל בעקבות הובשת מי ים סוף כבר נכתבה בשירת הים! עוד נראה מההפטרה כאילו המרגלים למדו אצל רחב שה' הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת. כלום אין כאן נימת ביקורת על כך שהמרגלים למדו זאת אצל רחב, במקום במחנה ישראל, וזה המידע שהחזירו ליהושע?

מעבר לכך: המרגלים נכנסו מיד לביתה של רחב הזונה, שהיה בקיר החומה, וממנו הם השתלשלו בחבל אל מחוץ לעיר. האם הניסיון שרכשו בעיר הקל על צבאו של יהושע את החדירה לעיר? חומותיה של יריחו נפלו לפני הכניסה לעיר, והעם נכנסו לעיר מכל כיוון אפשרי. המקום היחיד שהיה חסום בפניהם מלהיכנס בו היה חלק החומה שבו היה ביתה של רחב, ב'מסלול' של המרגלים, שהרי חלק זה של החומה לא נפל. האם אין המקרא רומז לנו בכך שהשליחות לא הייתה במקומה?

 

ד. פשר הטעות בשליחת המרגלים

ניתן לדון בהרחבה בצורך לשלוח תיירים לראות את טיב הארץ, כפי שנשלחו הנשיאים בפרשתנו.[3] לכאורה אין ספק בחיוניות שליחת מרגלים למשימה הצבאית של מציאת דרכי כניסה נסתרות לעיר שרוצים לכבוש אותה. כך נהג גם משה:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ (במדבר כא, לב).

רבנו בחיי הבין שגם שליחות המרגלים בפרשתנו הייתה שליחות צבאית על פי צו ה':

'סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה'. שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע... כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו... ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה... ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים... כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם... והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבנו ע"ה במדבר פארן, שהקב"ה צוה בכך (רבנו בחיי במדבר יג, ב).

מדוע אפוא נבקש ביקורת על שליחת מרגלי יהושע ליריחו?

אפשר שהתשובה טמונה בהמשך מעשה כיבוש יריחו. יהושע לא ידע אותה בשעת שליחת המרגלים, והבין את הדברים רק מכוח סיפורם של המרגלים:

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן: (ה, יג–טו)

יהושע כשר צבא ערוך היטב עם חילו למלחמת כיבוש יריחו, וכשהוא רואה את שר הצבא העומד מולו הוא הולך אליו, כשהוא נעול בנעליו הצבאיות, ומן הסתם כשחרבו חגורה עליו, בנכונות להתמודד עם אויב. אך שר הצבא שבפתח העיר מציג את עצמו כשר צבא ה', ודורש מיהושע לחלוץ את נעליו. משמעות הדבר היא שאת מלחמת יריחו, העיר הראשונה לכיבוש, ינהל הקב"ה באמצעות צבא מלאכיו, ולא באמצעות צבא ישראל. יהושע נדרש לחלוץ את נעליו הצבאיות, ויש כאן אמירה שהעיר לא תימסר בידו אלא בידי שר צבא ה'. חז"ל 'מאשימים' את יהושע בכך שביטל את העם מתורה לצורך הכנות למלחמה:

'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו'... אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה... מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק'. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה (מגילה ג ע"א–ע"ב).

הרד"ק (ה, יד) מקשה על מדרש זה:

וזה הדרש רחוק, כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה.

אך נראה שאת זה באו חז"ל ללמדנו – שהשעה לא הייתה שעת מלחמה אלא שעת תלמוד תורה. את המלחמה ניהלו ה' ומלאכיו, והיא הוכרעה בנפילתן הניסית של חומות יריחו. ממילא גם לא היה מקום לריגול צבאי ולחיפוש מקום נסתר לחדור בו אל העיר, שנפלה בקול רעש גדול. כאמור, ליהושע עדיין לא היו כלים שלמים כדי לדעת זאת.

 

ה. רחב

ה₁. כניסתם של שני אנשים מכובדים לביתה של זונה לא נראתה לרש"י, והוא פירש על פי התרגום:

אשה זונה – תירגם יהונתן פונדקיתא, מוכרת מיני מזונות.

הרד"ק חיבר בין התרגום לבין פשט התואר 'זונה': מי שמחזיקה פונדק כנעני בשערי העיר, ואנשים באים לאכול ולשתות שם, פעמים רבות היא מספקת להם גם שירותי זנות. מקום שיש בו שתיית יין ושירותי זנות הוא מקום שסודות רבים, גם סודות צבאיים, מתגלים בו. לשם הלכו המרגלים כדי לשאוב מידע על העיר.

ה₂. לעיל (בהערה מספר 2) הבאנו את דברי חז"ל על גדולי עולם שיצאו מרחב. הגמרא טורחת לספר לנו שיהושע נשאה לאישה אחרי שהתגיירה:

דאיגיירא ונסבה יהושע (מגילה יד ע"ב).

נראה שמדרש זה בא להשוות את רחב הגיורת ליתרו כהן מדיין:

רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע (=יתרו) ובא, שנאמר 'ויהי כשמוע כל מלכי האמורי'. ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע 'כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף' (זבחים קטז ע"א).

יתרו בפרשתו ורחב בהפטרתנו שיבחו את הקב"ה על גבורותיו ועל הטובות שעשה עִם ישראל. משה רבנו התחתן עם יתרו ונשא את ציפורה בתו. אפשר שחז"ל למדו מכאן על יהושע תלמידו, שנשא את רחב.

לא נוכל להתעלם מדבריהם של חז"ל בשבחם של גרים הבאים מעמים זרים ואף פסולים, מכירים את שם ה' ואת חסדו עִם ישראל ובאים לדבוק בו ובעמו.[4]

ה₃. יש דמיון בפרטים רבים בין מעשה רחב והמרגלים למה שקרה עם מרגלי דוד בעת שהיה בדרכו לחצות את הירדן. המרגלים היו יונתן בן אביתר ואחימעץ בן צדוק, שהלכו להביא מידע על החלטתו של אבשלום לרדוף אחרי דוד. מרגלים אלו נתגלו לאבשלום, ואבשלום שלח את עבדיו לתופסם בעת שהגיעו לבחורים, שמצפון מזרח לירושלים. אישה (אולי מיכל בת שאול?) הצילה אותם בדרך דומה. כך מסופר שם:

וַיַּרְא אֹתָם נַעַר וַיַּגֵּד לְאַבְשָׁלֹם וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם מְהֵרָה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית אִישׁ בְּבַחוּרִים וְלוֹ בְאֵר בַּחֲצֵרוֹ וַיֵּרְדוּ שָׁם: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת וְלֹא נוֹדַע דָּבָר: וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶל הָאִשָּׁה הַבַּיְתָה וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: וַיְהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וַיַּעֲלוּ מֵהַבְּאֵר וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד... (שמואל ב יז, יח–כא).

ה₄. יש מקום לשאול אם היה בסמכותם של המרגלים להבטיח הצלה לרחב כשרצון ה' היה להשמיד את הכנענים, וכנאמר:

כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (יא, כ)

העובדה שביתה של רחב היה בקיר החומה מחייבת שביתה היה מתמוטט בנפילת החומה, אך ביתה שרד את נפילת החומה. משמע – ה' הסכים עם שבועתם של המרגלים לרחב הזונה ולהצלתה. גם מכך נוכל ללמוד לא מעט.

ה₅. על פי החשבון העולה מן המקראות יריחו נלכדה בפסח. תקוות חוט השני שבחלונה של רחב מזכירה במשהו את הדם שעל פתחי בני ישראל במצרים, שכאשר ה' ראה אותו הוא הגן על הבית והפורענות פסחה עליו. זה מה שקרה גם לביתה של רחב.