הרב משה עסק בחצר להקדש. בחלק הראשון עסק בענייני חצר - מדוע לשיטת הרשב"ם אין חצר להקדש. בחלק השני עסק בעקבות שיטת הרמב"ן, שיש בעלות הקדש בלי מעילה, בניסיון להגדיר באילו מקרים בדיוק יש מעילה.

סיכום מאת אורי רוטנברג שיעור ה' מחזור נ'. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:

חצר להקדש

במסגרת לימוד דיני חצר, יש סוגיא בב"ב (עט.) הנוגעת לקנייני חצר, וממנה נלמדים גם עקרונות בקניין הקדש. בעקבות משנה במעילה, דנה הגמרא בהבנות שונות מה יהיה הדין של דבר שנכנס לתוך רשות של הקדש - למשל אם הקדיש האדם בור או שובך. הגמרא מניחה שלא מועלים בו, והראשונים התקשו מדוע לא קונה הבור או השובך בקניין חצר להקדש, כך שגם אמורה להיות מעילה. ניתן היה בדוחק לעשות אוקימתא שמדובר בחצר שאינה משתמרת, אך זה לא סביר, והראשונים תירצו בדרכים אחרות.

הרשב"ם והתוס' חידשו דין שלא מופיע בש"ס: חצר אינה קונה להקדש, משום שאין להקדש יד. יש בכך קושי, משום שבד"כ קניין הקדש אלים מקניין הדיוט - אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הקדש קונה בכסף גם לאחר תקנת מעות. הקצות הקשה בשם התוי"ט קושיא אחרת: אפילו אם אין יד להקדש, שיקנה בחצר מדין שליחות! הוא תירץ ששליחות באה רק להגביל את קניין חצר, ולא לייצר מסלול קניין אחר בחצר.

ביסוד שיטת הרשב"ם והקצות יש תפיסה מחודשת ועקרונית בחצר. קניין מורכב משני רכיבים: השתלטות (מעשה קניין) ודעת מקנה. הבעיה הכללית של קניין חצר היא שזה קניין בלי דעת. פתרון אחד בראשונים הוא שיש דעת בצורה של אנן סהדי. פתרון אחר שקניין חצר שונה משאר הקניינים. חצר לא קונה במעשה קניין, אלא היות החפץ בחצר יוצר מציאות של בעלות.[1] כיוון שזו מציאות בלא מעשה קניין, ממילא אין צורך בדעת.

המשנה בגיטין (עז.) אומרת שחצר מועילה לגט. בעניין גט יש מחלוקת גדולה האם מדובר בהקנאה או מעשה נתינה. את האפשרות השנייה הובילו התוס' רי"ד בגיטין (עח:), בביאורו שנתינת גט בק' אמה מועילה מדאורייתא משום שזה לא קניין. הראייה הגדולה של המחנה הזה היא שהגמרא אומרת בכמה מקומות שגט שונה משום שניתן בעל כרחה של האשה. אחד המקומות האלה הוא הגמרא על המשנה של חצר בגט, שמסבירה כי משום הבדל זה נצרך פסוק אחד לגט בחצר ופסוק נוסף לקניין בחצר. קניין חצר כאמור הוא השתלטות מציאותית, נתינת גט היא נתינה אישית - והחידוש שגם בחצר זו נתינה אישית, ולכן נצרכים שני פסוקים.

אפשר היה להבין שהחידוש בחצר הוא רק שלא צריך דעת, ולכן גם חצר קונה לקטנה. אך בשיטת התוס' והרשב"ם נראה שיש חידוש עוד יותק מרחיק לכת: אין יד להקדש. אם להקדש יש בעלות, מדוע שלא תהיה יד? נדמה שהרשב"ם והתוס' מבינים שיד זה דין של נתינה אישית, ולכן קיים רק באדם לו יש אישיות. הקדש זו ישות מופשטת, וממילא אין לו יד ואין נתינה אישית - ואין קניין חצר.

הרמב"ן הביא פירוש זה, והציע פירוש נוסף. הקדש קונה בחצר, אבל במה שנקנה בחצר אין מעילה. כך מדויק מלשון המשנה, שאמרה אין מועלין ולא אינו נקנה. יש כאן חידוש של הרמב"ן, שיש בעלות הקדש בלא מעילה. אמנם, יש הרבה דברים שלא מועלים בהם - מחובר, קדשים שמתו - אך בכולם יש הסבר, וגם צריך להבין מדוע. הריטב"א מרחיב את ההסבר, ואומר שאין מעילה משום שמעילה יש רק במה שהקודש בקדושת פה.

אפשרות אחת להבין את הרמב"ן היא שהחפץ רק שייך ממונית להקדש אבל לא קדוש בכלל, וממילא אין בו מעילה. אחרונים מקשרים שיטה זו לריטב"א בב"מ פז:, הלומד מב"מ נז: שיש דין כללי שאפשר לתת משהו להקדש ממונית ולהתנות שלא יתקדש. הגרי"ד והרא"ל הביאו כמקור נוסף את הרמב"ן בדברים י"ב, ו, שמונה את סוגי ההקדשות ומזכיר פעמיים שיש גם בהם הדבר שניתן להקדש הוא חולין.

זה יסביר מדוע אין מעילה, כי מעילה יש רק במה שקדוש. אבל זה קשה עם סוגיות רבות במעילה שאומרות שמועלים בקדשי בה"ב - אפילו באשפה. כך גם מהגמרא בטו., שם עולה שייתכן ומעילה בקדשי בה"ב היא המעילה הבסיסית. לפי ההסבר הנ"ל בריטב"א, צריך להניח שבכל הקדושות האלו מדובר בקדושת פה. אך גם זה לא עד הסוף ברור - מהי בדיוק פעולת ההקדשה? האם די בכך שיאמר בסתמא, או שחייב להדגיש לשון קדושה? הריטב"א קיצר במקום שצריך היה להאריך.

אפשרות אחרת דורשת שתי הקדמות. הקדמה ראשונה היא שישנה חלוקה יסודית בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב, בעקבות התוספותים בב"ק (עו.; עט.). בקדשי מזבח הקדושה נובעת מהייעוד למצוות ההקרבה, וההשלכות הממוניות רק נלוות אליה. לעומת זאת, בקדשי בה"ב העיקר הוא המעבר הממוני להקדש, והקדושה נלווית למעבר זה. הקדמה שנייה היא לגבי אופי איסור מעילה. החקירה הקלאסית היא האם מדובר בגזל מהקדש או איסור הנאה. הרא"ל פיתח כיוון אחר, שמעילה היא לאו דווקא שניהם. הגמרא במעילה (יח.) מצטטת מהספרא מהי מעילה: "אין מעל אלא שנוי", ומיד השוואה בין מעילה לאשה סוטה ועבודה זרה. לפי זה, ניתן לומר שהבעיה המרכזית במעילה היא הסטה מייעוד. ראייה חזקה לכך היא הדין שדבר שנעשית מצוותו אין מועלין בו. זו בדיוק הנקודה: לאחר שנעשית מצוותו כבר אין ייעוד, וממילא לא שייכת מעילה. ראייה נוספת היא הצד השני של אותו מטבע: קדשים שמתו אינם אסורים בהנאה. לאחר שמתו כבר אין ייעוד, וממילא לא שייכת מעילה.

לפי כל זה, לכאורה מעילה שייכת רק בקדשי מזבח - שם יש ייעוד ואפשר להסיט, בניגוד לקדשי בה"ב שהבעלות הממונית נשארת. אלא, שיש מעילה בקדשי בה"ב, שהם רק ממון הקדש! יש הצעה שתפתור חלק מהמקרים בלבד, והיא להסביר שבקדשי בה"ב מסוימים יש גם ייעוד. כך עולה מהגמרא בזבחים (קיג:), הקוראת לקדשי בה"ב מסוימים "קרבן". וכך הסביר הגר"מ בחידושיו להל' מעילה בהרחבה, בהתבסס בעיקר על הרמב"ם בהל' תמורה (פ"ד הי"א), האומר שגם בקדשי בה"ב יש דין שאין משנים מקדושה לקדושה. בעקבות כך, הסביר הגר"מ שיש שני סוגי קדשי בה"ב: א) סתם ממון הקדש. ב) קדשים עם ייעוד.

בעקבות זה ניתן לומר שמעילה היא לא דין בקדושה, אלא בייעוד. משום כך, בדברים שקדושים סתם בלי ייעוד לא תהיה מעילה. זה מאפשר להסביר שגם הרמב"ן מבין שמה שנקנה בחצר קדוש, ואומר שרק דין מעילה אין, וכך הסבירו הקצות והמנ"ח. לפי זה נאמר שכל מה שבבעלות הקדש קדוש, אבל לא בהכל יש מעילה. גם הגר"מ הסביר שכל קדשים אסורים לאדם, אבל יש קדשים בהם לא תהיה מעילה. אך אין בכך בכדי לפתור את הקושי מדוע אין מעילה בקדשי בה"ב אחרים.

חצר להקדש במסגרת לימוד דיני חצר, יש סוגיא בב"ב (עט.) הנוגעת לקנייני חצר, וממנה נלמדים גם עקרונות בקניין הקדש. בעקבות משנה במעילה, דנה הגמרא בהבנות שונות מה יהיה הדין של דבר שנכנס לתוך רשות של הקדש - למשל אם הקדיש האדם בור או שובך. הגמרא מניחה שלא מועלים בו, והראשונים התקשו מדוע לא קונה הבור או השובך בקניין חצר להקדש, כך שגם אמורה להיות מעילה. ניתן היה בדוחק לעשות אוקימתא שמדובר בחצר שאינה משתמרת, אך זה לא סביר, והראשונים תירצו בדרכים אחרות. הרשב"ם והתוס' חידשו דין שלא מופיע בש"ס: חצר אינה קונה להקדש, משום שאין להקדש יד. יש בכך קושי, משום שבד"כ קניין הקדש אלים מקניין הדיוט - אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הקדש קונה בכסף גם לאחר תקנת מעות. הקצות הקשה בשם התוי"ט קושיא אחרת: אפילו אם אין יד להקדש, שיקנה בחצר מדין שליחות! הוא תירץ ששליחות באה רק להגביל את קניין חצר, ולא לייצר מסלול קניין אחר בחצר. ביסוד שיטת הרשב"ם והקצות יש תפיסה מחודשת ועקרונית בחצר. קניין מורכב משני רכיבים: השתלטות (מעשה קניין) ודעת מקנה. הבעיה הכללית של קניין חצר היא שזה קניין בלי דעת. פתרון אחד בראשונים הוא שיש דעת בצורה של אנן סהדי. פתרון אחר שקניין חצר שונה משאר הקניינים. חצר לא קונה במעשה קניין, אלא היות החפץ בחצר יוצר מציאות של בעלות. כיוון שזו מציאות בלא מעשה קניין, ממילא אין צורך בדעת. המשנה בגיטין (עז.) אומרת שחצר מועילה לגט. בעניין גט יש מחלוקת גדולה האם מדובר בהקנאה או מעשה נתינה. את האפשרות השנייה הובילו התוס' רי"ד בגיטין (עח:), בביאורו שנתינת גט בק' אמה מועילה מדאורייתא משום שזה לא קניין. הראייה הגדולה של המחנה הזה היא שהגמרא אומרת בכמה מקומות שגט שונה משום שניתן בעל כרחה של האשה. אחד המקומות האלה הוא הגמרא על המשנה של חצר בגט, שמסבירה כי משום הבדל זה נצרך פסוק אחד לגט בחצר ופסוק נוסף לקניין בחצר. קניין חצר כאמור הוא השתלטות מציאותית, נתינת גט היא נתינה אישית - והחידוש שגם בחצר זו נתינה אישית, ולכן נצרכים שני פסוקים. אפשר היה להבין שהחידוש בחצר הוא רק שלא צריך דעת, ולכן גם חצר קונה לקטנה. אך בשיטת התוס' והרשב"ם נראה שיש חידוש עוד יותק מרחיק לכת: אין יד להקדש. אם להקדש יש בעלות, מדוע שלא תהיה יד? נדמה שהרשב"ם והתוס' מבינים שיד זה דין של נתינה אישית, ולכן קיים רק באדם לו יש אישיות. הקדש זו ישות מופשטת, וממילא אין לו יד ואין נתינה אישית - ואין קניין חצר. הרמב"ן הביא פירוש זה, והציע פירוש נוסף. הקדש קונה בחצר, אבל במה שנקנה בחצר אין מעילה. כך מדויק מלשון המשנה, שאמרה אין מועלין ולא אינו נקנה. יש כאן חידוש של הרמב"ן, שיש בעלות הקדש בלא מעילה. אמנם, יש הרבה דברים שלא מועלים בהם - מחובר, קדשים שמתו - אך בכולם יש הסבר, וגם צריך להבין מדוע. הריטב"א מרחיב את ההסבר, ואומר שאין מעילה משום שמעילה יש רק במה שהקודש בקדושת פה. אפשרות אחת להבין את הרמב"ן היא שהחפץ רק שייך ממונית להקדש אבל לא קדוש בכלל, וממילא אין בו מעילה. אחרונים מקשרים שיטה זו לריטב"א בב"מ פז:, הלומד מב"מ נז: שיש דין כללי שאפשר לתת משהו להקדש ממונית ולהתנות שלא יתקדש. הגרי"ד והרא"ל הביאו כמקור נוסף את הרמב"ן בדברים י"ב, ו, שמונה את סוגי ההקדשות ומזכיר פעמיים שיש גם בהם הדבר שניתן להקדש הוא חולין. זה יסביר מדוע אין מעילה, כי מעילה יש רק במה שקדוש. אבל זה קשה עם סוגיות רבות במעילה שאומרות שמועלים בקדשי בה"ב - אפילו באשפה. כך גם מהגמרא בטו., שם עולה שייתכן ומעילה בקדשי בה"ב היא המעילה הבסיסית. לפי ההסבר הנ"ל בריטב"א, צריך להניח שבכל הקדושות האלו מדובר בקדושת פה. אך גם זה לא עד הסוף ברור - מהי בדיוק פעולת ההקדשה? האם די בכך שיאמר בסתמא, או שחייב להדגיש לשון קדושה? הריטב"א קיצר במקום שצריך היה להאריך. אפשרות אחרת דורשת שתי הקדמות. הקדמה ראשונה היא שישנה חלוקה יסודית בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב, בעקבות התוספותים בב"ק (עו.; עט.). בקדשי מזבח הקדושה נובעת מהייעוד למצוות ההקרבה, וההשלכות הממוניות רק נלוות אליה. לעומת זאת, בקדשי בה"ב העיקר הוא המעבר הממוני להקדש, והקדושה נלווית למעבר זה. הקדמה שנייה היא לגבי אופי איסור מעילה. החקירה הקלאסית היא האם מדובר בגזל מהקדש או איסור הנאה. הרא"ל פיתח כיוון אחר, שמעילה היא לאו דווקא שניהם. הגמרא במעילה (יח.) מצטטת מהספרא מהי מעילה: "אין מעל אלא שנוי", ומיד השוואה בין מעילה לאשה סוטה ועבודה זרה. לפי זה, ניתן לומר שהבעיה המרכזית במעילה היא הסטה מייעוד. ראייה חזקה לכך היא הדין שדבר שנעשית מצוותו אין מועלין בו. זו בדיוק הנקודה: לאחר שנעשית מצוותו כבר אין ייעוד, וממילא לא שייכת מעילה. ראייה נוספת היא הצד השני של אותו מטבע: קדשים שמתו אינם אסורים בהנאה. לאחר שמתו כבר אין ייעוד, וממילא לא שייכת מעילה. לפי כל זה, לכאורה מעילה שייכת רק בקדשי מזבח - שם יש ייעוד ואפשר להסיט, בניגוד לקדשי בה"ב שהבעלות הממונית נשארת. אלא, שיש מעילה בקדשי בה"ב, שהם רק ממון הקדש! יש הצעה שתפתור חלק מהמקרים בלבד, והיא להסביר שבקדשי בה"ב מסוימים יש גם ייעוד. כך עולה מהגמרא בזבחים (קיג:), הקוראת לקדשי בה"ב מסוימים "קרבן". וכך הסביר הגר"מ בחידושיו להל' מעילה בהרחבה, בהתבסס בעיקר על הרמב"ם בהל' תמורה (פ"ד הי"א), האומר שגם בקדשי בה"ב יש דין שאין משנים מקדושה לקדושה. בעקבות כך, הסביר הגר"מ שיש שני סוגי קדשי בה"ב: א) סתם ממון הקדש. ב) קדשים עם ייעוד. בעקבות זה ניתן לומר שמעילה היא לא דין בקדושה, אלא בייעוד. משום כך, בדברים שקדושים סתם בלי ייעוד לא תהיה מעילה. זה מאפשר להסביר שגם הרמב"ן מבין שמה שנקנה בחצר קדוש, ואומר שרק דין מעילה אין, וכך הסבירו הקצות והמנ"ח. לפי זה נאמר שכל מה שבבעלות הקדש קדוש, אבל לא בהכל יש מעילה. גם הגר"מ הסביר שכל קדשים אסורים לאדם, אבל יש קדשים בהם לא תהיה מעילה. אך אין בכך בכדי לפתור את הקושי מדוע אין מעילה בקדשי בה"ב אחרים.