נשא | הנזירות

 

פתיחה לספר במדבר[1]

פרשיות במדבר ונשא חוזרות שוב ושוב על הביטויים 'פקודה' ו"למשפחותם לבית אבותם". ביטויים אלו, מציגים עם מאורגן ומסודר, בו כל אחד יודע את תפקידו. סצנת הפתיחה בסרט 'כנר על הגג', פותחת באמירה ש"כל אחד יודע את תפקידו" – היא מציגה את תפקידו של כל אדם בכפר, וכך חיי הכפר מתנהלים בסדר ובשלווה. הסרט מתחיל להסתבך כאשר אנשים לא יודעים את תפקידם או שאינם מרוצים ממנו. כך הדבר גם בספרנו. בפתיחת הספר העם מוצג כעם שיש לו מערכת שלימה מסודרת, בה כל אחד הוא חלק ממכלול ואין ביטוי לאישיותו הפרטית. אך בהמשך הספר, בפרק ה' הסדר נשבר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: (במדבר ה', א-ב)

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: (במדבר ה', יא-יב)

לאחר הצגת המבנה הברור והמסודר, לפתע מופיעים אנשים חריגים – האנשים הטמאים והסוטה. הסטיה ממבנה זה, בולטת במיוחד לאור הביטוי "איש איש" הפותח את פרשת הסוטה, המבטא את המיוחדות של כל אדם. כאשר כל אדם מבקש להיות אדם עצמאי, גדול וחשוב יותר מבורג קטן במערכת מתחילות להיווצר בעיות.

התורה ממשיכה ומתארת חריג נוסף – הנזיר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': (במדבר ו', א-ב)

המבנה המאורגן של תחילת החומש נפגם והאינדיבידואל מתחיל לבטא את עצמו. לעיתים לשלילה, כפי שקורה למשל אצל הסוטה והמצורע, ולעיתים לחיוב כמו הנזיר שמקדש את עצמו. המכנה המשותף הוא הבלטת היחיד, שלא כחלק מתפקידו בעם ישראל, הבלטת אדם המחפש לעצמו משמעות מעבר למטרה המוכתבת לו מלמעלה.

בפרשתינו אנו מוצאים שילוב בין שני העקרונות הללו: האחידות ואינדיבידואליות. הנשיאים מביאים את קרבנותיהם: מחד, כל אחד מהם הביא את אותו הקורבן, וזהו ביטוי לאחידות ולסדר. מאידך, התורה טורחת לספר לנו על כל אחד מהם בפני עצמו וכך מדגישה את היותו יחיד ומיוחד. זהו המסר העולה לאורך שתי הפרשיות הפותחות את ספרינו – במדבר ונשא. כולנו חלק ממערכת וחלק ממסורת, אך בד בבד כולנו שונים. גם כאשר קרבן הנשיאים זהה, כל אחד מבטא אותו בצורה שונה. הכלל מכיל בתוכו מבט אישי ואנושי. היחידים יכולים לעשות מעשים טובים, אך הם יכולים לעשות גם מעשים שליליים, כמו הסוטה והמצורע. עיון בהמשך הספר, מעלה כי זוהי נקודת המפתח להבנת הספר כולו – כל יחיד ויחיד היוצא ממקומו במערכת עשוי להביא להדרדרות של עם ישראל אך גם עשוי להביא לתיקונו.

 

פרשיית הנזיר

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כׇּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כׇּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱ-לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: (במדבר ו', א-ז)

מספר שאלות עולות במהלך קריאת פרשיית הנזיר – מה משמעות המילה "יפליא"? האם הנזירות חיובית או שלילית? מה מניע אדם לנדור נזירות?

מפליא פרושו – יוצא דופן. הנזיר איננו רק בורג רגיל במערכת אלא תופעה מיוחדת. ובמבט ראשון נראה שהתורה מתארת אותו באופן חיובי במיוחד, מתואר כי "נזר א-לוהיו על ראשו", והוא מכונה "קדוש הוא לה'". אולם מן העיון במקורות נוספים עולה כי היחס אליו מורכב יותר.

 

היחס לנזירות

בסוף הפרשייה, התורה מתארת את תהליך סיום הנזירות:

וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן: (במדבר ו', יח-כ)

תהליך סיום הנזירות עומד בניגוד לאיסורי הנזירות; בעוד שבמהלך הנזירות הנזיר מצווה שלא לגלח את שערו ושלא לשתות יין, בסוף הנזירות הוא מחויב לגלח את כל שערו ולשתות יין. ניכר כי היין והשיער מהווים מרכיב מרכזי בנזירות ועולה השאלה האם מדובר בדברים שליליים שההינזרות מהם חיובית או שמא מדובר בדברים חיוביים ואז ההינזרות מהם שלילית.

היין זוכה ליחס מורכב בתנ"ך. הוא מתואר כדבר המביא שמחה לאדם, כפי שנאמר בפסוק בתהילים (ק"ד, טו) – "יין ישמח לבב אנוש". אך פעמים רבות, מופיע היין כסמל לפריצות ולפריקת עול, כפי שעולה מספר פעמים בספר ישעיהו[2]. השיער גם הוא, סמל ליופי ולהדר שבאדם, אך גם עלול להביא אותו לידי גאווה.

ננסה להבין את יחס התורה לנזיר בעזרת מחלוקת האמוראים המופיעה בגמרא במסכת תענית:

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו', יא), וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. (תענית יא ע"א)

תפיסתו של שמואל היא שהתורה רואה את הנזירות כתופעה שלילי. היא מכנה את הנזיר, המגביל את עצמו כחוטא – "וכפר עליו מאשר חטא". הסיבה לכך היא שהקב"ה יודע לאסור עלינו את הדברים שלא רוצה שנעשה. אם הוא לא אסר שתיית יין אין סיבה שאנו נאסור אותה. איסור עצמי זה הינו סגפנות מיותרת שאיננה מביאה שום תועלת. מנגד, ר' אלעזר חולק עליו וסובר כי מדובר בתופעה חיובית, הנזיר איננו חוטא אלא קדוש:

רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו', ה). ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה. (שם)

גם בין הראשונים אנו מוצאים מחלוקת בנוגע ליחס לנזירות. הרמב"ן מבאר את פרשת נזיר על פי גישתו של רבי אלעזר:

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט: כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזור לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש ה' לא-להיו, כענין שכתוב: "ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב', יא) – השוה אותו הכתוב לנביא. וכדכתיב: "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" (במדבר ו', ח), והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם. (רמב"ן במדבר ו', יג)

מדבריו עולה כי תופעת הנזירות היא דבר חיובי, הפסקתה היא חטא ולכן הנזיר נדרש להביא חטאת בעת הפסקת נזירותו. לעומתו, הרמב"ם (בהלכות נדרים פרק י"ג) תופס את הנזירות כשלילית.

 

הנזירות כהתרחקות מתאוות העולם

המשנה במסכת נזיר (א', ג) פוסקת כי "סתם נזירות שלושים יום". התורה מאפשרת ליחיד המעוניין להתקדש ולהמנע מתאוות העולם לעשות זאת באופן זמני. הראב"ע בפירושו לפרשתנו מסביר כי זו מטרת הנזירות:

נדר נזיר – פירושו נדר להיות נזיר, כי נזיר הוא תואר השם. ונזיר מגזרת: "וינזרו" (ויקרא כ"ב, ב), שיתרחק מהתאוות. ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם. (ראב"ע במדבר ו', ג)

ודע כי כל בני אדם עובדי תאות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת ממלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאות. (שם, ז)

האבן עזרא מסביר כי אנו נמצאים במאבק מול תאוות העולם, התאוות הינן כוח משחית שעלינו להילחם בו. הוא מתאר את היין, שנראה במבט ראשון כדבר פשוט ורגיל, כדבר רע – כתאווה. משתמע מדבריו, וכן משתמע אף מדברי הרמב"ן שהבאנו לעיל כי האידיאל הוא להתרחק מתאוות אלו לחלוטין.

מדברינו עולה, כי ישנן שלוש תפיסות שונות בהבנת יחס התורה לנזירות:

• הנזירות כחטא – אל לו לאדם לאסור על עצמו דברים שהקב"ה לא אסר עליו. עליו להנות מהעולם.
• הנזירות כפרישה מהתאוות – תאוות העולם הינן דבר רע וההתנזרות מהן הינה חיובית.
• הנזירות כמאזנת – העולם מלא בתאוות ועלינו לשמור על איזון ושליטה בהן. הנזירות היא כלי באמצעותו ניתן להשיג איזון זה.

נדמה לי, שאנחנו, כחלק מהציבור האורתודוקסי-מודרני, לא מרגישים שעלינו להתנזר מתאוות העולם, אך נוטים להרגיש שעלינו ללמוד לשלוט עליהן. כשאני ואחיי היינו קטנים, היינו חוזרים הביתה מן התפילה בשבת ומבקשים אבא לעשות קידוש כדי שנוכל לאכול. אבא היה אומר במבט חמור שהשאלה היא מי שולט; אתם על הקיבה או הקיבה עליכם. כך גם הנזיר מבקש לשלוט על היין, על מנת שהיין לא ישלוט בו.

 

הנזירות כאיזון היצרים

מהי הנזירות היום? פעם שאלתי תלמידה מה בדרך כלל יקרה לאדם המעוניין להפסיק התמכרות מסויימת. היא ענתה שלאחר שהחליט שהוא מפסיק את ההתמכרות, או שהוא יפסיק לעולם או שהוא ישבר מהר מאוד ויחזור להתמכרות. אך ישנה אופציה שלישית – ללמוד לעשות את הדברים באיזון הנכון. הנזירות הזמנית מלמדת אותנו כי יש לחיות באופן מאוזן, ומציעה דרך כיצד להגיע לכך. נעיין במדרש שמדגיש את האפשרות הזו:

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אָמַר מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר אֶלָּא אֶחָד, פַּעַם אַחַת עָלָה אֵלַי אֶחָד מִן הַדָּרוֹם וּרְאִיתִיו אַדְמוֹנִי וִיפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים מְסֻדָּרוֹת תִּלִּים תִּלִּים, אָמַרְתִּי לוֹ מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת הַשֵּׂעָר הַנָּאֶה הַזֶּה. נָם לִי: רַבִּי, רוֹעֶה הָיִיתִי בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לְמַלֵּא אֶת הַנִּיאוּב מִן הַמַּעְיָן, וְרָאִיתִי אֶת הַבּוּבְיָא שֶׁלִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם וּפָחַז יִצְרִי עָלַי וּבִקֵּשׁ לְאַבְּדֵנִי מִן הָעוֹלָם, אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע, מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁל עָפָר, שֶׁל רִמָּה, וְשֶׁל תּוֹלֵעָה הוּא, עָלַי לְהַקְדִּישְׁךָ לַשָּׁמַיִם וּלְגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. וְהִרְכַּנְתִּי אֶת רֹאשִׁי וּנְשַׁקְתִּיו, וְאָמַרְתִּי לוֹ כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ עוֹשֵׂי רְצוֹן הַמָּקוֹם בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ אָמַר הַכָּתוּב לְהַזִּיר לַה'.

רַבִּי מוֹנָא בָּעֵי, לָמָּה לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אוֹכֵל אֲשַׁם נָזִיר, אִם תֹּאמַר מִפְּנֵי שֶׁנָּזִיר חוֹטֵא הוּא עַל שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, וְכִי לֹא אָכַל שִׁמְעוֹן הַצַּדִיק חַטַּאת חֵלֶב אוֹ חַטַּאת דָּם מִיָּמָיו, סָבוּר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ הַקְּפָדָה הֵם נוֹדְרִים בְּנָזִיר, וְכֵיוָן שֶׁהֵם נוֹדְרִים מִתּוֹךְ הַקְּפָדָה סוֹפָן לִתְהוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהוּא תּוֹהֶה נַעֲשׂוּ קָרְבְּנוֹתָיו כְּשׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה. וְזֶה מִתּוֹךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת נָדַר וּפִיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. (במדבר רבה י', ז)

המדרש מספר על שמעון הצדיק, שבתחילה התנגד למוסד הנזירות, ולכן סירב לאכול מקורבנות הנזיר. הוא סבר כי אין לשתף פעולה עם מוסד זה. למרות זאת, מספר המדרש על מקרה אחד שגרם לשמעון הצדיק להבין את הצורך בנזירות. שמעון הצדיק פגש אדם יפה במיוחד, בעל שיער אדמוני מפואר, והבין שבסוף נזירותו הוא הולך לגלח את שערו. הוא תמה מדוע שיגלח את שערו היפה?! אותו אדמוני סיפר על רגע אחד שבו איבד שליטה על עצמו וחש גאווה בנוגע ליופיו. הוא הבין שעל מנת לחזור לשליטה ולענווה הוא חייב להקריב את שערו ולנדור נזירות. שמעון הצדיק שמע את הסיפור והבין את הכוח והתועלת שיכולה הנזירות להביא.

המדרש ממשיך ומסביר ששמעון הצדיק לא אכל מקורבנות הנזיר, כיוון שלא האמין שהנודרים אכן שלמים בדעתם, ושנזירותם היא אכן נזירות אמיתית. הוא פחד שאנשים נודרים נזירות מתוך שחצנות והחמרה, ולא מתוך כנות ורצון להשתפר.

רבנו בחיי בפרושו לחומש במדבר (ו', יג) מסביר שהנזיר מביא קרבן חטאת, לא בגלל שחטא, אלא כתפילה לכך שהשליטה שקנה לעצמו בנזירות תמשיך ללוות אותו גם אחריה. התורה מצפה מהנזיר לחזור לשתות יין לאחר סיום הנזירות, השאיפה היא שיחזור לחיות חיים תקינים ונורמליים תוך שמירה על שליטה ועל איזון.

נסיים בנקודה יפה שמאיר המשך חכמה.

ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו – וכי אחרים מביאין אותו והלא הוא מביא את עצמו. ספרי. הנה זמן הנזירות לא נזכר בתורה בהדיא, והוא משום שעיקר הנזירות, הוא כמו שאמר נזיר להזיר לה', וביאר שמעון הצדיק, שהוא כהנזיר מדרום שפחז עליו יצרו כו', וזה לגדור עצמו מהתאוות והגאוה והמותרות, ועל זה אין זמן רק כל אחד ישער בנפשו אם זמן זה יספיק לגדור כחות יצרו אז די בשלשים או במאה הכל לפי מה שהוא אדם, והבחינה לדעת אימת נגמר שלמותו ומעלתו, שכחות יצרו לא יוליכוהו שולל והחמדה לא יתעה להשכל, כשהוא מסתכל על עניני עצמו, כמביט על מפעלות אחרים ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח, כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבוא למותרות, ואדרבא יהנה מהעולם, ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי זה אינו מכוונת הבורא, שלא יהנו מהעולם, רק זה בגדר רפואה, וכמו שאמרו נזיר חוטא, ולכן דבר בלשון שהוא מביא עצמו כמביא איש אחר, ובהשקפה שהוא רואה מעלת זולתו ושקול במאזני צדק כן ישקוף על עניני עצמו. ודו"ק היטב. (משך חכמה במדבר ו', יג)

המשך חכמה מסביר שהתורה לא הגדירה במפורש את משך זמן הנזירות, כיוון שהדבר משתנה בין אדם לאדם. מטרת הנזירות היא לעזור לאדם להשתלט על עצמו, וכל אדם עושה זאת בקצב שונה. הוא ממשיך ומסביר שאדם יכול לזהות מתי הגשימה הנזירות את ייעודה, כאשר הוא מרגיש שהוא מסוגל לשלוט ביצרו ומסוגל לשפוט את התנהגותו באופן אובייקטיבי. כשהוא מגיע למדרגה זו אזי הוא רשאי ליהנות ממותרות העולם הזה, כיוון שבאופן בסיסי הקב"ה חפץ בכך שיהנה מעולמו.

 

הנזירות כהידור

בעבר ראיתי את ההתנזרות ככלי המסייע להשתלטות מחודשת על היצר לאחר תחושה של איבוד שליטה. אולם כיום אני מהרהרת שמא גם לכתחילה כדאי להדר לפעמים ולהימנע מהנאות, וזאת על אף שרוב הזמן מותר ורצוי לקבל אותן. אולי כדאי שנתייחס לנזירות לא רק כטקטיקה להתמודדות עם מצוקות, אלא גם ככלי שיש להשתמש בו מיוזמתנו, אחת לזמן מסוים. לא כאורח חיים קבוע, אך גם לא רק כמענה למצוקה. בדומה לעשרת ימי תשובה, אשר במהלכם אנו לוקחים על עצמינו הנהגות והחמרות שונות אשר אינן מלוות אותנו בהיום-יום.

נחתום בשאלה זו, האם עלינו לנסות להדר בפרישות בבחינת "עשה טוב", או שמא עלינו להשתמש בה ככלי של "סור מרע", כאשר כשאנחנו מאבדים איזון, כשהדברים יוצאים משליטה.

עורכים: הלל אלסטר ושחר דאר, תשפ"ב