במדבר | נבואת ספר הושע

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל: אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה: רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא: וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה: כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי: לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא: וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל: לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ: וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי: וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ: וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה: וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה': לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה': (הושע ב, א–כב)[1]

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

בפשטות נראה שהקשר בין הפרשה להפטרה הוא ניגודי (בדומה לקשר שראינו בהפטרות 'צו' ו'קדושים'): בפרשתנו נמנו בני ישראל ומספרם נקוב בפסוקים, ואילו על פי נבואת הושע, בעתיד לא יהיה אפשר לסופרם. נבאר מעט: מספר בני ישראל נמשל פעמים רבות לכוכבי השמיים (הנראים לנו). אך לכוכבי השמיים יש מספר, וכנאמר בנבואה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם" (ישעיהו מ, כו). את מספרם למדנו בתורה: בעת שבני ישראל היו שישים ריבוא הכריז משה רבנו "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים א, י). הדימוי לכוכבים נזכר גם בברית בין הבתרים, בעת שה' אמר לאברהם שזרעו יהיה "גר... ועבדום ועינו אותם" לפני שישובו לארץ, כלומר ביציאת מצרים ובביאתם לארץ. על פי התורה, אפוא, מספר הכוכבים הנראים הוא שישים ריבוא.

הושע מדבר על כך שמספרם של בני ישראל יהיה "כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר", ואולי הדבר מקביל להמשך דברי משה בערבות מואב:

ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: (שם, יא)

שתי הברכות נזכרו בעקדת יצחק:

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (בראשית כב, יז).

ברכת הושע בתחילת הפטרתנו משלימה את דברי התורה בפרשתנו, ומגדילה את מספר בני ישראל משישים ריבוא לכחול הים, אשר לא יימד ולא ייספר.

קשר נוסף בין פרשתנו להפטרה ניתן לראות בסוף ההפטרה. הפרשה פותחת את חומש 'במדבר' ואת תיאור הליכתם של בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. ההפטרה מסיימת:

לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

ב. פסוקי הנחמה הראשונים; יזרעאל, רוחמה ועמי

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל: אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה:

במבט ראשון נראה שפסוקים אלו אינם משתלבים כראוי בנבואה כולה, העוסקת בעיקר בתוכחה קשה. אך הם נשזרים היטב במסגרת הנבואה ובפסוקים שמיד אחרי הפטרתנו:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל: וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי: (ב, כג–כה)

סיומה של הנחמה כולל את שלוש מילות המפתח של פתיחתה בראשית הפטרתנו: 'יזרעאל' (וכן 'וזרעתיה לי'), 'רוחמה' (או 'וריחמתי') ו'עמי'.

הרקע להבנת שלוש מילים אלו נמצא בפרק הקודם, בפתיחה לספר הושע:

תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה': וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם: וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּה' אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים: וַתִּגְמֹל אֶת לֹא רֻחָמָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן: וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם: (א, ב–ט)

הנביא מצטווה לשאת אשת זנונים. על בנה הראשון נאמר "ותהר ותלד לו" – הוא בנו של הושע, והושע מעניק לו בצו ה' שם נאה, יזרעאל. עם זאת, בנבואה מתפרש השם לרעה:

וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא.

וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל:

לעומת זאת, ביחס לילדה שנולדה אחרי יזרעאל נאמר "ותהר עוד ותלד בת", ולא נאמר "ותלד לו". כיוון שהאישה הייתה אשת זנונים, אפשר שהבת שילדה בהיותה אשתו של הושע הייתה מגבר אחר שנאף עימה. הבת היא אפוא בת זנונים, כמו שנאמר בתחילת הנבואה, והושע קורא לה "לא רוחמה" – הוא אינו אוהב אותה. כך גם הילד השלישי – לא נאמר בו "ותלד לו", ושמו הוא "לא עמי", כלומר 'לא בן משפחתי'. גם שמותיהם של שני הילדים האחרונים מבטאים פורענות שה' עתיד להביא על ישראל.

פסוקי הנחמה שבתחילת הפטרתנו מבטאים שינוי. השם 'יזרעאל' מתפרש כפשוטו, כסימן לגאולה, והשמות 'לא רוחמה' ו'לא עמי' הופכים ל'רוחמה' ול'עמי'.

 

ג. רקע היסטורי

לב נבואת הפטרתנו נראה כאילו הנבואה אינה מתאימה לזמנה. כדי לבאר משפט זה נפתח ברקע היסטורי מפורט לנבואתנו.

שני בתי המלוכה הראשונים בממלכת ישראל, לאחר שזו התפלגה מבית דוד, מירושלים ומיהודה, היו בית ירבעם ובית בעשא (שמלכו יחד כחמישים שנה). חטאם העיקרי היה עבודת העגלים, זה שבבית אל וזה שבעיר דן הצפונית, וחסימת הדרך לירושלים ולמקדש בפני העם. העגלים[2] היו חטא כבד של עשיית צלם ודמות לה', אך עבודתם הכירה בכך שה' העלנו מארץ מצרים.

בית המלוכה השלישי, בית עומרי ואחאב (שמלך קרוב לחמישים שנה), יצר קשרי חיתון עם אתבעל מלך צידון (ואיזבל בתו) ובעקבות זאת הידרדר לעבודה הזרה הכנענית, שנדרשנו בתורה למחות את עקבותיה מכל וכול, עבודת הבעלים והעשתרות. פולחן זה, שהיה נגוע גם בזנות רבה ובשריפת הילדים לבעל ולאלים אחרים, היה עלול להטמיע את עם ישראל בעמי האזור בקשרי תרבות ובקשרי חיתון. אחרי אחאב מלכו שני בניו, אחזיהו ויהורם.

וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (מלכים א טז, ל–לג)

בימי אפלה אלו פעל אליהו הנביא וניסה למנוע את ההידרדרות, אך ללא הצלחה.

אלישע תלמידו שלח את אחד מנעריו (על פי חז"ל היה זה יונה הנביא בצעירותו) למשוח את יהוא למלך ולהורות לו להשמיד את בית אחאב ולמחות את זכר הבעל מישראל. יהוא עשה זאת והשמיד את הבעל מישראל, אך לא הלך בדרך ה'. הוא חידש את עבודת העגלים במקום לחדש את העלייה לירושלים, למקדש.

המלך הרביעי בשושלת בית יהוא, שנמשכה למעלה ממאה שנה, היה ירבעם בן יואש. הוא מלך זמן רב, כבש את כל ארם וחיזק מאוד את ממלכת ישראל. בימיו לא הייתה עבודת בעלים, ויש סיבות להניח שבימיו הותרה העלייה לירושלים. אך בימיו, דווקא בגלל העושר הגדול, עלה מאוד מפלס השחיתות החברתית. המתריע העיקרי על כך היה עמוס הנביא.

בימי ירבעם בן יואש החל הושע, נביא הפטרתנו, להינבא. הוא ניבא עד חורבן שומרון, למעלה מארבעים שנה אחרי שבית יהוא סיים את מלכותו הארוכה.

פתחנו פרק זה באמירה שלב נבואתנו אינו מתאים לזמנו, לימי ירבעם בן יואש הפותחים את נבואותינו, ונרחיב על כך בפרק להלן.

 

ד. חטאי בית אחאב והפיוס עם עליית בית יהוא

כאמור, האישה שלקח הושע, גומר בת דבלים, היא אשת זנונים. בן אחד שילדה (יזרעאל) מבשר בשמו תקווה, אך נאמרת עליו נבואת פורענות, ובת ובן נוספים מכונים בשמות חסרי תקווה. שמא הקמת המשפחה באה כמשל חי לאחאב מלך ישראל, אשתו ושלושת בניו. באחאב היו גם דברים טובים (עסקנו בהם בהפטרת 'כי תישא'), אך אשתו, איזבל הצידונית, הייתה רעה מיסודה. המקרא מתייחס אליה בלשון דומה ללשונו על אשת הושע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים ... וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם (א, ב–ג).

...וַיֹּאמֶר מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים: (מלכים ב ט, כב)

שלושת ילדיה של איזבל הם יהורם, שהמקרא מתייחס אליו בתקוות מה, תקווה שנכזבה ברבות הימים:

וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו: (מלכים ב ג, ב)

בתה של איזבל היא עתליה המרשעת, שנישאה ליהורם בן יהושפט ועשתה שמות בירושלים עד שנהרגה בידי יהוידע הכהן הגדול, והיא כ'לא רוחמה'. בנה הנוסף הוא אחזיהו בן אחאב, שכל ימיו היה רשע. דמיונו לאמו בא לידי ביטוי גם בחלון שממנו נפל (או הופל):

וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן (מלכים ב א, ב).

וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן... וַיֹּאמֶר שמטהו (קרי: שִׁמְטוּהָ) וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה: (שם ט, ל–לג)

פסוק אחד משבש את ההבנה שמדובר בנבואה על בית אחאב, ונדון בו להלן. גם ליבה של הפטרתנו, התוכחה הקשה, מתאים דווקא לימי בית אחאב ולא לימי בית יהוא, שהושע ניבא בסופו. בנבואתנו מתאר הנביא בשם ה' במילים קשות את 'בת זוגו', כנסת ישראל, שזנתה תחתיו:

רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ:

וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה: כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי...

וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי:

וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה':

תיאור זנותה של האם ו'ימי הבעלים' מחייבים אותנו להניח שהנבואה הקשה נאמרה בזמן שבני ישראל עבדו לאל הכנעני בעל ולשותפיו. אלו היו חטאי בית אחאב. גם בית יהוא חטא בחטאים כבדים, בעבודת העגלים ובאחריות לחברה המשחיתה את דרכה, אך לא בעבודה לבעל.

אינני רואה מנוס מן ההשערה שחלק זה של הפטרתנו הוא נבואה שקדמה לזמנו של הושע (מסוף ימי בית יהוא), והושע מביא אותה כרקע לנבואת הנחמה הנאמרת בתחילת הפטרתנו, בפסוקיה האחרונים ואחריהם, ומתארת את הפיכת 'לא רוחמה' ל'רוחמה" ואת הפיכת 'לא עמי' ל'עמי', יחד עם אירוסין חדשים בין הקב"ה לבת זוגו – עם ישראל. נבואת נחמה זו, המבשרת את ההתפייסות עם ה', מתאימה לימי השמדת הבעל מישראל בתחילת ימי יהוא.

 

ה. 'לא עמי אתם'

וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם

הביטוי הנזכר בראשית הפטרתנו (הממשיך את קודמו – "כי אתם לא עמי") קשה מאוד, וחריג גם בנביאים. נרכך אותו מעט במה שנזכר עוד בנבואה זו:

וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּה' אֱלֹהֵיהֶם

הביטוי 'לא עמי' אינו מופנה לכל עם ישראל, אלא לממלכת שומרון לבדה, עד שתחבור לממלכת יהודה, כמתואר בתחילת הפטרתנו:

וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל:

מצאנו בין התנאים מי שהלכו בדרך דומה לדבריו הקשים של הושע:

'בנים אתם לה' אלהיכם'. רבי יהודה אומר: אם נוהגים אתם מנהג בנים – הרי אתם בנים, ואם לאו – אי אתם בנים. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך 'בנים אתם לה' אלהיכם', וכן הוא אומר 'והיה מספר בני ישראל (כחול הים והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי)' (ספרי דברים צ"ו).[3]

רבי יהודה סובר שכאשר בני ישראל אינם מקיימים את מצוות ה', הם חדלים להיות בניו. נראה שמחלוקתם של התנאים ביחס לראשית הפטרתנו היא בשאלה אם גם נבואת 'לא עמי' קיימת בתנאיה, או שהושע חזר בו ממנה לגמרי.

כיוצא בו במחלוקת תנאים נוספת:

'ואנשי קודש תהיון לי'. רבי ישמעאל אומר: כשאתם קדושים – הרי אתם שלי. איסי בן יהודה אומר: כשהמקום מחדש מצוה על ישראל, הוא מוסיף להם קדושה (מכילתא דרבי ישמעאל כ').

איסי בן יהודה מבין שמדובר בתוספת קדושה, ואילו לפי רבי ישמעאל גם הקדושה היסודית של עם ישראל תלויה בקיום המצוות בפועל – אם אינם מקיימים אותן הם מאבדים את קדושתם.

עדיין אין להתעלם מן ההבדל בין מצב שבו ישראל אינם קרויים 'בנים' או 'אנשי קדש' לבין מצב שבו 'אתם לא עמי', כנבואת הושע, הנראה כגט כריתות גמור ולא כמצב זמני. חז"ל עמדו על כך, והמשיכו את נבואת 'לא עמי' אל פסוקי הנחמה שבראש הפטרתנו:

אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא – העבירם באומה אחרת.[4] אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח – אף אני אשלח את ישראל, שנאמר 'ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים'... אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע... אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו: ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך, ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת... עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר 'והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו' וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה' (פסחים פז ע"א–ע"ב).

 

ו. חזרת הנבואה על ימי בית יהוא האחרונים, על ירבעם בן יואש

מה שכתבנו, כולל הפיוס המתואר בנבואה, עדיין קודם לנבואת הושע עצמו. פסוק אחד בפרק א' מסגיר את חיבור נבואה זו להושע:

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (א, ד)

'דמי יזרעאל' הם בפשטות דמו השפוך של נבות היזרעאלי, שנהרג בעלילת שווא של איזבל כדי לאפשר לאחאב ולאיזבל לגזול ממנו את כרמו, נחלת אבותיו.[5] אולם על פי זה הייתה הנבואה צריכה לומר 'ופקדתי את דמי יזרעאל על בית אחאב', ולא 'על בית יהוא'. דומה שמוסר הנביאים מלמד אותנו כאן עיקרון: ירושת המלוכה היא 'עסקת חבילה' – כשה' זיכה את יהוא במלכות ישראל למשך ארבעה (או חמישה) דורות, ירש יהוא לא רק את בית המלכות, את הממלכה, את עושרה ואת כוחה, אלא גם את עוונותיה, ועליו לתקנם. יהוא תיקן את חטא עבודת הבעלים, אך הוא וביתו לא תיקנו את חטא כרם נבות. כשירש את הממלכה מיהורם בן אחאב אמר יהוא לשלישו:

וַיֹּאמֶר אֶל בִּדְקַר שָׁלִשׁהֹ שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה: אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם ה' וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם ה' וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה': (מלכים ב ט, כה–כו)

אך ימי ירבעם בן יואש, המלך הרביעי בשושלת יהוא, בלטו בשחיתות החברתית שבהם ובניצול החלשים, כעולה מנבואות עמוס. כאן ייפקד חטא כרם נבות, דמי יזרעאל, על יורשיו של בית אחאב, על בית יהוא, על ירבעם בן יואש ועל עמו.

לפי זה יתפרשו נישואי הנביא הושע עם הזונה גומר בת דבלים כמשל על זמנו שלו. לשון אחרת: הושע נצמד לנבואה קדומה שנאמרה בימי בית אחאב על סופו של בית אחאב, ואומר אותה עכשיו על סופו של בית יהוא. שוב הופכת האומה לדמוית זונה, שוב הופך שם התקווה 'יזרעאל' לשם פורענות ושוב הופך העם ל'לא רוחמה' ול'לא עמי', ולא בגלל עבודת בעל כמו בימי בית אחאב, אלא בגלל חטאי השחיתות החברתית. עתה הפתרון אינו פיוס בעת הפיכה נגד בית המלכות, כיוון שהבעיה היא של כלל העם. עתה הפתרון מסובך יותר, והוא יופיע להלן בפרק ג'.

 

ז. סיכום קצר

המהלך שתיארנו מפותל ומסובך, אך לא ראינו מנוס ממנו, ונאלצנו לצלול עם הקורא גם לפיתוליו של פרק א'. נסכם בקצרה את המהלך העקרוני: העם הכיר כבר כמאה שנה לפני נבואת הושע את המשלת מלכות ישראל הנתונה בידי בית אחאב לאשת זנונים בדמות איזבל ושלושת ילדיה, וידע על הדרישה הנבואית לפקוד את דמי יזרעאל, דמי נבות היזרעאלי, על בית אחאב. העם הכיר גם את נבואת הפיוס (תחילתה וסופה של הפטרתנו והפסוקים שאחריה), העוסקת בתקווה לפיוס עם ה' בעקבות החלפת בית המלוכה של אחאב ובניו בבית יהוא. אכן, כשישים שנותיו האחרונות של בית יהוא היו שנות התעצמות והתעשרות.

עתה בא הושע, לוקח את האישה הזונה, מגדל את ילדי הזנונים ואומר לעם שהכול נכשל, והפורענות שוב בפתח – הפעם לא פורענות על בית המלכות בלבד אלא על הממלכה כולה. חטא השחיתות החברתית החליף את חטאי עבודת הבעל, אך הוא אינו טוב מהם. הפיוס המיוחל יהיה הפעם שונה וקשה יותר, וקצרה יריעתנו מלכותבו.

מכל מקום, נבואת הפטרתנו היא נבואה קדומה מסוף ימי בית אחאב.

 

ח. התוכחה על עבודת הבעל ופרשת 'והיה אם שמוע'

נבואת התוכחה על עבודת הבעל כתובה כאן בסגנונה של פרשת 'והיה אם שמוע', המזהירה את העם מעבודה זרה, וכנראה בעיקר מעבודת הבעלים. הפרשה עוסקת בעיקר בתנאיה של התורה לירידת הגשמים בעיתם ולהצמחת יבול הארץ. הלאווים ברשימת תנאים זו עוסקים בעבודת אלוהים אחרים, ועל פי ההקשר הכולל – כנראה אלוהי כנען. הבעל היה ראש האלים הכנענים, אל הפריון, האחראי על פי ההשקפה הכנענית גם על הגשמים והצמחת יבול השדות. החקלאי הישראלי עלול להימשך אחריו בבקשת הגשמים. התורה מזהירה שהנטייה מעבודת ה' לעבודת הבעל לצורך פולחן הגשמים תביא דווקא לעצירת המטר ולחורבן יבול הארץ:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ (דברים יא, טז–יז).

נבואת הפטרתנו מזכירה בעיקר פסוק אחד מפרשת 'והיה אם שמוע'. שם נאמר "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", ובהפטרתנו נאמר:

וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר... לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ.

 

ט. המדבר ועמק עכור

לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

בפסוקנו עולה הקשר בין המדבר לבין הדיבור של ה' עימנו. השיבה למדבר (ולהר סיני) מבטאת את השיבה לתלות הברורה בקב"ה ובמזונות שסיפק לנו במדבר – המן (השליו) והמים. במדבר אין מקום לעבודת הבעל, אל הפריון והגשמים. אין במדבר כל אפשרות לניתוק הקשר עם ה', כפי שעולה היטב מארבעים שנות המדבר וממה שקרה בהן.

אך הנביא ממשיך לימי יהושע והכניסה לארץ, אל בגידתם הראשונה של ישראל בעמק עכור, במעשה עכן ביריחו:

וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (יהושע ז, א)

וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (שם, כו)

ביום הפיוס בנבואת הושע יהפוך עמק עכור לפתח תקווה.[6] להבנת עניין זה נתבונן בשלושת הנביאים יהושע, אלישע והושע, ששמותיהם דומים – שלושתם קשורים לישועת ה'.

א. יהושע שרף את יריחו וקילל את מי שישוב ויבנה אותה:

וְהָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ... וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ: (יהושע ו, כד–כו)

קללתו התקיימה בימי אחאב, בחיאל, שבנה את יריחו, כנראה בתמיכת אחאב:

בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב (קרי: וּבִשְׂגוּב) צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (מלכים א טז, לד)

המעבר של חיאל מבית אל ליריחו ביטא את המעבר הדתי של אחאב מעבודת העגל (שבבית אל) לעבודת הבעל של אלוהי כנען ביריחו, שהייתה בעבר מרכז הפולחן הדתי של כנען ובעקבות זאת הקפיד יהושע להופכה לתל עולם, כעיר הנידחת.

ב. אלישע ביטל את קללת הנצח של יהושע ביריחו:

וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ... וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת: וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו: וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת: וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר: (מלכים ב ב, יח–כב)

ניתן להניח שהוא עשה זאת רק אחרי שיהוא השמיד וביער את עבודת הבעל מישראל, וממילא בטלה הסיבה לקללת יריחו.

ג. בנבואת הפטרתנו מציב הושע את יריחו בין קללת יהושע לברכת אלישע. הנבואה חוזרת על הברכה של הפיכת עמק עכור שביריחו לפתח תקווה, אך רק בכפוף להסרת שמות הבעלים מפיה של כנסת ישראל לאחר שה' ידבר על ליבה.

 

י. הסרת שם הבעל והאירוסין המחודשים

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה':

המילה 'בעל' מקבילה במידה רבה למילה 'אדון'. הדבר נכון גם לגבי רכוש ועבדים וגם ככינוי לבן זוגה של האישה. שרה אמרה על אברהם "ואדוני זקן" (בראשית יח, יב), ובלשוננו הוא 'ובעלי זקן'. אנחנו מכנים את הקב"ה בתואר 'א–דוני', ולא ייפלא שבעבר כינוהו גם בתואר 'בעל'. שם בנו של שאול היה 'אשבעל' (דברי הימים א ח, לג), ושם בנו של יהונתן היה 'מריב בעל' (שם, לד).[7] שניהם היו עובדי ה', וחלילה להם מלהזכיר את שמות הבעלים. הנביא בהפטרתנו מסיר את שם ה'בעל' מה' ומחליפו בשם אחר בגלל מה שקרה בבית אחאב בהחלפת הקב"ה בבעלים. אומנם, אין אנו קוראים לה' 'אישי': במילה 'אישי' כוונת הנביא לקריאה לה' בשמו ולא בתוארו, כלומר השם 'בעל' וכן 'אדון' יוחלפו בשמו הפרטי של הקב"ה, שם הוי"ה.[8]

ה'זיווג' מחדש בין כנסת ישראל לה' יבוא לידי ביטוי באירוסין ולא בנישואין. רוח החסד השורה על פסוקי הנחמה בסיום הפטרתנו מבליטה את הצד היפה שבכך: הנישואין כרוכים ב'בעילה', ואילו באירוסין יש אהבה מופשטת ורוחנית. זוהי אהבה תמימה בימים שבהם בני הזוג אינם מרשים לעצמם לריב איש עם רעותו. החיבור בימי האירוסין נראה שלם יותר, נקי יותר. הוא מזכיר את המפגשים הקצרים והאקראיים בין הדוד לרעיה בשיר השירים. עם זאת, אירוסין שאין בעקבותיהם נישואין הם זיווג חסר. בפרק הבא, פרק ג', תתברר דרישתו הקשה של החתן מכלתו, הזונה ששבה אליו אחרי גירושיה:

וָאֹמַר אֵלֶיהָ יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ: (ג, ג)

את משמעותה של דרישה זו למעשה קצרה יריעתנו כאן מלבאר.