השיחה ניתנה בסעודה שלישית, שבת קודש פרשת אמור ה'תשפ"א, וסוכמה על ידי הרב יעקב מדן בעצמו. עריכה נוספת נעשתה על ידי אביעד ברסטל, ולא עברה את ביקורת הרב.

***

פתיחה

לפני שבוע קראנו את פרשת קדושים שנחתמת בפסוק הבא: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ', כז). דרך פסוק זה קושר המדרש את פרשתנו, פרשת אמור, לשאול המלך. משם מפליג המדרש למפגש בין שאול המלך לבעלת האוב בעין דור, ומבאר את הגזרה האכזרית של מותו במלחמה עם שלושת בניו:

"א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ומשניו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו, דור דור ונביאיו, והראהו שאול ובניו נופלים בחרב.

אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולי אתה אומר? 'אמור אל הכהנים' שהרג שהם מקטרגים אותו! שנאמר 'ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן'". (ויקרא רבה אמור פרשה כו)

אך המדרש אינו מתאים לנאמר על כך בספר שמואל. שם נאמר במפורש שעונשו הוא על כך שלא השמיד את עמלק:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ. וַיַּעַשׂ ה' לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד. כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה. וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים". (שמואל א כ"ח, טז-יט)

הפסוקים מותירים אותנו בתחושה קשה על קרירותו של שמואל כלפי שאול ועל גזר הדין הקשה על כך שלא היה נחוש דיו במלחמת עמלק. הרי את עונשו כבר קיבל בהבטחת המלוכה לדוד, ומדוע העונש הנוסף של מותו עם בניו בגלבוע?^[1]

כאמור, חז"ל היו ערים לבעיה, ופירשו את חטאו של שאול שבשלו נפל בגלבוע לא כהימנעות מהשמדת עמלק, אלא כהשמדת נוב עיר הכהנים על שמונים וחמשת כהנים עם כל בני משפחותיהם, "מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" (שמואל א כ"ב, יט). זה היה חטא נורא!

המדרש מביא זאת על תחילת פרשתנו, שם התורה תובעת מן הכוהנים מסירות נפש לא פשוטה, שלא להיטמא למתים גם אם חבריהם או קרוביהם מדרגה שנייה נפטרים. יתר עליהם הכהן הגדול שמצווה גם על קרובים מדרגה ראשונה – שלא יחדל מעבודתו כדי לצאת ללווייתם. על פי הנאמר בפרשת נדב ואביהוא הכהנים נאסרו לא רק בטומאה על קרוביהם אלא גם באבלות עליהם, בגלל עבודתם החשובה במשכן. כששאול הרג את הכהן הגדול ואת כל כהני המשכן עם בני משפחותיהם נבקש שדמם לא יזעק מן האדמה? האם נבקש, שה' לא ישפטנו על הרג עבדי ה' המסורים?!

 האם קיים קשר בין הנימוק שנזכר במקרא, אי השמדת עמלק, ובין פרשת נוב עיר הכהנים, שהיא החטא על פי המדרש? ישנה 'גזרה שווה' ברורה המחברת אותם:

"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". (שמואל א ט"ו, ג)

"וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". (שמואל א כ"ב, יט)

חז"ל הבחינו ב'גזרה שווה' זו:

"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה'. ובשעה שאמר לו שאול לדואג 'סב אתה ופגע בכהנים', יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תרשע הרבה'". (יומא כב:)

 

בעלת האוב ו'התגלות' שמואל

עדיין השאלה מזדקרת: חז"ל כביכול 'מתקנים' את הנאמר במקרא. הגם ש'תיקונם' טוב וראוי, האם הם יכולים לעשות זאת?!

המקרא על תשובת שמואל לשאול – שם מבואר שחטאו בעמלק היה בעוכריו – נכתב מנקודת מבטו ושמיעתו של שאול. על פי הנאמר, שאול לא ראה כלל את שמואל, ומסתבר שגם לא שמע אותו. כדי להבין את שקרה נעיין במחלוקת הגאונים (הובאה שם ברד"ק) בשאלה איך התגלה שמואל בדבר ה' – על ידי בעלת אוב, שכל קסמיה אינם אלא הבל וריק.

שני גדולי הגאונים, רס"ג ורב האי גאון אמרו, שהייתה זו 'הוראת שעה' של ה', שרצה ששאול יראה את שמואל דווקא דרך כוחות הטומאה, שהרי ה' סר מעליו ולא ענהו.

רב שמואל בר חפני גאון חלק עליהם ודחק את המקראות בדוחק נורא, שבעלת האוב ידעה מן הסברא והמציאות שישראל יפסידו במלחמה וששאול ייהרג, וידעה גם את נבואת הזעם כלפי שאול אחרי שלא עשה את חרון אף ה' בעמלק, ועל כן החביאה בעלת האוב איש בחדר, שאמר את הדברים כאילו הוא שמואל.

זה פירוש שלא ניתן לקבלו בהיגיון ישר, ולכן נציע פירוש ביניים, שיכלול את פירושיהם של הגאונים החולקים.

ייתכן ששאול לא שמע את קולו של שמואל עצמו, אלא שמע את 'נבואתו' של שמואל מכוח שמיעתה של בעלת האוב – שאליה שמואל אכן התגלה מכוח טומאה לשעה שנתן לה הקב"ה.

נראה דוגמא מה יכולה לשמוע אישה זו מן הנבואה מדברי אליפז אל איוב, ומדברים ששמע ברוח טהורה מנבואה עלומה:

"וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ. בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים. פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד. וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי. יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע". (איוב ד', יב-טז)

אליפז אינו מבין לאשורו את מה שנאמר לו והוא מנסה לפרשו. כך עשתה גם בעלת האוב למה ששמעה, ושאול שמע את פרשנותה. שמואל אכן אמר ששאול ובניו ימותו במלחמה, אך אפשר שנתן לכך נימוק אחר, את נימוקם של חז"ל על חטאו הנורא של שאול בכוהני נוב.

 

הגבעונים ושאול

מצאנו את חז"ל עושים זאת גם במקום נוסף, ואף הוא תמוה:

"וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה". (שמואל ב כ"א, א)

אם שאול היכה אותם "בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה", מסתבר שהיה צדק במעשהו. וגם אם לא צדק, הרי עשה זאת מרצון להגן על עמו: וכי על כך יקבל עונש נוסף על עונשו בגלבוע, וימותו בשל חטאו שבעת בניו ובני בניו, בשרם יינתן לעופות השמים, ולא ייקברו במשך כשמונה חודשים?

שוב נותנים חז"ל את פתרונם:

"וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". (יבמות עח: וכן בבא קמא קיט.)

אכן, לא יעלה על הדעת שמותם של שבעת בני שאול נצרך כדי לכפר על הקיצוץ בפרנסתם של מספר גבעונים. דומה שחז"ל באו ללמדנו, ש"בֵּית הַדָּמִים" הנזכר לעיל אינו הגבעונים אלא נוב עיר הכוהנים, ושאול נענש במות שבעת בניו ובני בניו על מה שקרה בנוב – העוול שבמותם של הכוהנים, נשיהם ובניהם.

כאן המקום לשאול מדוע שני עונשים על החטא האחד, ומדוע לא די במות שאול ושלושת בניו ובתלייתם המבזה על חומת בין ש(א)ן.

אפשר שה' גזר את עונשו שאול לא רק במותו, אלא גם בתלייתו עם בניו ואי הבאתם לקבורה במשך זמן רב. אנשי יבש גלעד באצילותם, בגבורתם ובהכרת הטובה שלהם לשאול על מלחמתו להצלת יבש גלעד מנחש העמוני, 'קיצרו' את עונשו שאול, ובו בלילה גנבו את גווייתו ואת גוויות בניו מחומת העיר, והביאום לקבורה תחת האשל ביבש גלעד. אך דמם של כוהני נוב עדיין פעפע (ואולי גם הם לא הובאו לקבורה במשך זמן רב), ודוד נאלץ לתת גם את שבעת הנוספים לתלייה, לאי קבורה ולמאכל לעוף השמים. רצפה בת איה הצילה בגבורתה חלק מהמצב, ואז נח אפו של ה', ירד גשם על הארץ, ושאול ושלושת בניו הובאו לקבורה ראויה בקברו של קיש אביהם בנחלתו.

 

הנחמה

נקודה אחרונה: חז"ל טורחים לחשוף גם דברי נחמה בנבואתו הקשה של שמואל אל שאול מביתה של בעלת האוב:

"וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי...". (שמואל א כ"ח, יט)

על פי חז"ל – לא "עִמִּי" בעומק השאוֹל, אלא "עִמִּי" במחיצתי, במתיבתא דשמואל הרמתי ברקיע, בגן העדן:

"'למחר אתה ובניך עמי'. מהו 'עמי'? א"ר יוחנן: 'עמי' – במחיצתי". (ויקרא רבה אמור פרשה כו)

מדוע טרחו חז"ל להוסיף דברי נחמה אלו? לשאול היה שותף במעשה הנורא בנוב עיר הכוהנים – דואג האדומי שהלשין עליהם, שביצע בעצמו את גזר הדין, את הרצח, ושהוסיף על דעת עצמו גם את הנשים והילדים להרג הנורא. על דואג אמרו חז"ל, שהוא אחד מאלו שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין י', ב). אכן, לא מצאנו שדואג נענש על מעשיו בעולם הזה.

לעומתו, שאול נענש בעונש כבד בעולם הזה, ולכן טרחו חז"ל לומר, שיש לו חלק לעולם הבא, במחיצתו של שמואל הנביא.