הפטרת יום טוב ראשון של פסח

בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא: וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן: וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: (יהושע ה, ב – ו, א)

הספרדים מסיימים: וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ: (שם ו, כז)

 

א. הקשר בין ההפטרה לחג

הקשר של ההפטרה ליום טוב ראשון של פסח מדבר בעד עצמו. ההפטרה מתארת את הפסח הראשון שעשו בני ישראל בארץ ישראל עִם יהושע, שהוא הפסח השלישי שעשו בכלל: הפסח הראשון היה במצרים, לפני מכת בכורות ויציאת מצרים, הפסח השני היה בשנה השנייה (במדבר ט') ומאז לא הוקרב הפסח, כפי שיבואר להלן, עד לכניסתם לארץ ארבעה ימים לפני הפסח. אז התחדש חג הפסח, והוא נחוג בפעם השלישית.

 

ב. ברית המילה

מפרקנו למדנו שהחל מן השנה השנייה ליציאתם ממצרים חדלו בני ישראל לקיים את מצוות ברית המילה עד לצו ה', מיד אחרי העלייה מן הירדן, להימול לקראת הקרבת קרבן הפסח. נבאר: הרמב"ם אומר שבגלות מצרים חדלו בני ישראל (פרט לשבט לוי) לקיים את מצוות ברית המילה:

מילה היתה במצרים, שנאמר 'וכל ערל לא יאכל בו'. מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי, ועל זה נאמר 'ובריתך ינצורו' (רמב"ם איסורי ביאה יג, ב).

בני ישראל נימולו לפני יציאת מצרים, שהרי רק כך יכלו להקריב את פסח מצרים לפני יציאתם. התורה התנתה את הקרבת קרבן פסח במילה:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ: (שמות יב, מח–נ)

ברית המילה מבטאת את הברית שה' כרת עם אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב, וברית הפסח מבטאת את הברית שכרת עם משה ובני ישראל במצרים. ההתגלות החדשה בסנה, ואחר כך במצרים, מתחברת לברית האבות בהתניית קרבן הפסח במצוות המילה, ואינה באה במקומה. הקשר בין שתי הבריתות בא לידי ביטוי גם בפסוק הבא:

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (שם ב, כד)

כאן חברו יחדיו העוול שנעשה לבני ישראל במצרים והצורך לפדותם משם בגללו יחד עם בריתו של ה' עם אבותינו.

בשנה השנייה, בהיותם עדיין בהר סיני, עשו בני ישראל את הפסח. מכך עולה שהיו כולם נימולים, כולל ילדיהם שנולדו להם בשנה הראשונה במדבר, שהרי אי מילת הבנים מעכבת גם את האב מלעשות את הפסח (ר' מכילתא פסחא ט"ו).

אולם החל מן השנה השנייה במדבר בני ישראל לא נימולו, כפי שעולה מהפטרתנו, וממילא לא יכלו לעשות את הפסח.[1] מדוע לא נימולו? מן הגמרא (יבמות עא ע"ב – עב ע"א) עולה שלא נשבה להם רוח צפונית, שבמדבר סיני היא הרוח המקררת הבאה מכיוון הים (בדומה לרוח המערבית בארצנו). ללא רוח זו היו הנימולים בסכנה מפני חום המדבר, ולכן לא נימולו. אך חז"ל (ספרי ס"ז) דרשו זאת לגנותם של ישראל, ואכן התמיהה גדולה: כלום במשך שלושים ושמונה שנות המדבר לא יכלו למצוא ימים ספורים שבהם יכלו לקיים את מצוות המילה?! וכי הסכנה מכך שלא נשבה רוח צפונית הייתה גדולה מהסכנה במילתם עתה, בעת הכניסה לארץ, כשהאויב צופה בהם מחומות עירו ועלול לנצל את שלושת ימי כאבם ומחלתם ולעשות להם כדרך שעשו שמעון ולוי לאנשי שכם אחרי שנימולו?!

דומה שעל כורחנו נסכים שגם העובדה שלא נשבה רוח צפונית כל ימי היותם במדבר וגם העובדה שבני ישראל לא מצאו זמן מתאים כדי להימול קשורות להפרת הברית בחטא המרגלים שהפטרתנו מזכירה, לכך שבני ישראל מאסו בארץ אבותיהם ולכך שה' הודיעם שלא ייכנסו אליה וימותו במדבר. ברית המילה וברית הפסח 'הוקפאו' למשך דור שלם, ובני ישראל כילו את חייהם במדבר כשהם נזופים למקום, וכל משימתם אינה אלא לחנך את בניהם שלא ישובו על הטעות שלהם.

עתה, לאחר מות משה ובהנהגתו של יהושע, חודשה הברית הכפולה – ברית המילה וברית הפסח – בשער הכניסה לארץ, ובעינו הטובה של ה' עליהם לא תקפו אותם אויביהם בעת מחלתם מחמת המילה "עד חיותם". הנימולים הבריאו, והיו מוכנים למלחמה הארוכה והמתישה על כיבוש הארץ מידי הכנענים.

 

ג. בין המילה לפריעה

עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:

ההבנה הפשוטה מורה שהיה צורך בטקס מילה המוני כמו שעשה משה לפני הקרבת פסח מצרים, אך קריאת הפסוק כפי שהוא מעלה שגם האנשים הנימולים נדרשו לעבור את המילה 'שנית'. הייתכן?!

מעשה מילת הנולד מתחלק לשניים: כריתת עור העורלה הקשה וחיתוך עור הפריעה הרך וקיפולו סביב איבר המילה. חיתוך עור הפריעה חיוני, וכפי שאומרת המשנה (שבת יט, ו) – "מל ולא פרע, כאילו לא מל".

בפירושה לפסוק שהבאנו קובעת הגמרא שאברהם נצטווה על המילה בלבד, ורק יהושע נצטווה גם על הפריעה, ולכן מל את בני ישראל שנית, כלומר פרע את העור הפנימי של מקום מילתם:

אמר רבה בר יצחק אמר רב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר 'בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'' (=ושוב מול את בני ישראל שנית) (יבמות עא ע"ב).[2]

ההבדל העקרוני בין עור המילה לעור הפריעה הוא שעור המילה נכרת ומושלך – התינוק מהול בעל כורחו ולא מבחירתו, והוא לעולם לא יוכל להשיב לעצמו את עור העורלה. לעומת זאת, עור הפריעה מקופל סביב איבר המין שלו, וכשיגדל הוא יכול למושכו ולהחזירו לכסות את איבר המין שלו, ולבטל בכך מבחירתו החופשית את מצוות מילתו. תופעה כזו נקראת בלשון המשנה 'מושך בעורלתו'. המשנה במסכת אבות קובעת שהמושך בעורלתו – אין לו חלק לעולם הבא. תופעה כזו הייתה מוכרת לנו בשתי תקופות: המתייוונים עשו זאת בשל רצונם להתערות בתרבות הנוכרית, ובימי גזירות אדריאנוס עשו זאת רבים כדי להינצל ממוות בידי הרומאים, אך שבו ונימולו אחרי ניצחונו (הזמני) של בן כוזבא:

המשוך צריך שימול. רבי יהודה אומר: משוך לא ימול, מפני שהוא מסוכן. אמרו לו: הרבה מלו בימי בן כוזבא והיו לו בנים ולא מתו, שנאמר 'המול ימול' – אפילו מאה פעם, ואומר 'ואת בריתי הפר' – לרבות את המשוך (תוספתא שבת טו, ט).

נבהיר שוב: מה שהתחדש בברית המילה של יהושע היה שיתוף הבחירה החופשית של הנימול במצוות המילה שהוא מקיים.

 

ד. הפסח והאכילה מן התבואה החדשה

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ: וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא:

הפסוקים שלפנינו שופכים אור חשוב על צו התורה:

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: (דברים טז, א)

ממצווה זו למדו חז"ל את הצורך לעבר את השנים ולהקפיד על כך שקרבן הפסח יהיה סמוך לזמן ה'אביב' – השעורה הבשלה. את השעורה יש להביא למנחת העומר בצמוד לקרבן הפסח, בט"ז בניסן, ולהתיר בכך את אכילת התבואה החדשה. התורה מדגישה את הקשר בין הפסח ל'אביב' גם בשמות י"ג ובמקומות נוספים. היא מצמידה בכך את מגמת ברית יציאת מצרים לירושת הארץ כדי לקיים את מצוותיה, כדי להביא את קרבנה לה' וכדי לאכול מפרייה ולשבוע מטובה (במקומות אחרים התורה מצמידה את מגמת יציאת מצרים למתן תורה). הצמדה זו באה לידי ביטוי גם במילה (הארמית במקורה) המחליפה בפסוקנו את המילה 'תבואה': במקום 'תבואת הארץ' – "עבור הארץ". הפסח נעשה 'בערב', 'בערבות יריחו', ובני ישראל אכלו בעקבותיו מ'עבור' הארץ.

עוד למדנו מפרקנו שתבואת ארץ כנען מחליפה את המן, לחם האבירים הניסי שירד משמיים במשך ארבעים שנה. תבואת ארץ כנען היא הלחם שה' ממשיך לתת לנו בהיותנו בארץ, כשם שנתן לנו את המן במדבר, ועל כך אנו מודים לו, במיוחד בברכת המזון, בברכה השנייה.[3]

*

"ממחרת הפסח", יום אכילת התבואה החדשה, הוא יום ט"ז בניסן, שבו מקריבים את העומר והתבואה החדשה מותרת לאכילה. אם כן, "הפסח" הוא ט"ו בניסן. לעומת זאת, בפסוק "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח..." (במדבר לג, ג) מתייחס הביטוי "ממחרת הפסח" לט"ו בניסן, וממילא "הפסח" הוא י"ד בניסן.[4]

נראה שיום "הפסח" אינו יום של עשרים וארבע שעות, הנמשך מצאת הכוכבים ועד השקיעה שלמחרת, אלא יום בן שתים עשרה שעות, המתחיל בחצות יום י"ד בניסן, סמוך להקרבת הפסח, ומסתיים בחצות ליל ט"ו, בסוף זמן אכילתו.[5] זהו "יום ה'", שאינו תלוי בגרמי השמיים. בחומש הפקודים מתייחס הביטוי "ממחרת הפסח" לזמן הקרבת קרבן הפסח, י"ד בניסן. הפסוק בהפטרתנו הפותח ב"ויאכלו" מתייחס לזמן אכילת הפסח, שממחרתו אכלו מעבור הארץ. זמן אכילתו הוא ליל ט"ו, והם אכלו מעבור הארץ בט"ז בניסן.

*

הרמב"ם למד מפרקנו דבר חשוב נוסף ביחס לפולמוס עם הבייתוסים, שהבינו שאת מנחת העומר יש להביא "ממחרת השבת" – ביום הראשון בשבוע, ולא כהבנתנו – ש"ממחרת השבת" הוא ממחרת ט"ו בניסן, יום טוב ראשון של פסח:

...ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי', ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרֹה נקרָה, אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע (רמב"ם תמידים ומוספים ז, יא).

הרמב"ם אינו מתפלמס עם הבייתוסים על פשטי המקראות אלא על חשיבותה של מסורת התורה שבעל פה, שעברה ממשה ליהושע ובאה לידי ביטוי בהפטרתנו.

 

ה. מלאך ה'

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

ה'איש' עמד וחסם את שער הכניסה ליריחו (שמן הסתם היה נעול, שהרי יריחו הייתה "סוגרת ומסוגרת"), והיה כנראה בעל חזות מרשימה במיוחד. נראה שיהושע זיהה בטביעת עינו שמדובר במלאך, אך לא ידע אם המלאך הניצב על שער יריחו נועד מימים ימימה להגן על הכנענים ולהיאבק בו (שמא הוא כמלאך שנאבק ביעקב בעת חציית היבוק, והוא חוסם את שער יריחו בפניו) או שהוא מלאך שבא עתה ונועד לתמוך בו ולהילחם את מלחמתו. המלאך משיב שהוא שר צבא ה' שבא להפיל את יריחו לפני ישראל, ושהמקום, שעתה שורה בו השכינה, הוא מקום קדוש, ולכן על יהושע לחלוץ את נעליו, כפי שנאמר למשה בעת שהשכינה שרתה בסנה. מה בא המעשה ללמדנו מלבד הצורך של יהושע לחלוץ את נעליו?

חז"ל מזהים כאן ויכוח סמוי וקורטוב של ביקורת על יהושע:

'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו'... אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: 'עתה באתי'. מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק'. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה (מגילה ג ע"א–ע"ב).

נראה שהמדרש מסתמך על הדמיון בין מעמד חליצת הנעליים של משה כשראה את מראה הסנה למעמד המקביל של יהושע בשער יריחו. הסנה היה בהר סיני, מקום נתינת התורה, ולהלן בפרק הבא מופיעות נקודות דמיון נוספות בין מעמד כיבוש יריחו למתן תורה בסיני. אך הרד"ק בפירושו תמה על מדרש זה ודחאו:

ויש בו דרש כי בא להפחידם על בטול תורה... וזה הדרש רחוק, כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה, ועוד... (רד"ק יהושע ה, יד).

הרד"ק תמה תמיהה עקרונית: הרי בשעת מלחמה תפקידו של המנהיג להדריך את העם ולערוך אותו לקראת המלחמה, ולא ללון בעומקה של הלכה, ואם כן, מה תלונתו של המלאך על יהושע?

בגלל הצדק שבדברי הרד"ק נצטרך לפרש באגדת חז"ל שהמלאך ששלח את יהושע ואת העם ללמוד תורה טען בכך שהשעה אינה שעת מלחמה, וממילא אין להם סיבה לבטל תורה. המלאך טוען שאת המלחמה יערוך הוא עצמו בעזרת צבא מרום, ולא יהושע וצבאו. זוהי משמעותו של צו חליצת הנעליים: יהושע נעל את נעליו (הגבוהות!) לקראת יציאתו למלחמה, והצו לחלוץ את נעליו הוא שחרורו ממשימת המלחמה. את התורה ניתן ללמוד גם ללא נעליים.

אכן, המלחמה נערכה בידי צבא מרום בפיקוד שר צבא ה', והוא הפיל באורח נס את חומות יריחו מקץ שבעה ימים של תקיעה בשופרות בהליכה אחרי ארון ברית ה'. צבא יהושע נכנס למלחמה רק כעבור שבעה ימים, ולחלקה הקל ביותר – אחרי שחומות העיר נפלו.

העיר הראשונה שנפלה בידי בני ישראל, יריחו, נכבשה בידי ה' וצבאו ולא בידי בני ישראל. לכן הייתה העיר עתה סוגרת ומסוגרת לפניהם, ולכן היה כל שללה חרם לה' ולא ביזת הלוחמים. הקפת חומות יריחו במשך שבעה ימים ביטאה את האיסור להיכנס אליה בעקבות דבריו של מלאך ה'. העיר הייתה כהר סיני בעת שכבוד ה' ירד עליו במתן תורה, שנאמר בו (שמות יט, יב–יג) "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ... בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". כך נאמר גם ביריחו ערב כיבושה:

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל... וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ: (יהושע ו, ה)

כיבוש יריחו בידי ה' בא כאן גם בעקבות הקרבת קרבן הפסח, כשם שמלחמתו של ה' במצרים במכת בכורות באה בעקבות הקרבת הפסח במצרים.