הפטרת חג שבועות

וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים: בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין: הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה': וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל: וידו (קרי: וִידֵי) אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם: חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן: וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה: וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק: וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו: מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן: וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים: עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה: וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם: וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה: וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב: כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר: (יחזקאל א, א–כח)

 

א. הקשר בין חג השבועות להפטרה

הפטרתנו מכונה במשנה "מעשה מרכבה", והיא עוסקת בהתגלות ה', יחד עם פמליית מלאכיו, לנביא יחזקאל. כך דימו חז"ל גם את מתן תורה, העומד בתודעתנו במרכז חג השבועות, ובו עוסקת קריאת התורה:

בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר 'רכב אלהים רבותים אלפי שנאן' (במדבר רבה ב').

כמדרש זה (ומדרשים נוספים), יחד עם הבנה שדמות המלאכים הייתה כדמות חיות המרכבה, עולה גם מן המקראות במשנה תורה:

וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: (דברים ד, יא–יח)

התורה סוקרת את מעמד הר סיני ומדגישה שהעם לא ראו את דמות כבוד ה'. הם ראו תבניות של חיות, בהמות ועופות מתוך האש, אך היו אלו דמויות של מלאכים נלווים, כמו חיות המרכבה, ולא חלילה 'דמותו' של ה', כביכול. זהו פשר איסור עשיית פסל ותמונה.

הפטרתנו מאששת את ההבנה שבפמלייתה של השכינה נמצאים מלאכים דמויי בעלי חיים מוכרים, אך הם רק הפמליה, סובבים את המקום שממנו נשמע קול ה' ולא נראה בו דבר, כמו הכרובים שעל הכפורת.

המכילתא מחברת במפורש את הדמויות המתוארות לעיל במשנה תורה עם מעשה המרכבה שביחזקאל:

לא יעשה לו דמות כל אלה, אבל יעשה לו דמות מלאכים כרובים ואופנים וחשמלים? תלמוד לומר 'אשר בשמים'. (מכילתא יתרו, מסכתא דבחודש פרשה ו).

הפטרתנו היא מן ההפטרות הנוגדות את מה שנאמר בפרשה ונותנות לנו את הצד השני, המשלים. עסקנו בכך בהרחבה בדברינו להפטרת 'צו'. הפרשה שאנו קוראים בחג השבועות מתארת את השראת שכינת ה' ופמלייתו לעיני בני ישראל בהר סיני, שהיא הבסיס לבניית המשכן, ואילו הפטרתנו מתארת בדרך דומה את סילוקה של השכינה מן המקדש ערב חורבן הבית הראשון.

*

הגמרא במסכת מגילה מביאה שתי דעות בנוגע לקריאה ולהפטרה בחג השבועות:

בעצרת – 'שבעה שבועות', ומפטירין בחבקוק. אחרים אומרים: 'בחדש השלישי', ומפטירין במרכבה (מגילה לא ע"א).

לפי הדעה הראשונה הקריאה אינה עוסקת בענייני מתן תורה אלא בחג השבועות כחג הקציר, ובעיקר במצווה לחוגגו יחד עם הלוי, הגר, היתום והאלמנה. כדעה זו אומרת גם המשנה (מגילה ג, ה). ההפטרה בחבקוק מתארת את מתן תורה ואת התגלותו של הקב"ה בהר סיני:

אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ: וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה: לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ: (חבקוק ג, ג–ו)

הפסוקים בחבקוק מזכירים היטב את המקראות במשנה תורה על מתן תורה:

וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ–דָּת לָמוֹ: (דברים לג, ב)

אך על פי התיאור בחבקוק ההתגלות אינה לצורך מתן תורה אלא למלחמת ה' לישועת עמו, כמו בהופעתו ב'סיני' – הר תבור – במלחמת דבורה וברק בסיסרא שר צבא יבין. כאמור, כך גם בחבקוק שם:

הֲבִנְהָרִים חָרָה ה' אִם בַּנְּהָרִים אַפֶּךָ אִם בַּיָּם עֶבְרָתֶךָ כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה:

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ:

יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ (פסוקים בודדים מחבקוק ג, ח–יג).

מנהגנו בארץ ישראל, כאמור, כדעת 'אחרים' בברייתא. הדעה הראשונה והמשנה הן היום מנהג חוץ לארץ ביום טוב שני של שבועות. אנו נתרכז בהפטרת היום הראשון על פי מנהגנו, הפטרת 'מעשה מרכבה'.

 

ב. רקע היסטורי

וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת

נבואתנו פותחת ברוח סערה הבאה מן הצפון, בדומה לפתיחת נבואת ירמיהו כשלושים וחמש שנים קודם לכן:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: (ירמיהו א, יג–טו)

ירמיהו רואה סיר רותח ומעלה אדים, הנוטים, מחמת הרוח, מצפון לדרום, בדומה לענן ולאש המתלקחת בנבואתנו. ירמיהו מסביר את פשר הכיוון – הסערה הבאה מן הצפון. מדובר על חיל מלך בבל, שיבוא עם בעלי בריתו אל ארץ ישראל, מצפון לדרום. בבל נמצאת ממזרח לארץ ישראל, אך מסלול השיירות (וכאן – מסלול הצבא) מבבל מגיע לארץ ישראל מצפון מזרח. מכל מקום נראה שזה ביאורה של פתיחת הפטרתנו, המתארת את הרוח הבאה מן הצפון.

 

ב₁. נבואת ירמיהו ונבואת נביאי השקר בשנה הרביעית

נבואתנו נאמרה בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין, שהיא השנה החמישית לצדקיהו מלך יהודה (שמלך מיד אחרי שיהויכין הוגלה).[1] שנה אחת קודם לכן, בשנה הרביעית לצדקיהו, היו שני אירועים, ונראה שהם עומדים ברקע נבואתנו.

האירוע הראשון היה נבואת המוסרות והמוטות של ירמיהו:

כֹּה אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ: וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ: (ירמיהו כז, ב–ו)

נבואת המוסרות והמוטות נועדה לשכנע את צדקיהו, את עמו ואת שליחי האומות הנזכרות שבאו אליו, שלא למרוד בעולו של נבוכדנאצר, שהקב"ה הפקיד בידו את כל הארץ. ברקע נבואתו ניסרו נבואות של נביאי שקר שתמכו במרד המשותף במלך בבל והבטיחו שכלי בית ה', שגלו לבבל, לאוצרותיו של נבוכדנאצר, יחד עם יהויכין ובני גלותו, ישובו לירושלים. כך אמר על כך ירמיהו:

וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל כָּל הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמֹר הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם: אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה: וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּה' צְבָאוֹת לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: כִי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל הַמְּכֹנוֹת וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בָּעִיר הַזֹּאת: אֲשֶׁר לֹא לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בַּגְלוֹתוֹ אֶת יכוניה (קרי: יְכָנְיָה) בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (שם, טו–כב)

בגלות יהויכין לקח נבוכדנאצר את כל הזהב שבהיכל עצמו, והותיר בירושלים את כלי הנחושת הגדולים והכבדים שהיו בחצר המקדש. לענייננו חשובים, מסיבות שיפורטו להלן, בעיקר עשרת כיורי הנחושת ועשרת כניהם – ה'מכונות'. ירמיהו מזהיר בנבואתו שאם צדקיהו ישתתף במרד נגד נבוכדנאצר, גם כלי הנחושת שנותרו יגלו לבבל.

האירוע השני היה נבואת השקר של חנניה בן עזור, שכלי בית ה' שגלו לבבל ישובו לירושלים. בעת הפולמוס על נבואתו שבר חנניה בן עזור את המוטה שהייתה בצו ה' על צווארו של ירמיהו. בסופו של אותו אירוע יצא חנניה כמנצח בעיני העם, משום שירמיהו שתק ולא הגיב בעת שבירת המוטה:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת (קרי: בַּשָּׁנָה) הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: (שם כח, א–ג)

וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ: (שם, י–יא)

 

ב₂. הקשר בין כלי הנחושת שבחצר למרכבה העליונה

בספר מלכים מפורש שהכיורות, ובעיקר מכונותיהם, נבנו על פי עקרונות מבנה המרכבה העליונה:

וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבָּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרֹת לָהֶם וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים: וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל הַשְׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד: וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת: וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה בָּאַמָּה וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה וְגַם עַל פִּיהָ מִקְלָעוֹת וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם מְרֻבָּעוֹת לֹא עֲגֻלּוֹת: וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה: וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק: (מלכים א ז, כז–לג)

חיות המרכבה, האופנים וידות האופנים העשויים נחושת נראים כמו מקביליהם במעשה המרכבה בהפטרתנו, ה"נוצצים כעין נחושת קלל". נראה שחיות הנחושת ואופני הנחושת במכונות הם 'גופים' המכילים את ה'נשמה', שהיא מלאכי המרכבה העליונה. המרכבה חונה בחצר המקדש, והשכינה בתוך המקדש. תפקיד המרכבה לאפשר לשכינה לנסוע מן המקדש ולצאת ממנו בעת שמעשי בני ישראל אינם מצדיקים את השראת השכינה בתוכם, במקדש ובירושלים.

נבואתנו נאמרת בבבל בדיוק שנה אחרי ההתמודדות בין ירמיהו לנביאי השקר בראשותו של חנניה בן עזור, בחודש החמישי של השנה החמישית לצדקיהו ולגלות יהויכין. בחודש החמישי של השנה הרביעית טען חנניה שבעוד שנתיים ישובו כלי בית ה', וחזון יחזקאל על נשיאת המרכבה מזרחה, לבבל, מכריע במידה רבה את הוויכוח לטובת ירמיהו. כלי הנחושת עתידים לנוע לבבל כשם שהמרכבה העליונה נעה לשם.

 

ג. מסע המרכבה

וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק:

הפטרתנו מתארת תכונה גדולה של מסע, אך לא מסע לכיוון מסוים. הרושם העולה הוא "רצוא ושוב", כלומר תנועה במקום הקבוע אך ללא יציאה ממנו. על פי הנחתנו שמסע המרכבה מן המקדש הוא סילוק השכינה מן המקדש ומירושלים, הרי שבשלב הזה, בשנה החמישית לצדקיהו, הדבר עדיין אינו קורה. סילוק השכינה הוא עדיין בגדר איום על העם ועל המלכות, ועדיין יש מקום לתשובה ולתיקון ולהשקטת המרכבה במקומה.

אך למעשה המרכבה בפרקנו יש המשך בשנים הבאות, בפרקים הבאים.

בשנה השישית לצדקיהו (ולגלות יהויכין) רואה יחזקאל מראה אלוהים נורא, המתייחס לתועבות הנעשות במקדש:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדֹנָי ה': וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה: וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים (ח, א–ג).

על פי הנאמר בנבואה, המראה ממשיך את מעשה המרכבה שבהפטרתנו:

וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה: (שם, ד)

על פי נבואת השקר של חנניה בן עזור וחבריו היו צריכים כלי בית ה', ועימם השראת השכינה במלואה, לשוב לירושלים בשנה השישית. מה שקורה בנבואת יחזקאל הוא ההפך הגמור.

המשך הפורענות בנבואת יחזקאל מתואר בפסוקים הבאים:

וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת (ט, ג).

וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה': וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ: (י, ד–ה)

וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר: וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם: בְּעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם: וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים: וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: (י, טו–יט)

וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר: וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱלֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי: (יא, כב–כד)

מקראות אלו מתארים את המרכבה הנוסעת מזרחה מבין שני הכרובים אל מעל לכרוב, למפתן הבית ולחצר החיצונה, משם אל פתח שער בית ה' הקדמוני (המזרחי), אל תוך העיר, אל ההר שמקדם לעיר (הר הזיתים) ואל ארץ כשדים אל הגולה, ומשם עלה המראה השמיימה. ובלשון חז"ל:

אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי. וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא. עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי: מכפרת לכרוב, ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה (ראש השנה לא ע"א. בדרך שונה באבות דרבי נתן ל"ד ובדרך נוספת באיכה רבה פתיחתא כ"ה ובפסיקתא דרב כהנא י"ג).

השכינה לא נסתלקה אפוא לגמרי. היא יצאה בבלה, נמצאת שם עם גולי יהויכין ומצפה שישובו ארצה. דברים ברוח דומה אמר גם ירמיהו בנבואת התאנים (פרק כ"ד), וכך עולה גם מאיגרת רב שרירא גאון:

הוו יודעי' דמעקרא כד גלו ישראל בגלות יכניה והחרש והמסגר וכמה נביאים עמהם אייתינהו לנהרדעא, ובנו יכניה מלך יהודה וסיעתו בי כנישתא ויסדוה באבנים ועפר שהביאו עמהם מבית המקדש, לקיים עליהם מה שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', וקריוה לההוא בי כנישתא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, כלומר שנסע בית המקדש וישב כאן. והות שכינה עמהון, כדאמרינן במגילה: בבבל היכא – רב אמר בכנשתא דהוצל, ושמואל אמר בכנשתא דשף ויתיב בנהרדעא (איגרת רב שרירא גאון [רבנן סבוראי] פ"א).[2]

 

ד. בין מעשה המרכבה ביחזקאל למעשה המרכבה בישעיהו

חז"ל עסקו בהשוואת מעשה המרכבה המפורט בהפטרתנו למעשה המרכבה בפרק ו' בישעיהו, הנקרא כהפטרת פרשת יתרו, העוסקת במעמד הר סיני (המקראות שאנו קוראים גם בחג השבועות, חג מתן תורה). כך נאמר בישעיהו:

וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן: (ישעיהו ו, א–ד)

יש כמה הבדלים בין שני התיאורים:

א. מלאכי 'מרכבת ישעיהו' אינם 'חיות' כמו ביחזקאל, אלא 'שרפים' (אולי הם היו נראים כעשויים מנחושת לוהטת, כשרף שעשה משה במדבר [במדבר כ"א, ט], וכנאמר בהפטרתנו – "וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל").

ב. מלאכי 'מרכבת יחזקאל' הם בעלי ארבע כנפיים בלבד – שתיים מכסות את גופם, ושתיים חוברות לחבריהם משני צידיהם (יחזקאל א, יא), ואילו מלאכי 'מרכבת ישעיהו' הם בעלי שש כנפיים. כיסוי פניהם בשתיים מהכנפיים עשוי לבטא הסתר פנים, כיסוי הרגלים בשתי כנפיים עשוי להיות מעין 'קיפול הגלגלים' של מטוס בעת המראתו, ובשתי כנפיים הם מעופפים כלפי מעלה, ולא דוהרים מזרחה כמרכבה שרואה יחזקאל, הנודדת בבלה להיות שם עם יהודי הגלות. במקום שתי הכנפיים הממריאות יש למלאכי 'מרכבת יחזקאל' אופנים, הנוסעים אופקית. 'מרכבת ישעיהו', לעומתה, ממריאה למעלה, השמיימה, ומסתלקת מעולמנו.[3] לכן המלאכים אומרים "קדוש, קדוש, קדוש ה'...": ה' 'קדוש', כלומר נבדל. אפשר שמלאכי מרכבת יחזקאל אומרים במקום זאת "ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ג, יב), ואולי כוונתם – ממקומו החדש בגלות בבל.

ג. ביחזקאל, בשלב המתואר בפרק א' עדיין לא החלה התנועה לבבל עד לשנה השישית (יחזקאל ח' – י"א) ואילו בישעיהו התנועה מתחילה בעת הנבואה עצמה. אמות הסיפים הנעות והבית המלא עשן הם תוצר של הרעש ורעידת האדמה בימי עוזיהו מלך יהודה, באותה שנה ממש.

 

ה. כקול מים רבים

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן:

תיאור קול מקום השכינה "כקול מים רבים" מוכר לנו ממעשה הבריאה:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: (בראשית א, ב)

"רוח אלוהים" עשויה להתפרש כרוח חזקה מאוד, הגורמת לתנודת מים חזקה ולגלים ולמשברים אדירים המבטאים את ה'תוהו ובוהו' (במשמעות של חוסר סדר ומשטר) שלפני הבריאה. הדבר היחיד העולה מן המציאות הבלתי ברורה הזאת הוא נוכחות ה', בעלת עוצמה אך ללא כיוון ברור, עד שלא נברא האור של היום האחד.

קול זה מופיע בנסיבות דומות בעת המבול מסביב לתיבה הבודדת, ואף הוא קול נוכחותו של הקב"ה, האוחז במידת הדין, על העולם החרב.

הקול מוכר לנו היטב גם מנוכחות השכינה בעת קריעת ים סוף ומאמירתם של ישראל בשירה:

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: (שמות טו, ב)

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: (שם, יח)

הקול על המים הרבים, עוד טרם בריאת העולם, עשוי להיות במידת הדין לפורענות כמבול או לישועה כקריעת ים סוף. ביחזקאל הוא מבשר פורענות גדולה, שעדיין יכולה להפוך לישועה אם בני ירושלים יחזרו בהם מרעתם. אילו אכן חזרו בהם, היינו זוכים לכיסא ה' במקום למרכבתו. היינו זוכים לשמוע על נבואת יחזקאל, הפטרתנו, את שירת הלוויים:

נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה: נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם: מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה': עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה' לְאֹרֶךְ יָמִים: (תהילים צג, ב–ה)

 

ו. דמות כמראה אדם

וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה:

זהו בפסוק הקשה ביותר בהפטרתנו, ואולי הקשה ביותר במקרא. דמות המרכבה המוכרת לנו היא הכפורת שעל ארון העדות. ארון העדות הוא מעין כיסא מלכותו יתברך והדום רגליו. כך עולה ממקומות מספר בנבואה:

לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' (ירמיהו ג, טז–יז).

לא נתעכב על ביאור הפסוק הקשה, אך עולה ממנו שאת "ארון ברית ה'" מחליף בנבואה "כסא ה'".

וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ (דברי הימים א כח, א).

בדברי דוד הארון הוא "הדום רגליו", וכך גם בפסוק "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא" (תהילים צט, ה).

כך אמר גם יחזקאל נביאנו:

וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת... וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מג, ה–ז).

נשוב אל הכפורת המכסה את ארון הברית. שני כרובי המרכבה פורסים עליה כנפיים, וכבוד ה' מדבר ביניהם, אך שום דבר אינו נראה, שהרי לא ניתן לדמות אותו, יתברך, לדבר:

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו: (במדבר ז, פט)

איך ידמה אפוא יחזקאל את מראה דמותו לדמות אדם?!

אין בידינו לבאר יותר מן האמירה ש'אדם' העומד במרכז חבורה של 'חיות', כמו בגן העדן, שולט בהן ומנהיגן, הוא המשל להבנת הופעתו של ה' בין מלאכיו, כשהוא שולט בהם ומנהיגם כרצונו, גם כשאין לו דמות הגוף.[4]

 

ז. כמראה הקשת

כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי...[5]

מראה הקשת, כקשת הראשונה שראה נוח ביציאתו מן התיבה, מבטא את הרגיעה והתקווה הבאות אחרי רוח הסערה הבאה מן הצפון שבתחילת נבואתנו והגשם שבעקבותיה, או המבול בימיו של נוח, המחייבים כל שומר נפשו למצוא מחסה. האדם הרטוב עד לשד עצמותיו והרועד מקור מצפה שהשמש תזרח, תייבש ותחמם אותו, וצבעיה ישתקפו במים הרבים "כמראה הקשת".

כך ראתה גם דבורה הנביאה את לוחמיו המסורים של ברק בן אבינועם לאחר שחיילי סיסרא הצורר אבדו בליל סערת הגשמים בנחל קישון. לוחמי ברק הרטובים והרועדים מקור המתינו לשוך הסערה, לשמש הטובה שתזרח על המים בכל צבעיה:

כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה, לא).

כך ראה גם אליהוא בן ברכאל הבוזי[6] את נחמתו העתידה של איוב, כשמש וכאור שאחרי 'מבול' הצרות שהתרגשו עליו. באורה של השמש, המשתקף במי המבול הזורמים על הארץ אחרי שפסק, נראים צבעי הקשת:

כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ... מִן הַחֶדֶר תָּבוֹא סוּפָה וּמִמְּזָרִים קָרָה... אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ... הֲתֵדַע בְּשׂוּם אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם וְהוֹפִיעַ אוֹר עֲנָנוֹ... אֲשֶׁר בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִט אֶרֶץ מִדָּרוֹם... וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם (איוב ל"ז).

גם יחזקאל מבטיח בהפטרתנו אחרי רוח הסערה מן הצפון, המביאה עתה בכנפיה את החורבן, את הנחמה שתבוא בצבעי הקשת.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.