הפטרת פרה | האם התשובה הכרחית?

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים: וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב: וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם: וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:^[1]

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה': (יחזקאל לו, טז–לח)[2]

 

א. הקשר בין המפטיר (פרה) להפטרה

פרשת פרה עוסקת בטהרת האדם היחיד מטומאת המת. בטומאות קלות די בטבילה במקווה מים ובהערב שמש (הטמא שטבל נטהר רק לאחר שקיעת החמה שאחרי טבילתו), בטומאות החמורות, 'מטמאי משכב ומושב', יש צורך בשבעה ימי טומאה וטבילה (נידה) או אף בקרבן אחרי ימי הטומאה (זב וזבה) או בתהליך מסובך שלא נפרט כאן (מצורע). כדי להיטהר מטומאת המת זקוק הטמא, מלבד שבעת ימי הטומאה והטבילה שאחריהם, גם להזאת מים חיים שבתוכם אפר פרה אדומה באמצעות אזוב ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו.

נבואת ההפטרה עוסקת בטהרת עם ישראל כולו מטומאת חטאיו, הכוללת גם טומאת שפיכות דמים הכרוכה בטומאת מת (גם הנוגע בחרב ההורגת חייב טהרה מטומאת המת), וכן מטומאת עבודה זרה ומטומאת גילוי עריות (כ"טומאת הנדה" שבהפטרתנו):

כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ:

הנביא כורך את טומאת שפיכות הדמים בטומאת העבודה הזרה^[3]. מסתבר שכוונתו לשחיטת הילדים הרכים לבעל ולשריפתם למולך, כמנהגם של עובדי עבודה זרה וכפי שנהגו ישראל הכרוכים אחריהם בשעת חטאם. מכל מקום הוא מחייב אותם, כמו בטומאת מת, בהזאת מים חיים (אף שאינו מזכיר את אפר הפרה):

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:

שמא טומאת המת שעליהם, המצריכה זריקת מים חיים, כרוכה גם ב'ניתוח הלב הפתוח' שה' עתיד לעשות לנו:

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:

ניתוח זה כמוהו כמוות שאחריו קמים לתחייה, וכפי שהנביא יפרט בפרק הבא (ל"ז), בחזון העצמות היבשות. מכל מקום, קימה לתחייה מעצמות יבשות ומניתוח לב פתוח מחייבת לדברי הנביא גם טהרה מטומאת מת בזריקת המים החיים על עם ישראל:

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:

 

ב. גאולה ללא תשובה ממניעי קידוש השם^[4]

וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:

לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:

הנבואה בהפטרתנו מיוחדת בכך, שה' גואל את ישראל למען שמו וכדי לא יחולל, וכנאמר בתפילה – "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". במצב קיצוני באה גאולה זו גם בלא חזרה בתשובה שתצדיק את הגאולה על פי תורת הגמול, השכר והעונש.

 

ב₁. חשש חילול השם

לרוב, הגויים אינם מבינים הבנה של ממש את דברי ה' בתורה:

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: (דברים ח, ה)

גלותם של ישראל מעל אדמתם מתפרשת אצלם בדרך כלל באחת משלוש אפשרויות:

א. אצל עובדי אלילים מתפרשת גלות זו כחדלון כוחו של אלוהי ישראל להשיב את העם לארצו ולהגן עליו מול 'כוחם' של אליליהם.

ב. בנצרות התפרשה הגלות במשך קרוב לאלפיים שנה כראיה לכך שהקב"ה נטש את עמו ישראל ומאס בו, ובחר ביש"ו ובתלמידיו ובהולכים בדרכו כ'עם' הנבחר.

ג. באסלאם התפרשה גלות ישראל כתמיכה בממשיכי דרכו של 'נביאם'. חלק ניכר מביטוי תמיכתו בהם הוא מתן היכולת בידם להשפיל את כל יריביהם עד עפר.

יחזקאל עצמו הכיר כמובן את הגישה הראשונה, הרואה בגלות ביטוי לחולשת כוחו של ה', כביכול. ה' ממתין לשיבתם של ישראל אליו כדי שגאולתם תהיה בזכות ולא בחסד חינם, אך אם שיבה זו תאחר לבוא, הוא יגאלם למען שמו, כדי שלא יתחלל בגויים. דבר זה משול לצורך של ישראל לקיים את שבועתם בשם ה' לגבעונים (יהושע ט') על אף שהשבועה לא הייתה מוצדקת והושגה על ידי הגבעונים ברמאות. החשש מחילול השם שבחילול השבועה בשם ה' גבר על הצורך להוריש את הגבעונים מן הארץ ולא לתת להם נחלה לדורות בהרים השולטים על ירושלים.

 

ב₂. שני סוגי הגאולה בתורה

בשירת הסיום שלה, שירת 'האזינו', מתייחסת התורה לגאולה מטעמי חילול השם ולא מכוח תשובת בני ישראל. השירה מתארת את חטאי עם ישראל דווקא בגלל הטוב שהקב"ה השפיע עליהם, והיא עוברת לפורענות הקשה שתבוא עליהם (בשירה עצמה מופיעה הפורענות ללא גלות!), ואינה מתייחסת כלל לחזרה בתשובה. היא מתארת גאולה שתבוא בגלל 'חששו' כביכול של הקב"ה ממחשבת הגויים צוררי ישראל שהם חזקים מן הקב"ה, מגינם של ישראל:

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת: (דברים לב, כו–כז)

כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב: וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ: אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: (שם, לו–לט)

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: (שם, מג)

אכן, היו גאולות מסוג זה. המקרא מעיד על ירבעם בן יואש מלך ישראל שעשה הרע בעיני ה', ולמרות זאת גבר על אויביו, הרחיב את גבול ישראל והרבה את עוצמתם:

בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר: (מלכים ב יד, כג–כה)

הנביא מנמק זאת שם:

כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ: (שם, כו–כז)

הנימוק "ואפס עצור ואפס עזוב" לקוח משירת 'האזינו', וכתבנוהו לעיל: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב".

*

שירת 'האזינו' חריגה בתורה בכך שהיא מבשרת גאולה ללא תשובה. התוכחה בברית הר סיני הזכירה בחטף תשובה חלקית כתנאי לגאולה:

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ: וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: (ויקרא כו, לט–מב)

התוכחה אינה מזכירה במפורש תשובה, אך היא מזכירה וידוי וכניעת הלב. יתרה עליה תוכחת ערבות מואב (דברים כ"ח), המאריכה מאוד בתהליך התשובה שבזכותו ייגאלו ישראל מחורבנם:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (דברים ל, א–ג)

כך גם במקום נוסף:

וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה: וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ: כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם: (שם ד, כז–לא)

גם הנביא ירמיהו הלך בעקבות סגנונה של בשורת הגאולה בפסוקים אלו:

כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם: וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם: וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שביתכם (קרי: שְׁבוּתְכֶם) וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם: (ירמיהו כט, י–יד)

 

ב₃. מקומות נוספים בתורה ובנביאים על גאולה ללא תשובה

א. יציאת מצרים היא הדוגמה הבולטת ביותר לגאולה בלא תהליך ברור של חזרה בתשובה, ועל אף שבני ישראל הנגאלים, כפי שאמרו חז"ל, היו שקועים במ"ט שערי טומאה של עבודה זרה. דבריהם המחוצפים של שני העברים הניצים אל משה, "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" וכו', פותחים לנו חלון צר להשקיף דרכו אל מצבם הרוחני של בני ישראל המשועבדים. אך נרשום שתי הסתייגויות מדברינו: א. לא נזכר בתורה במפורש חטא ברור שבגללו גלו ישראל למצרים. ממילא הדין נותן שלא ייגאלו דווקא מחמת תשובה, כדברי הנביא – "חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו". ב. בסופו של דבר, לפני הגאולה נדרשו בני ישראל לעמוד במבחן נאמנותם לה', בקרבן פסח על כל הלכותיו. מי שלא הקריב אותו לא יצא ממצרים או שנפגע ובניו מתו במכת הבכורות.

ב. במעשה העגל התפלל משה לרחמיו של ה' על עם ישראל (גם) מטעם חילול השם העלול להיות אם ה' ישמיד את העם על חטאו בעגל:

לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: (שמות לב, יב)

ג. בחטא המרגלים התפלל משה לרחמי ה' רק מחמת חילול השם שבהשמדת ישראל:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: (במדבר יד, יג–יח)

כך רואה גם יחזקאל בנבואתו את יציאת מצרים ואת חטאי ישראל במדבר:

וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יחזקאל כ, ח–ט):

וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם: (שם, יג–יד)

וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם... וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר: וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם: (שם, כא–כב)

לכן יגאל ה' את ישראל מגלותם גם בעל כורחם ובלא שירצו בה, כי יעשה זאת למען שמו בעיני הגויים. יחזקאל משווה את הגאולה העתידה לגאולתם של דור המדבר, שיצאו ממצרים בלא זכות מעשיהם הטובים, ולכן לא הגיעו לארץ ומתו במדבר:

חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית: וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (שם, לג–לח)

וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: (שם, מד)

גאולה זו, בעל כורחם של ישראל ורק למען שמו, מעלה גם נקודות רבות למחשבה על גאולתנו היום.

 

ב₄. גאולה למען שמו וללא תשובה מנקודת מבטם של חז"ל

חז"ל העלו אפשרות של גאולה ללא תשובה:

אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה – אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב (סנהדרין צז ע"ב).

רב אומר במפורש כנאמר לעיל בירמיהו: גם לאחר שיעברו שבעים השנים שה' הבטיח בגלות הבית הראשון שייגאלו בסופן, ייגאלו רק אם יעשו תשובה, וכך גם לגבי חישובי הקץ בגלות האחרונה. גם רבי אליעזר ורבי יהושע מסכימים שישראל ייגאלו רק מחמת תשובה, אלא שרבי יהושע מבטיח שה' יביא אותם לעשות תשובה מחמת הגזרות הקשות, כמו שהיה בימי המן. שמואל טוען שדי שיסבלו ישראל את ייסורי עונשם, וכשתימלא סאת ייסוריהם, ה' יגאלם.

אך בתלמוד הירושלמי גרסה שונה למחלוקתם:

רבי ליעזר אומר: אם אין ישראל עושין תשובה – אין נגאלין לעולם, שנאמר 'בשובה ונחת תושעון' אמר לו רבי יהושע: וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם? אמר לו ר"א: הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהן מלך קשה כהמן, ומיד הן עושין תשובה והן נגאלין (ירושלמי תענית א, א).

מכאן משתמע שלדעת רבי יהושע ישראל נגאלים אף ללא תשובה כלל. בהמשך הסוגיה (גם בבבלי) מביאים רבי אליעזר ורבי יהושע פסוקים המוכיחים את שיטותיהם במחלוקת (ובבבלי יש גרסה שונה, המעמידה את המחלוקת כמו בירושלמי).

כך גם במקום נוסף:

ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי – דכתיב 'ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ', בדור שכולו חייב – דכתיב 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע', וכתיב 'למעני אעשה' (סנהדרין צח ע"א).

הגאולה בדור שכולו זכאי היא גאולה בזכות מעשיהם של ישראל ותשובתם, ואילו הגאולה בדור שכולו חייב היא למען שמו וכדי למנוע את חילולו, וכעולה מן הפסוק המובא כראיה.

אך אם תבוא גאולה גם ללא תשובה, כנאמר בהרחבה בהפטרתנו, מה תהיה המוטיבציה של העם לשוב אל ה' ומה ערכה של תורת הגמול? עם שאלה זו נתמודד בפרק הבא, אך עוד לפני כן נראה את התייחסות נבואתנו כאן לעם הנהנה מן ה'מציאה' של גאולה ללא מאמץ התשובה:

לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:

הגאולה המתוארת ביחזקאל היא בבחינת 'נהמא דכיסופא' (לחם של בושה). עם ישראל לא הרוויח את הגאולה בעזרת מאמציו, ולכן נחלתו היא הבושה והכלימה. זאת סיבה מספקת לכך שלא נשאף לגאולה שכולה 'למען שמו', בלא זכות מעשינו.

 

ג. מחירה של גאולה ללא תשובה

כאמור, גאולה ללא תשובה נראית סותרת את עקרונות תורת הגמול. לעניות הבנתי, חז"ל מתייחסים לבעיה זו בנוגע ליציאת מצרים:

משום שנאמר 'וחמושים עלו בני ישראל' – אחד מחמשה, וי"א אחד מחמשים, וי"א אחד מחמש מאות עלו (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא י"ב).

מדבריהם נראה (ולעניות דעתי הדבר מוכח מן המקראות) שבעת שיצאו ישראל ממצרים מתו רבים במגפה (אולי במכת חושך). זה עלול להיות מחירה של גאולה ללא תשובה.

דוגמה נוספת: בזמן השעבוד העמוני, ערב עלייתו של יפתח, עבדו בני ישראל עבודה זרה ועזבו את ה'. בעת שצעקו מתוך צרתם כבר לא רצה ה' להושיעם:

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ... וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: וַיֹּאמֶר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים: וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם: וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם: וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' חָטָאנוּ עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה: וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל: (שופטים י, ו–טז)

תשובתם לא הייתה שלמה, אך ה' לא רצה עוד לראות בעמלם ובהשתעבדותם לבני עמון האכזריים, והושיעם בידי יפתח. מחירה של גאולה זו היה נורא: ארבעים ושניים אלף הרוגים מבני אפרים, שנשחטו בידי יפתח ואנשיו.

גם לגאולה ללא תשובה ביחזקאל יש מחיר קשה – מלחמת גוג ומגוג, שתיערך בארץ ישראל נגד עם ישראל אחרי הגאולה:

מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם: וְעָלִיתָ כַּשֹּׁאָה תָבוֹא כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ תִּהְיֶה אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים רַבִּים אוֹתָךְ: (יחזקאל לח, ח–ט)

גם במלחמה זו, בסופו של דבר, יתקדש שמו של ה', אך המחיר אינו נקוב בנבואה, ואפשר שהוא תלוי במידת זכאותו של דור הגאולה ובמידת חובתו (בע"ה נעסוק בהרחבה בסוגיית גוג ומגוג בהפטרת השבת שבמועד חג הסוכות).

 

ד. הבחירה החופשית בזמן הגאולה

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם:

הקורא תמה: כלום בזמן הגאולה לא תהיה עוד בחירה חופשית? כלום נהפוך למלאכים?

נבואה מעין זו ניבא גם ירמיהו, והיא מפורטת יותר:

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה: כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד: (ירמיהו לא, כח–לג)

מציאות של "אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה", ובלשון התורה – "פוקד עוון אבות על בנים" (כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם) נכונה ביחס לעם שלם. ה' משהה את העונש שמא ישובו הבנים מחטאי אבותם, ומעניש אותם אם אינם עושים זאת. לא מצינו שה' פוקד על היחיד את עוון אביו או את עוון אבי אביו – על כך אמרה התורה במפורש "לא יומתו אבות על בנים" (דברים כד, טז). הברית החדשה שירמיהו מדבר עליה היא ברית עִם העם כולו, שלא יחטא עוד כעם, אך לכל יחיד נשמרת הבחירה החופשית, והוא עתיד ליתן עליה את הדין, לטוב או למוטב. גם כשהכול יידעו את ה' תישמר הבחירה החופשית והאפשרות למרוד בו, חלילה, אך לא יהיה מצב שבו כל העם יעשה זאת.

עקרונות אלו עשויים להיות גם עקרונותיו הנבואיים של יחזקאל בגאולה העתידה, וגם על פי נבואתו תישמר בחירתו החופשית של כל איש.

 

ה. גאולת הארץ ועריה

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת: וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר: וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':

בפסקה זו הנביא אינו מתייחס לעם ישראל אלא לארץ ה' ולעריה, כנבואתו בתחילת פרק ל"ו ולעיל בפרק ו'. הארץ השוממה לעיני כל עובר גורמת בשממתה לחילול השם, שהרי זוהי ארץ חמדתו, ואותה בחר להנחיל לעמו. התורה (ויקרא כ"ו, לב) מבטיחה שבזמן שהעם יהיה בגלות "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ", והרמב"ן ראה בכך ברכה:

וכן מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויביכם' היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם (רמב"ן ויקרא כו, טז).

חילול השם של הארץ הנשמה ושל הערים הנשמות יהפוך לקידוש השם כשהארץ תהיה כגן עדן, כפי שהייתה במקורה, לפני חטא האדם שגן העדן נגנז מחמתו, והערים תימלאנה צאן אדם ותשבנה בצורות.