אמור | יחזקאל מ"ד טו-לא

וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה: פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע: וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם: וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם: וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ: וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (קרי: לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו (קרי: יִשְׁפְּטוּהוּ) וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ: וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ: וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי ה': וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם: הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה: וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ: כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים: (יחזקאל מד, טו–לא)

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הנביא יחזקאל עוסק בפרק זה בהלכות הכוהנים במקדש, והוא ממשיך בכך את הלכות הכוהנים שנאמרו בפרשתנו. ההלכות העיקריות הזהות בהפטרתנו לאלה שבפרשה (או שונות מהן במשהו) הן איסור פריעת הראש (שבפרשתנו נאמר רק ביחס לכהן הגדול), איסור הנישואין עם אלמנה ועם גרושה, האיסור להיטמא למת חוץ מאשר לקרובים מדרגה ראשונה והאיסור להיטמא באכילת נבלה וטרפה. נוסף על כך יש בהפטרה הלכות שנזכרו בפרשות אחרות.

 

ב. ייחודם של הכהנים בני צדוק

וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי:

צדוק היה מן הכוהנים משושלת פינחס בן אלעזר בן אהרן, ושימש כהן גדול בימי דוד לצד אביתר בן אחימלך, מבני איתמר. החל משלב מסוים, כנראה מרד אבשלום, כיהן ככהן גדול לבדו. בסוף ימי דוד תמך אביתר באדוניהו כיורש המלוכה, ואילו צדוק תמך בשלמה, שדוד ייעד אותו למלוכה כבר מילדותו. שלמה הדיח את אביתר לגמרי, וצדוק המשיך בכהונתו גם בימי שלמה. משושלתו יצאו הכהנים הגדולים כל ימי הבית הראשון:

וּבְנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וּמִרְיָם וּבְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר: אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת פִּינְחָס פִּינְחָס הֹלִיד אֶת אֲבִישׁוּעַ: וַאֲבִישׁוּעַ הוֹלִיד אֶת בֻּקִּי וּבֻקִּי הוֹלִיד אֶת עֻזִּי: וְעֻזִּי הוֹלִיד אֶת זְרַחְיָה וּזְרַחְיָה הוֹלִיד אֶת מְרָיוֹת: מְרָיוֹת הוֹלִיד אֶת אֲמַרְיָה וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת אֲחִיטוּב: וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת צָדוֹק וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת אֲחִימָעַץ: וַאֲחִימַעַץ הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת יוֹחָנָן: וְיוֹחָנָן הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה הוּא אֲשֶׁר כִּהֵן בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בִּירוּשָׁלִָם: וַיּוֹלֶד עֲזַרְיָה אֶת אֲמַרְיָה וַאֲמַרְיָה הוֹלִיד אֶת אֲחִיטוּב: וַאֲחִיטוּב הוֹלִיד אֶת צָדוֹק וְצָדוֹק הוֹלִיד אֶת שַׁלּוּם: וְשַׁלּוּם הוֹלִיד אֶת חִלְקִיָּה וְחִלְקִיָּה הוֹלִיד אֶת עֲזַרְיָה: וַעֲזַרְיָה הוֹלִיד אֶת שְׂרָיָה וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יְהוֹצָדָק: וִיהוֹצָדָק הָלַךְ בְּהַגְלוֹת ה' אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בְּיַד נְבֻכַדְנֶאצַּר: (דברי הימים א ה, כט–מא)

בתחילה, לאחר מותו של אהרן הכהן, כיהנו תחתיו אלעזר ופינחס בנו, ואחריהם עברה הכהונה הגדולה לבני איתמר, עד לנפילת בית עלי. צדוק השיב את הכהונה הגדולה לזרעו של אלעזר.

בימי גלות בבל שמרו הכוהנים בני צדוק את מסורת פינחס אביהם, שקינא לאלוהיו ומנע את נישואי התערובת עם בנות מדיין ובכך עצר את המגפה. כאמור, בני צדוק הקפידו על טהרת נישואיהם גם בגלות, וכן על נאמנותם לאלוהיהם. כדי להבין זאת עלינו לקרוא את הפסוק הראשון בהפטרתנו יחד עם קודמיו:

וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם: יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן עַל כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ: וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי ה': (יחזקאל מד, ו–טו)

יחזקאל מוכיח את העם על כך שהכוהנים "ערלי לב וערלי בשר", כלומר גויים על פי ההלכה. מסתבר שאבותיהם היו כןהנים, אך אימותיהם היו נוכריות (אולי עברו תהליך גיור קל ולא מחייב, והנביא מחשיבן כגויות). אכן, בשיבת ציון ואחריה נשאו כוהנים רבים נשים מבנות הנכר שהיו בארץ, והנביא מלאכי הוכיח אותם על כך. תופעה זו נזכרת גם בספר נחמיה, ונזכיר משם פסוקים בודדים:

זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם: וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ: (נחמיה יג, כט–ל)

הנביא קובע שכוהנים אלו וזרעם ישמשו כלוויים, כשומרי ההיכל וחצרו, וגם כשוחטי הזבחים, שהרי השחיטה כשרה גם בזר. אך כל עבודות הקרבן מקבלת הדם ואילך, וכן שאר עבודות הכהונה, יהיו רק בידי בני צדוק, שהקפידו על נישואיהם ועל הנאמנות לתורה.

עוד ניבא יחזקאל:

וַיְדַבֵּר אֵלָי זֹה הַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם לַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת: וְהַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן לַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ הֵמָּה בְנֵי צָדוֹק הַקְּרֵבִים מִבְּנֵי לֵוִי אֶל ה' לְשָׁרְתוֹ: (שם מ, מה–מו)

הקפדתם של בני צדוק על ייחוסם בגלות בבל דומה למה שאומר הרמב"ם על מנהגיהם של שבט הלוי בגלות מצרים:

עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי, שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים (רמב"ם עבודה זרה א, ג).

גם ברית המילה מבטאת את השמירה על קדושת זרע ישראל, ובני לוי הקפידו גם עליה:

שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי, ועל זה נאמר 'ובריתך ינצורו' (רמב"ם איסורי ביאה יג, ב).

מכוח מקראות אלו ביחזקאל ניתן לפרש מחדש את הברית שכרת ה' עם פינחס:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כה, י–יג)

מה חידש ה' לפינחס? הלוא הוא כבר היה ממשפחת הכוהנים,[1] שהרי לכל בני אהרן ניתנה כהונת עולם! אולם מנבואתו של יחזקאל אנו רואים שהברית לעולם לא הייתה לאהרן, אלא דווקא לפינחס, שממנו יצא צדוק, וממנו ממשיכה כהונת העולם.

יש להעיר כי אפשר שלימים הפכה מעלתם של בני צדוק לחיסרון. הצדוקים, שגרעינם היה הכוהנים המיוחסים, ראו את עצמם במעלה נבדלת מהמון העם, וכך ראו גם את מעלת הכהונה. חכמי הפרושים, שאנו רואים את עצמנו כתלמידיהם, התנגדו לנבדלוּת זו על כל רעותיה. תקצר היריעה מלהכיל כאן את יסודות הפולמוס עם הכהנים הצדוקים, ונסתפק במה שהערנו על כך.

 

ג. בגדי הכהנים, תספורתם ואיסורם ביין

וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה: פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע:

בגדי הכהנים הרגילים בתורה הם אכן מפשתן ('שש') בלבד:

וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: (שמות כח, לט–מ)

אומנם, האבנט היה 'מעשה רוקם', והיה בו צמר. כך פסק גם הרמב"ם:

בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים – כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט. וארבעתן של פשתן, לבנים, וחוטן כפול ששה, והאבנט לבדו רקום בצמר (רמב"ם כלי המקדש ח, א).

מפשטות לשונו של יחזקאל נראה שגם האבנט יהיה מפשתים בלבד, ולכאורה תיאסר על הכוהנים לבישת שעטנז, שידוע לנו שהותר בבגדי כהונה. שינוי זה לא התבאר לי.

עוד חידש יחזקאל לגבי בגדי הכהונה:

וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם:

יציאת הכוהנים מעזרת כוהנים (החצר הפנימית) לעזרת ישראל (החצר החיצונה) מחייבת שינוי בגדים, משום שהנוגע בבגדים מתקדש. הלכה זו, שנתחדשה כאן ביחזקאל, מזכירה מעט את הנאמר בתורה על הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה:

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: (ויקרא ו, ד)

מן התורה נראה שאין זה כבוד בגדי עבודת הכהן במקדש שייצאו אל מחוץ למחנה אל שפך הדשן, ובהפטרתנו נראה שהמטרה היא להבדיל את בגדי הקודש מן העם.

*

וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם:

הכוהנים בני צדוק נצטוו כאן ככוהנים בתורה, שנאמר להם "ראשיכם אל תפרעו". יש להם תספורת מיוחדת, קצרה ונאה, ועל פי הגמרא (סנהדרין כב ע"ב) היא כתספורתו של כהן גדול.

יחזקאל מחמיר על הכוהנים גם בשתיית יין:

וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:

בתורה נאסרה על כוהנים שתויי יין כניסה לאוהל מועד בשתיית יין (ר' ויקרא י, ט), וחז"ל הוסיפו שאסור להם להיכנס בין האולם למזבח (ר' כלים א, ט). בנבואת יחזקאל הם נאסרו בכניסה לכל החצר הפנימית, המקבילה לעזרת כהנים.

 

ד. מצוות הנישואין

וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ:

יחזקאל מחמיר מן התורה גם במצוות הנישואין. התורה מתירה לכהן (שאינו כהן גדול) לשאת אלמנה, ואוסרת עליו לקחת גרושה. יחזקאל אוסר לכהן גם אלמנה, פרט לאלמנה מכהן. שמא הוא אסר זאת מחשש שהאלמנות הנוכחיות היו גרושות בנישואיהן הראשונים ואלמנות בנישואיהן השניים, וכהן ייקח אישה כזו בנישואיה השלישיים. אך אם היא אלמנה מכהן, חזקה עליה שלא הייתה לפני כן גרושה.

כמו כן, ודאי אסורות להם מן התורה גם חללה וזונה, והוא לא הזכירן כיוון שאיסורן מפורש בתורה.

 

ה. הוראת התורה, המשפט והשבת

וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:

אחד מתפקידיהם החשובים של הכוהנים הוא להורות את התורה לעם וללמדם את המצוות:

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: (דברים לג, י)

כך נהג בפועל המלך יהושפט:

וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו... וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְיָהוּ... וְעִמָּהֶם אֱלִישָׁמָע וִיהוֹרָם הַכֹּהֲנִים: וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה' וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם: (דברי הימים ב יז, ז–ט)

בשל תפקידיהם אמורים הכוהנים גם לעסוק הרבה בתורה, ולכן גם תפקיד המשפט מוטל עליהם:

וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (קרי: לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו (קרי: יִשְׁפְּטוּהוּ).

גם התורה מעדיפה את הכהן כשופט, אך העדפתה זו היא לכתחילה בלבד:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: (דברים יז, ח–ט)

הכוהנים, קדושי ה' ועובדי מקדשו, אחראים יותר מכל אדם גם על שמירת חוקות המועדים וקדושת השבת:

וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ:

בכך קושר יחזקאל את כל חלקי עבודת ה' לעבודת המקדש, ורואה בו את המעיין המרכזי לעבודת ה' בכלל. כך גם להלן, לגבי איסורם המיוחד באכילת נבלה וטרפה, על אף שאלו אסורות לכל ישראל.

 

ו. דיני טומאת מת

ההיתר לכהן להיטמא לקרוביו מדרגה ראשונה דומה לנאמר בתורה (יחזקאל אינו מזכיר את מצוות הכהן להיטמא גם לאשתו), אך הנביא מחדש שגם לאחר שבעת ימי טהרתו, אסור לכהן להיכנס למקדש לשרת בקודש במשך שבעה ימים נוספים. בימים אלו הכהן הוא מעין 'מחוסר כיפורים',[2] ומותר בעבודה רק אחרי שיביא קרבן חטאת על ימי טומאתו:

וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ: וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ: וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי ה':