שקלים | ברית ה', המלך והעם

הספרדים מתחילים כאן:

וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם: וַיָּבֹאוּ כָל עָם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מִזְבְּחֹתָו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדּוֹת עַל בֵּית ה': וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הַכָּרִי וְאֶת הָרָצִים וְאֵת כָּל עָם הָאָרֶץ וַיֹּרִידוּ אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ שַׁעַר הָרָצִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים: וַיִּשְׂמַח כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית מלך (קרי: הַמֶּלֶךְ): (מלכים ב יא, יז–כ)

 

האשכנזים מתחילים כאן:

בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ: בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע: וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן: רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת: וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה': יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק:         
וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ: וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת: וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בימין (קרי: מִיָּמִין) בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה' וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה': וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה': וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יד (קרי: יְדֵי) עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הפקדים (קרי: הַמֻּפְקָדִים) בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה': וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית ה' וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא עַל הַבַּיִת לְחַזְקָה: אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה' סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה': כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית ה': וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים: כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ: (שם יב, א–יז)

 

א. הקשר בין המפטיר (שקלים) להפטרה

פרשתנו היא הראשונה בארבע הפרשיות הנקראות בחודש אדר (ב') וסביבותיו. שלוש מהן קשורות להכנות לחג הפסח, ואחת (השנייה) קשורה למצוות המלחמה בעמלק שהייתה בימי מרדכי ואסתר בערב חג הפורים.

פרשת שקלים היא המקור למשנה בתחילת מסכת שקלים, הקובעת: "באחד באדר משמיעים על השקלים". השקלים היו נגבים לקראת חודש ניסן, ובו החלו לקנות את קרבנות הציבור מן השקלים החדשים שנגבו בחודש אדר. זהו עיקר תפקידם של השקלים, שנגבו על פי חשבון מחצית השקל לאדם כדי להביא מהם את קרבנות הציבור: תמידים, מוספים, מנחת העומר, לחם הפנים ועוד. בפרשת שקלים, הנקראת השבת כ'מפטיר', מדובר לכאורה על הוראת שעה, אך באמנה שנכרתה אחרי שיבת ציון והונהגה על ידי עזרא ונחמיה נאמר:

וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: (נחמיה י, לג–לד)

השקלים השתנו בגודלם במהלך הדורות, ושלישית השקל בימי עזרא נחמיה הייתה כמחצית השקל של משה. מכל מקום, עולה מכאן שמצוות מחצית השקל היא מצווה לדורות.

גם הפטרתנו עוסקת בגביית שקלים, אך היא נועדה לשיפוץ המקדש, כשם שאחד המפקדים למחצית השקל בימי משה היה לצורך בניית המשכן:

בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן: וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם: (שמות לח, כו–כח)

הקשר בין גביית השקלים בימי יהואש, המתוארת בהפטרתנו, לבין מחצית השקל של משה, הנזכרת ב'מפטיר', התפרשה בדברי הימים, ושם מכונה תרומת מחצית השקל 'משאת משה'. עוד מצאנו שם שהתרומה הייתה גם לצורך שיפוץ המקדש והכלים וגם לצורך קרבנות הציבור:

וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: וַיִּשְׂמְחוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד לְכַלֵּה: וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא אֶת הָאָרוֹן אֶל פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם וְכִרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ וִיעָרוּ אֶת הָאָרוֹן וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל מְקֹמוֹ כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם וַיַּאַסְפוּ כֶסֶף לָרֹב: וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה' וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים לְחַדֵּשׁ בֵּית ה' וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה' וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וַתַּעַל אֲרוּכָה לַמְּלָאכָה בְּיָדָם וַיַּעֲמִידוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וַיְאַמְּצֻהוּ: וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית ה' תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע: (דברי הימים ב כד, ט–יד)

 

ב. רקע היסטורי

החלטתו של יהושפט, המלך הצדיק שמלך בירושלים, לכרות ברית עם בית אחאב מלך שומרון, שעבד את הבעלים ואשתו רדפה עד מוות את נביאי ה', הביאה לקשרי חיתון בין שני הבתים. כך הפכה עתליה בת אחאב (או בת עומרי, אחותו של אחאב) לאשתו של יהורם בין יהושפט, והדיחה אותו מעבודת ה' לעבודת הבעלים. בנה של עתליה, אחזיהו בן יהורם, נהרג במהפכת יהוא. אחרי מותו החליטה אימו עתליה ליטול את המלכות לעצמה, והרגה לשם כך את נכדיה הקטנים. היא מלכה בירושלים שש שנים, פרצה עם בניה את בית המקדש, טימאה אותו והרסה חלקים ממנו, והעמידה בירושלים מקדש לבעל ובראשו מתן כהן הבעל:

כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים: (דברי הימים ב כד, ז)

במשך שש שנות שלטונה של עתליה הייתה ירושלים תחת עבודת הבעלים ואפופת ייאוש ממלכות בית דוד, שלכאורה לא נותר לה שריד. אפשר שבימים אלו נכתב מזמור פ"ט בתהילים, הטוען כלפי הקב"ה שהפר את שבועתו לדוד:

כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי: עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה... מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ... וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ: נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ: פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה: שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו...

אך יהושבע, אשתו של יהוידע הכהן הגדול, גנבה את יואש בן אחזיה בן השנה מבין בני המלך המומתים והסתירה אותו, בתקווה להצמיח ממנו מחדש את מלכות בית דוד:

וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הממותתים (קרי: הַמּוּמָתִים) אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת: וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית ה' מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ: (מלכים ב יא, ב–ג)

בשנה השביעית ליואש החליט יהוידע הכהן שהוא כבר ראוי למלכות למרות גילו הצעיר. הוא חשף אותו בפני אחיו הכהנים ובפני שרי הצבא, והשביע אותם מחדש על נאמנותם לבית דוד. הוא ניצל את יום השבת, שבו מתבצע חילוף משמרות הכהנים, כדי להיות עם כוח כהנים כפול – המשמר היוצא והמשמר הנכנס, והם המליכו את יהואש והרגו את עתליה ואת מתן כהן הבעל.

כעת היה צורך במהלך רוחני חדש ובשינוי עמוק של הנהגת הממלכה מכפי שהיה עד עתה, בשנות מלכותם של המלכים עובדי הבעל: שש שנות מלכות עתליה, שנת מלכות אחזיה בנה ושמונה שנות מלכות יהורם בעלה (שהיה גם שופך דמים כאשתו). במהלך רוחני זה פותחת הפטרתנו לפי מנהג הספרדים.^[1]

 

ג. הברית

וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם:

כאמור, אחרי חמש עשרה שנות בגידה בה' היה צורך בברית חדשה בין ה' ובין העם – שבטי יהודה ובנימין. בברית שותף גם המלך הצעיר יהואש. מה תפקידו של המלך בברית בין ה' ובין העם? נראה שהמלך הוא העָרֵב העיקרי לקיומה של הברית: עליו מוטל להורות את העם ולהדריכו בדרך ה' לצורך קיום הברית, והוא האחראי על קיום הברית. לאידך גיסא, חלק חשוב מן הטובות שה' עתיד להשפיע על העם בעקבות קיום הברית יעבור דרך המלך, שה' ייתן בידו כוח לנצח את אויביו וחוכמה לנהל את העם.

הדגש במקראות כאן על התפקיד הנזכר של המלך חשוב בעיקר לאור דברי הרמב"ם:

שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו' (מלכים ומלחמות ד, י).

בדברו על מטרת העמדת המלך הסתייע הרמב"ם במקרא שאמרו העם לשמואל בעת שביקשו מלך, אך שם הייתה לה' ולנביא ביקורת על דבריהם. בהפטרתנו נראה שמצוות העמדת מלך^[2] היא בעיקרה לצורך ערבותו לכך שהעם יהיה לעם לה' וישמור את הברית עימו, מפני שרק הוא יכול לעשות זאת.

חלקה השני של הברית שכורת יהוידע הוא בין המלך ובין העם, והוא על חידוש נאמנותו של העם לבית דוד אחרי שנות מלכותה של עתליה.

מכוח הברית בין ה' ובין העם הרגו את מתן כהן הבעל, ומכוח הברית בין המלך ובין העם הרגו את עתליה.

 

ד. יהוידע הכהן

יהוידע הכהן הגדול הוא עובד ה' הרואה עצמו אחראי לברית בין ה' ובין העם. בימי האופל של מלכות עתליה מסרו הוא ואשתו את נפשם בהחלטתם להציל את מלכות בית דוד, ובשעת המבחן מתגלה יהוידע גם כמצביא. הוא מזכיר בכך את מתתיהו החשמונאי, שיחבר לימים מסירות נפש, גבורת מלחמה ונכונות למרוד במלכות כדי להשיב למקומה את הברית בין העם ובין ה'. דומה שגם על יהוידע וגם על מתתיהו, שיבוא שנים רבות אחריו, נאמרו פסוקי ברכתו של משה לכהנים:

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ... בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן: (דברים לג, ט–יא)

משה מתאר את מסירות נפשם ואת נכונותם לסכן גם את משפחתם, ומבקש מה' לסייע בידם במלחמתם עם אויביהם. יש דמיון ביניהם גם בנס שהתגלגל דרכם: בימי יהוידע, כשהיה ברור לכול שלא נותר דבר ממלכות בית דוד, התגלה יורש העצר הקטן שהיה חבוי בבית ה', ובימי יהודה המקבי, בנו של מתתיהו, כשהיה ברור לכול שכל השמנים נטמאו, התגלה פך השמן הקטן שהיה חבוי בבית ה' והאיר את המקדש ואת ימי הניצחון.

 

ה. יהואש ויהוידע

וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו, אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן:

בעלי הטעמים פיסקו את המשפט כך שמשמעו הוא שיהואש עשה את הישר בעיני ה' כל ימיו, והלך בדרך שהורהו יהוידע הכהן, דרך התורה והמצוות ושמירת הברית עם ה'. מה טוב אילו הייתה זו האמת! בדברי הימים הפיסוק ומבנה המשפט שונים:

וַיַּעַשׂ יוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יְמֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן: (דברי הימים ב כד, ב)

משם עולה שיהואש עשה הישר בעיני ה' רק באותם ימים שבהם היה תחת השגחתו ופיקוחו של יהוידע הכהן. אז היה יהואש צעיר, ולא העז להמרות את פי רבו ומחנכו שהצילו מן המוות. היו ליהוידע בנים, ואחד מהם, זכריהו, היה נביא ה'. הוא הלך בדרכו של יהוידע אביו, וניסה לפעול למען המשך קיומה של הברית בין העם ובין ה' בימי יהואש גם אחרי מותו של אביו. אך כפי שנראה להלן, מחשבתו לא עלתה יפה, והוא נכשל באשמת יהואש.

 

ו. השקלים וחידוש בית ה'

תיארנו לעיל את ההרס שעשו עתליה ובניה בבית ה'. שיפוץ הבית ותיקון הנזקים התבקש, ולצורך כך גייס יהואש את הכסף באמצעות "משאת משה" שהזכרנו לעיל – גביית השקלים. מעשה גביית השקלים בהפטרתנו (והסיפור המקביל, בשינויים כלשהם, בספר דברי הימים) מדבר בעד עצמו מתוך המקראות, ולא נחזור עליו, אך נעיר הערה אחת:

את תפקידם של הכהנים (ובדברי הימים גם הלויים) במקדש ניתן לצמצם ולהרחיב. ודאי אין תחליף לכהנים במעשי הקרבת הקרבן, החל מקבלת הדם ועד לזריקתו על המזבח, בעבודות המנורה, לחם הפנים והקטורת ובעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. הבאת קרבנות היחיד, לעומת זאת, ודאי מוטלת על כל יחיד מישראל. אולם שחיטת הקרבן, האחריות על קרבנות הציבור ועל אספקתם והאחריות על תחזוקת המקדש ושיפוצו הן 'תחומים אפורים', שהטלתם על הכוהנים עלולה להביא לתחושה כללית שהמקדש 'שייך' לשבט הכוהנים, והם אחראים על תחום הקדושה, ואילו העם הוא הפריפריה הנסמכת על הכוהנים ועל קשר הקדושה שהם מפתחים עם ה'. בימי הבית השני, בעת שהצדוקים ניהלו את המקדש, הם הנהיגו שהכוהנים יביאו את קרבנות הציבור משלהם, והמקדש היה נחלתם. חכמי הפרושים התנגדו לכך, ודרשו שקרבנות הציבור יגיעו מכלל העם, שה' בתוכם. הכוהנים, לשיטתם, הם שליחי העם כולו בעבודת ה', ולא הממונים היחידים על הקדושה. הגישה החברתית העומדת בבסיס התפיסה הזו, וגם הגישה לקדושה על פי זה, שונות מן הקצה אל הקצה מתפיסתם של הצדוקים.^[3]

בימי יהואש הוטלה האחריות על שיפוץ המקדש ומימון השיפוץ על הכוהנים, אך הם לא חפצו בכך ולא עשו זאת. יהוידע הלך בדרך שונה, והטיל את אתגר התרומות לבית ה' על כל אדם הבא לבית ה'. האנשים ניאותו לכך בשמחה, ומילאו את מכסת הכסף הנצרך לשיפוץ. גם הבונים ושאר בעלי המלאכה שיתפו פעולה ועשו את מלאכתם נאמנה בלא צורך בפיקוח הדוק. התחושה הייתה כמו בעת הקמת המשכן, כשכל העם התנדב בחפץ לב למלאכה עד שהבונים הכריזו ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה" (שמות לו, ה).

 

ז. שתי הערות לסיום

א. ההפטרה מסיימת בנימה אופטימית של חידוש הברית על ידי יהוידע וחידוש מקדש ה'. אך יהוידע מת בשיבה טובה, וספר דברי הימים מתאר את המשקעים שנותרו מחילול הברית עם ה' לפני המהפכה של יהוידע וצפו ועלו לאחר מותו. המלך ושריו עזבו את דרך ה' ושבו למעשים הרעים, והנורא מכול היה קשור בבנו של יהוידע, זכריהו:

וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה': וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ: (דברי הימים ב כד, כ–כב)

חז"ל^[4] מוסיפים שזכריהו נרגם למוות במצוות המלך בבית המקדש ביום הכיפורים שחל בשבת, אך המקרא מדגיש מכל זה דווקא את כפיות הטובה של יהואש כלפי יהוידע. דמו של זכריה רתח במקדש וקטרג על עם ישראל עד יום חורבן המקדש.^[5]

העונש לא אחר לבוא – גם על ירושלים כולה וגם על יהואש, והדברים כתובים בספר מלכים ובספר דברי הימים שם.

ב. קשה להתעלם מן הדמיון בין יהואש, ששיפץ את המקדש, למלך אחר – יאשיהו – שעסק אף הוא בשיפוץ המקדש אחרי שאבותיו, מנשה ואמון, לא שמרו על מקדש ה'. הסגנון המקראי ביחס לשניהם דומה, ואף שמם דומה. יאשיהו מלך בן שמונה, בדומה ליואש, שמלך כשהיה בן שבע. לא תמיד ניתן לאתר קשר מהותי בין שני דברים דומים, ולעיתים דברים חוזרים על עצמם במהלך ההיסטוריה. נעיר רק שהשמות הדומים, יהואש ויאשיהו, קשורים למילה 'אושיות' – יסודות. שניהם יסדו את המקדש מחדש מיסודותיו, ואפשר ששמם הוענק להם על ידי נביאי זמנם.