טעם הבריאה במשנת המגיד ממזריטש | 1

על המגיד ממזריטש

אנו נכנסים לעיון בטעם הבריאה בתורת החסידות. נקדים כמה מילים על תורת החסידות, שיעמדו ברקע עיסוקנו בטעם הבריאה בכתביה.

המושג "חסידות" לא הומצא בידי הבעל שם טוב. כבר בחז"ל אנו מוצאים אנשים המכונים בתואר "חסידים", ובהמשך קמו "חסידי אשכנז" ועוד. חסידות היא בדרך כלל ביטוי לעבודת ה' מעבר לנצרך, כזו השואפת לעבוד את ה' בשלמות ולא רק לעמוד בדרישות המחייבות. עבודה זו ממילא גם מביאה את האדם למדרגה עליונה יותר, מעבר למדרגתו של הציבור הרחב המקיים את רק את רובד חיובי התורה הנדרשים. השאיפה לעשות מעבר לשורת הדין יכולה להתבטא במישורים שונים, בין אדם למקום או בין אדם לחברו. חסידים מסוג זה היו בעם ישראל מאז ומתמיד, ללא קשר לתנועה זו או אחרת.

החסידות המוכרת לנו, בתור התנועה שהקים הבעל שם טוב, התחילה באחד השלבים הקשים בתולדות האומה. עם ישראל נמצא בגלות שהולכת ומתארכת, ונעשה קשה יותר להחזיק את הראש מעל המים. יש גם משברים ייחודיים לתקופה, כגון השבתאות שהותירה שבר רוחני ומפח נפש עצום. בתוך החברה היהודית יש פער מעמדות בין בעלי השררה ובין פשוטי העם, וגם בעולם הרוחני, בין הלמדנים ליהודים הפשוטים. עבודת ה' בתקופה זו מתרכזת בלמדנות שכלית, ובעלי העבודה המוסרית מתאפיינים בעיקר בסיגוף ומאבק נגד החומריות.

לתוך המרחב הזה נכנס הבעל שם טוב, עם השראה רוחנית חזקה, והשפעה עצומה על הסובבים אותו והבאים במגע איתו. בתפיסה הרוחנית-אמונית, הוא הציב את העיקרון של "מלוא כל הארץ כבודו" כיסוד מרכזי. לעבודת ה' בין אדם למקום הוא הוסיף את ממד הדבקות והשמחה. במסגרת התפיסה שמלוא כל הארץ כבודו, הוא פיתח את עבודת ה' שבמרחבי ההיתר, ולא רק במרחבי האיסור והחובה. מזה נובעת גם השמחה, שהרי אנחנו נמצאים בעולם שהקב"ה נוכח בו. יסוד זה השליך גם על היחסים בין אדם לחברו, שהרי נגזר ממנו שהנקודה האלקית נמצאת בכל אדם, ולכן יש להעריך גם את היהודים הפשוטים.

בשלב זה החסידות הייתה בעיקר נחלתם של האנשים הקרובים לבעל שם טוב (שנפטר בשנת תק"כ). רק בהמשך, בדורם של תלמידי המגיד ממזריטש, היא תלך ותתרחב לתנועה ותהפוך עם הזמן לתנועה עממית.

המגיד, רבי דב בער ממזריטש, היה בן דורו של הבעל שם טוב. הוא נפטר בשנת תקל"ג, שתים עשרה שנה לאחר השנה שבה, ככל הנראה, נפטר הבעל שם טוב. הוא היה שייך תחילה לחסידות ה"ישנה", שבה עבודת ה' התבססה על סיגופים ותעניות. הוא עסק רבות בסיגופים, מה שככל הנראה גרם לו בעיות רפואיות לא פשוטות.

בספר שבחי הבעש"ט מסופר על המפגש הראשון בין השניים. באותם ימים המגיד היה חולה מרוב סיגופים, והציעו לו ללכת להתרפא אצל הבעל שם טוב, שהיה ידוע ביכולותיו לרפא (ומכאן כינויו "בעל שם"). המגיד שלל את הריעון בטענה ש"טוב לחסות בה' מבטוח באדם", תגובה שאפשר לשמוע ממנה גם ביקורת כלפי הבעל שם טוב. הבעל שם טוב, מצידו, שמע על המגיד ורצה שיבוא אליו. כשהגיע המגיד ורצה להיכנס אל הבעל שם טוב, ראהו הבעל שם טוב וגער בו במילים: "אין סוסים שלי אוכלים מצות", ולא קיבל אותו. נראה שבביטוי "אוכלים מצות", כוונתו הייתה לסיגופיו של המגיד, שהבעל שם טוב לא ראה אותם בעין יפה. הגערה והסירוב לקבלו טלטלה את המגיד, שנשאר לבדו בחוץ. המגיד ביקש מאחד מתלמידיו של הבעל שם טוב שישכנעו לקבל אותו בכל זאת, והשתמש בבקשתו במילים "ואהבתם את הגר", מילים שמבטאות את תחושת כניעתו של המגיד. לבסוף הבעש"ט קיבל אותו ואף ריפא אותו, וגם שינה את דרכו מדרך הסיגוף לדרך החסידות. המגיד ממזריטש נשאר אצל הבעש"ט, למד אצלו ולימים הפך לאחד מתלמידיו הגדולים, ולממשיך דרכו המרכזי. תלמידיו כבר הפכו את החסידות לתנועה רחבה וענפה.

סיפור זה, גם אם פרטיו עברו כמה גלגולים, משקף את המפגש המטלטל של המגיד עם הבעל שם טוב. המגיד פגש אצל הבעל שם טוב עולם אחר, שונה לגמרי ממה שהכיר, שפתח לפניו אופק רוחני חדש. אופק שנובע מהאמונה ש"מלוא כל הארץ כבודו", ועולם שנוכחות ה' נמצאת בו בכל רגע ובכל מקום – שונה בתכלית מעולם שנמצא בלעדיו.

והיה מתענג ממעשה הצדיקים

המגיד ממזריטש נוגע בכמה מתורותיו בסוגיית טעם הבריאה, מזווית ייחודית שטרם ראינו בלימודנו.

בפסקה הראשונה בספר "מגיד דבריו ליעקב", המגיד מצטט מדרש של חז"ל, שמזכיר מאוד את דבריו המפורסמים של רש"י בפתיחת התורה:

רבי ינאי אמר: לא הייתה התורה צריכה להדרש אלא מהחדש הזה לכם, ומפני מה גלה הקדוש ברוך הוא לישראל מה ביום ראשון ומה ביום שני עד יום ששי? בזכות שאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.

(שיר השירים רבה א)

המדרש שואל את השאלה של רבי יצחק שמביא רש"י בתחילת פירושו על התורה, אך עונה תשובה אחרת. התשובה של רבי יצחק היא להעיד שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל, למקרה שיאמרו אומות העולם שהיא גזולה בידינו. התשובה שנותן המדרש הנוכחי היא - בזכות ישראל שאמרו נעשה ונשמע, אך לא ברור מה הקשר בין הדברים. מדוע האמירה נעשה ונשמע קשורה למעשה בראשית? אפשר להסביר שלישראל יש זכות מיוחדת, ולכן הקב"ה גילה להם את מעשה בראשית, אף שזה סוד שלא אמורים לגלות. המגיד מסביר באופן אחר:

במדרש [אמר רבי ינאי] לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ולמה גילה להם מעשה בראשית, בשביל ישראל [מפני] שאמרו נעשה ונשמע. על דרך [שאמרו רז"ל] ישראל עלה במחשבה. קדימת הרצון היה בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור ודור, וצמצם [הש"י] כביכול [את] בהירתו כמשל [נ"א: כדמיון] אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. וגם כל המדות מעשה נערות נולדים בהאב, שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג ומפואר אצלו. ובהקדוש ברוך הוא העבר והעתיד [הם] שוים [אצלו], והיה הוא ית' מתענג ממעשה הצדיקים וצמצם את עצמו. והצמצום נקרא חכמה, כי החכמה הוא האי"ן [נ"א: מאי"ן] על דרך והחכמה מאי"ן תמצא. והצמצום הוא [נ"א: היה] בשביל ישראל, וגם האהבה גרמה את הצמצום, וזהו ואלה תולדות יצחק אברהם [הוליד וגו'].

(מגיד דבריו ליעקב א)

המגיד מסביר את המדרש בעזרת מדרש נוסף שקובע כי מחשבתם של ישראל קדמה לכל אותם הדברים המיוחדים שקדמו לעולם. מחשבתן של ישראל היא למעשה זו שהובילה למעשה בראשית. אם מחברים את הדברים שבשני המדרשים, המחשבה על עם ישראל שיאמרו נעשה ונשמע היא שבגללה נברא מעשה בראשית. מה באמירת 'נעשה ונשמע' מוביל להחלטה לברוא עולם? המגיד מבאר שהקב"ה ראה את הצדיקים שעתיד להיוולד, ואת התענוג שיהיה לו מהם, ולכן ברא את העולם. אמנם המדרש מדבר רק על ישראל שאמרו "נעשה ונשמע", בדור המסוים של מעמד הר סיני, אך לדברי המגיד הכוונה לצדיקים שבכל דור ודור. האמירה "נעשה ונשמע" מקפלת בתוכה את כל הרגעים שבהם צדיקים יעשו את רצון ה', ובשביל רגעים אלה רצה הקב"ה לברוא את העולם. כפי שנראה במהלך עיוננו, המגיד משתמש לפעמים בביטוי "ישראל" ולפעמים בביטוי "צדיקים", ולא כל כך ברור למי כוונתו. מכל מקום, אם נצטרך לנסח בקצרה לשם מה נברא העולם, נראה כרגע שהתשובה היא "בשביל ישראל" או "בשביל הצדיקים".

האמירה שהעולם נברא מפני שהקב"ה "היה מתענג ממעשה הצדיקים" פותחת את ספר מגיד דבריו ליעקב, וכן את ספר תורה אור. שני הספרים הבנויים מליקוטים מדברי המגיד מתחילים באותו רעיון, מה שמלמד על המרכזיות שלו בתורת המגיד ממזריטש.

רעיון יסודי זה מופיע בכמה מקומות נוספים בדברי המגיד, ונראה דוגמה נוספת לכך:

ענין אחר, ויברא א-להים את האדם בצלמו. הנה מחמת שהאדם אוהב את בנו ומשתעשע בו, לכן כשבנו מדבר האב מצמצם מחשבתו בבנו מחמת אהבתו אותו. ועד"ז אצל הקב"ה, כי עבר ועתיד הכל שוים אצלו. לכן מתחילה, קודם הוויות כל העולמות, היה לו תענוג ושעשועים ממעשה ידיו ודבורו, ובשבילם ברא העולמות. שכביכול עשו לו רצון לברוא את העולמות כדי להשתעשע בהם. וזהו שכתוב בעץ חיים כשעלה ברצונו לברוא וכו', נמצא היו כל העולמות [תחלה] ברצונו, ואח"כ נמשך ממנו [נ"א: משם] לשאר ספירות עד שנבראו העולמות. וז"ש ויברא א-להים את האדם בצלמו, דהיינו שכביכול צמצם את עצמו בצלם של ישראל ואחר כך ברא את האדם בזה (הצמצום) [הצלם].

(שם ט) 

האמירה שהעולם נברא "בשביל ישראל שנקראו ראשית" מופיעה בחז"ל, ולמעשה כבר ראינו אותה בתחילת דרכנו, בשיעור שעסק בדברי חז"ל על טעם הבריאה. רש"י הביא אמירה זו בפירושו על הפסוק הראשון בתורה, בצירוף האמירה שהעולם נברא "בשביל התורה שנקראת ראשית", אך לאורך כל חכמי ישראל שראינו, לא מצאנו מי שפיתח זאת בתור אחד הטעמים לבריאה. המגיד מפתח זאת, ואומר מה העניין לברוא את העולם בשביל ישראל – בשביל להתענג מהצדיקים.

אלא שנימוק זה מעורר שאלות. למה להתענג מהצדיקים? כיצד אפשר לתפוס הסבר כזה, שלעליון שבעליונים יש עונג מבני אדם? המגיד אינו מבאר זאת בפסקאות אלו, אלא רק מביא משל. הדרך לתפוס את "התענוג מהצדיקים" כטעם לבריאה היא על ידי המשלת הקב"ה והצדיקים לאב ובנו. עובדה היא שלהורים יש נחת מילדיהם, משמע שיכול להיות מצב כזה.

בשיעורים הבאים נבאר יותר את התפיסה המחשבתית שעומדת מאחורי תפיסת התענוג מהצדיקים כטעם הבריאה, ואת המשל המרכזי שמשתמש בו המגיד, המשל ליחסי אב ובנו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב.