מנהגי אבלות במהלך ספירת העומר | 2

באילו ימים נשמרים מנהגי האבלות?

העדות השונות שומרות על מנהגי האבלות במהלך פרקי זמן בתקופת העומר. ישנן שלוש גישות מרכזיות בנוגע לכך.

 

במהלך העומר

השערי תשובה מעיד כי האר"י לא היה מסתפר במהלך כל ספירת העומר, עד ערב שבועות (שערי תשובה תצג, ח). כמובן, הנהגה זו מתבססת על הפשט בגמרא שמספרת על מותו של ר' עקיבא – 'בין פסח לעצרת'. באופן דומה, המשנה ברורה מתייחס לכך כי יש אנשים ששומרים על מנהגי האבלות במהלך כל תקופת העומר, למעט ראש חודש אייר, ל"ג בעומר והימים שבחודש סיון עד שבועות (משנה ברורה תצג, טו).

 

בין פסח לל"ג בעומר

רבים נוהגים לשמור על מנהגי האבלות רק במהלך החלק הראשון של תקופת העומר. ישנן מסורות שונות בנוגע לימים שבהם מתו תלמידיו של ר' עקיבא. הרב יהושע אבן-שועיב (1280-1340), תלמידו של הרשב"א, מצטט שתי אפשרויות בספרו 'דרשות' (יום ראשון של פסח). לפי האפשרות הראשונה, בהתבסס על דברי המדרש, תלמידיו של ר' עקיבא מתו 'בפרוס העצרת', דהיינו במסגרת זמן של חמישה-עשר ימים לפחות. לפיכך, 'פרוס העצרת' יוצא ביום השלושים וארבעה לעומר, חמישה-עשר ימים לפני סיום ספירת העומר.

מסיבה זו, בהנחה כי מנהגי האבלות מתקשרים למות תלמידי ר' עקיבא, יש לקיים את מנהגים אלו במשך שלושים וארבע הימים הראשונים של העומר. אמנם, הרב אבן-שועיב כותב כי יתאפשר להחיל את עקרון 'מקצת היום ככולו' בכל פעם שההלכה דורשת מהאדם לספור את הימים (כגון 'שבעת הנקיים' של זבה גדולה ושבעת ימי האבלות). בעקבות כך, כמו שהאבל מסיים את השבעה בבוקר היום השביעי, כך ניתן יהיה לסיים את תקופת האבלות של העומר בבוקר יום השלושים וארבעה. השולחן ערוך מצטט את דעה זו (שולחן ערוך תצג, ב).

הטור מזכיר את המנהג של אנשים מסוימים להסתפר ביום השלושים ושלושה לעומר – ל"ג בעומר (טור שם). ככל הנראה, הם מסיקים כי תלמידי ר' עקיבא מתו עד ליום שלושים ושלושה לעומר[1], מחילים את עיקרון 'מקצת היום ככולו' ולכן מפסיקים לשמור על מנהגי האבלות ביום ל"ג בעומר עצמו.

הגר"א מסביר כי זהו הבסיס לעמדת הרמ"א, שכותב כי אשכנזים אינם מקיימים את מנהגי האבלות בל"ג בעומר אלא מסתפרים ו'שמחים מעט' (רמ"א שם ב; ביאור הגר"א שם).

 

שלושים ושלושה ימי אבלות

'דרשות אבן-שועיב' מביא את דעת התוספות – שמופיעה גם במהרי"ל – שטוענים כי תלמידי ר' עקיבא לא מתו בימים שבהם לא אומרים 'תחנון', דהיינו בימי חג (מנהגים דיני הימים שבין פסח לשבועות ז). ישנם ששה עשר ימים כאלו במהלך העומר – שבעת ימי הפסח, שלושה ראשי חודשים (1-אייר, 2-סיוון) ושבע שבתות. כשמחסירים את ימים אלה מארבעים ותשעה הימים של העומר, יישארו שלושים ושלושה ימים שבהם תלמידי ר' עקיבא מתו. לכן, המנהג הנפוץ ביסודו הוא לקיים את מנהגי האבלות במשך שלושים ושלושה ימים.

מתי שלושים ושלושה הימים האלו חלים? יש כאלו ששומרים אותם מתחילת תקופת העומר, כלומר מהיום השני של פסח עד ל"ג בעומר. הב"ח מסביר כי זהו ההסבר שעומד מאחורי דעת הרמ"א שהובאה לעיל (ב"ח תצג). קהילות רבות, בעיקר קהילות יוצאי גרמניה, שומרות על מנהגי האבלות במהלך שלושים ושלושה ימים ב'מחצית השנייה' של העומר, כיוון שמסעות הצלב נערכו בחודש אייר וסיוון. יש המתחילים לשמור על מנהגי האבלות מהיום השני של ראש חודש אייר עד ערב שבועות. אחרים מתחילים לשמור על מנהגי האבלות מהיום הראשון של ראש חודש (ל' לחודש ניסן) וממשיכים בכך עד לג' סיוון, שלושה ימים לפני שבועות, הקרויים 'שלושת ימי הגבלה'.

על סמך החישוב המספרי שערכנו לעיל, המגן אברהם מצטט דעה שלפיה יש לשמור על מנהגי האבלות במשך כל הימים שבהם תלמידי רבי עקיבא מתו (מגן אברהם שם ה). לכן, למעט פסח, שבת, ראש חודש ול"ג בעומר, יש לשמור על מנהגי האבלות במהלך כל ספירת העומר. הרמ"א דוחה את דעה זו באופן ברור, ומדגיש כי יש לשמור על מנהגי האבלות עד ל"ג בעומר. לשיטתו, אין לקבל את ההקלות של שתי הדעות – לדוגמא, להסתפר בראש חודש אייר ולאחר ל"ג בעומר (רמ"א שם ג).

בישראל, רוב האשכנזים נוהגים להימנע מלערוך חתונות עד לראש חודש סיוון, למעט ל"ג בעומר כמובן.

האם אדם ששומר על מנהגי האבלות במהלך החצי השני של ספירת העומר, מראש חודש אייר עד לחג השבועות (למעט ל"ג בעומר), יכול להשתתף בחתונה שנערכת לאחר ל"ג בעומר על ידי אדם ששומר על מנהגי האבלות במהלך החצי הראשון של העומר? וכן להפך? למרות שהחתם סופר (אורח חיים קמב) אוסר, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים א, קנט) והרב סולובייצ'יק (ראו נפש הרב עמ' 192) מתירים זאת.

כפי שציינו לעיל, נוהגים להשהות את מנהגי האבלות בבוקר ל"ג בעומר באמצעות החלת עיקרון 'מקצת היום ככולו'. האם עיקרון זה יכול לחול גם בליל ל"ג בעומר? אכן, כיום נפוץ לערוך חתונות בליל ל"ג בעומר. הבית יוסף (תצג) מצטט את הרמב"ן שמחיל את עיקרון מקצת היום ככולו אף בליל ל"ג בעומר. בהתאם לכך, יהיה ניתן להתגלח ולהתחתן במוצאי ל"ג בעומר. אמנם, השולחן ערוך דוחה את דעה זו (שולחן ערוך שם ב).

האליה רבה (שם ז) כותב כי אף על פי שניתן להקל בנוגע לתספורת בליל ל"ג בעומר, אין סיבה להתיר להתחתן בערב ל"ג בעומר. הוא מגיע למסקנה כי בערב שבת, בנסיבות מקילות בלבד, יהיה ניתן להתחתן בליל ל"ג בעומר (דהיינו – בחמישי בלילה).

הרב משה פיינשטיין טוען בדיוק להפך: לשיטתו, יש להחמיר ולא להחיל את עקרון 'מקצת היום ככולו' בלילה בנוגע לגילוח ותספורת, אך יהיה ניתן להחיל את עיקרון זה במקרה של נישואים כיוון שמדובר במצווה (אגרות משה אורח חיים א, קנט). ישנם אחרונים שמאמצים את דעה זו ומסתמכים עליה. יתר על כן, שולחן ערוך הרב טוען כי מי שלא אומר תחנון בתפילת מנחה שלפני ל"ג בעומר סובר בוודאי כי כל היום של ל"ג בעומר הוא בגדר 'חג', ולכן יהיה מותר להתחתן בלילה זה, מבלי להחיל את עיקרון 'מקצת היום ככולו' (שולחן ערוך הרב תצג, ה).

אדם שהוזמן לחתונה בערב ל"ג בעומר יהיה רשאי להשתתף בה וכן להתגלח לכבודה, במקרה שאם לא יגיע, דבר זה יגרום לו לצער (אגרות משה אורח חיים ב, צה).

אדם שאין לו מנהג משפחתי קבוע יכול לקבל על עצמו אחד מהמנהגים שהוצגו לעיל. ישנם הטוענים כי מותר אף לאדם לשנות ממנהגו מדי שנה וללא צורך בהתרת נדרים (שם א, קנט).

 

ל"ג בעומר

כפי שהזכרנו לעיל, כמעט כל העדות משהות, או אפילו מבטלות, את מנהגי האבלות בל"ג בעומר. מהי ייחודיותו של ל"ג בעומר? ל"ג בעומר לא מופיע בספרות חז"ל עד תחילת המאה ה-14. כפי שהבאנו לעיל, המאירי מתאר כי לפי מסורת הגאונים ביום ל"ג בעומר המגיפה נעצרה (בית הבחירה יבמות סב ע"ב), ודרשות ר' אבן שועיב מצטט את המדרש שבו נטען כי המגיפה שהמיתה את תלמידי ר' עקיבא הסתיימה 'בפרוס העצרת', שלפי חלק מהדעות, מתייחסת לל"ג בעומר.

הפרי חדש שואל כיצד יום ל"ג בעומר, שככל הנראה מציין את היום האחרון שבו תלמידי ר' עקיבא מתו, יכול להיות מוגדר כיום של שמחה. הוא מציע שהשמחה מתייחסת לאותם תלמידי ר' עקיבא שלא מתו – חמשת התלמידים שר' עקיבא התחיל ללמד לאחר תום המגיפה (פרי חדש תצג). ואכן, החיד"א מסביר כי בל"ג בעומר ר' עקיבא החל ללמד את חמשת תלמידים אלו, הדור הבא של תלמידי החכמים.[2] המדרש מספר כי כשר' עקיבא החל ללמד את חמשת תלמידיו החדשים 'העולם התמלא בתורה' (קהלת רבה יא). חלק גדול מן התורה שבעל-פה מתבססת על תורתם של תלמידים אלו, לרבות ר' שמעון בר יוחאי.

לחילופין, הרב חיים ויטאל מתאר את ל"ג בעומר כיום 'הילולה', היום בשנה שבו נפטר ר' שמעון בר יוחאי, התנא שלו מיוחס ספר הזהר.[3] הבני יששכר עומד על כך כי ר' שמעון בר יוחאי גם הוא נולד בל"ג בעומר (מאמר ג, ל"ג בעומר ב; ראו כף החיים תצג, ד). יש המציעים כי ר' שמעון בר יוחאי 'יצא מן המערה' בל"ג בעומר (ראו ערוך השולחן שם ז בהתבסס על התלמוד הבבלי מסכת שבת לג-לד).

ש"י עגנון כותב אודות 'חג' זה:

מי שלא ראה שמחת ל"ג בעומר בקברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון לא ראה שמחה אמיתית מימיו. יהודים, בהמוניהם, עולים בשירה וניגונים ובאים למקום זה מכל ערי ישראל וארצות אדום וישמעאל ועומדים שם כל היום והליל ולומדים... ומתפללים ואומרים תהילים. ('אלו ואלו', בספר 'קול סיפורו של שמואל יוסף עגנון', כרך ב, תל אביב: שוקן, 1959).

חגיגות ל"ג בעומר התפשטו לקהילות בצפון אפריקה וכן לקהילות חסידיות ברוסיה ובפולין, חגיגות שמלוות לרוב בלימוד מתוך ספר הזהר.

לא כולם היו שבעי רצון מן החגיגות במירון. הרב משה סופר למשל מבקר בצורה קשה את חגיגות אלו. הוא מציע ואומר כי אף על פי שמותר, ואולי אף חובה, לייסד יום חג לכבוד הצלה ממצב של סכנת חיים, התייחסות לל"ג בעומר כאל מועד עלולה להפר את איסור דאורייתא 'בל תוסיף'! כמו כן, הוא מציע להנציח את ל"ג בעומר כיום שבו המן התחיל לרדת אך לא בעזרת חגיגות (חתם סופר יורה דעה רלו).

למרות התנגדותו של החתם הסופר, ל"ג בעומר נחגג בכל רחבי תבל, לעיתים קרובות עם מדורות המלוות בשירה וריקודים. עם ישראל חוגג את המשך קיום התורה לאחר מות תלמידיו של ר' עקיבא ומנסה לטעום מתורת הסוד שגילה ר' שמעון בר יוחאי.

 

ספירת העומר: ימי שמחה

למרות שדנו במנהג לשמור על מנהגי אבלות במהלך תקופה זו וכן ציינו כי ישנם פרשנים הרואים את תקופה זו כתקופה של דין, הרמב"ן טוען כי הימים שבין פסח לשבועות דומים למעשה לחול המועד:

ומנה ממנו תשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג [סוכות], והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד, בין הראשון והשמיני בחג [סוכות]... ולכך יקראו רבותינו זכרונם לברכה בכל מקום חג השבועות 'עצרת' – כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. (רמב"ן ויקרא כג, לו)

הרמב"ן רואה את חג הפסח כיום טוב ראשון, את חג השבועות כיום טוב האחרון ואת כל הזמן שביניהם כמעין חול המועד. ימים אלו הם ביסודם ימים המלווים בהתרגשות רבה, ציפייה ושמחה שנמשכים עד למתן תורה בחג השבועות.

תקופת בין המצרים שחלה בין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב מוגדרת כתקופת אבל, ולכן מי שמגביר את תחושת האבל שלו על חורבן ירושלים ובית המקדש בתקופה זו ראוי לשבח. לעומת זאת, ימי ספירת העומר שונים בתכלית. ואכן, הרב עובדיה יוסף טוען כי אין לראות בימי ספירת העומר ימים של טרגדיה וכן אין להימנע מאמירת ברכת שהחיינו או ממעבר לבית חדש (יחווה דעת ג, ל). לכן, יש למצוא את האיזון שבין מנהגי האבלות הנהוגים – כך שניזכר בהתנהגותם של תלמידי ר' עקיבא שהייתה הפוכה לחלוטין מהאחדות שחלה בעם ישראל טרם מתן תורה (ראו רש"י שמות יט, ב) – ובין האופי החגיגי של תקופה זאת כפי שמתאר הרמב"ן.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב