הפטרת יתרו | קדוש קדוש קדוש ה' צבאות

 

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן: וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר: וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי: וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ: וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה: וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ: וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ: יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר: נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל: (ישעיהו ו, א – ז, ו)

כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם: לםרבה (קרי: לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת: (שם ט, ה–ו)

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

פרק ו' מכונה בפי חז"ל 'מעשה מרכבה'^[1] בשל תיאורו את מלאכי ה' המלווים את השכינה. מסדרי ההפטרות ראו פסקה זו כמתאימה ללוות את פרשת התגלות ה' בהר סיני. מפרק ד' בדברים אכן עולה במרומז שכבוד ה' התגלה בהר סיני ועימו דמויות רבות של חיות הקודש, והתורה מזהירה שלא לעשות פסלים בצלמן ובדמותן. בצורה מפורשת יותר העניקו חז"ל^[2] לפרק א' ביחזקאל את הכינוי 'מעשה מרכבה'. גם פרק זה נבחר כהפטרה לחג השבועות, שהקריאה בו – תיאור מעמד ההתגלות בהר סיני – לקוחה מפרשתנו. ההשוואה בין שני מעשי מרכבה אלו התפרשה במסכת חגיגה:^[3]

אמר רבא: כל שראה יחזקאל ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה – לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה – לבן כרך שראה את המלך (חגיגה יג ע"ב).

הדמיון בין מעשה המרכבה בישעיהו וביחזקאל לבין מעמד הר סיני שבפרשתנו הוא דמיון שיש בו ניגוד חריף: מעמד הר סיני היה מעמד של גילוי שכינה לעם ישראל, ואילו מעשה המרכבה בנביאים הוא מעמד של סילוק שכינה מעם ישראל.^[4]

 

ב. רקע היסטורי

חז"ל דורשים ש'שנת מות המלך עוזיהו' אינה השנה שבה מת המלך אלא השנה שחלה בה בצרעת, ומצורע חשוב כמת:

ארבעה הם חיים וקראם הכתוב מתים, ואלו הן – האביון והמצורע והעיוור ומי שאין לו בנים. המצורע מנין? שנאמר 'בשנת מות המלך עוזיהו', ולמה כנהו הכתוב מת, אלא שנצטרע, שנאמר 'בשנת מות המלך עוזיהו' – כשנצטרע (תנחומא פרשת צו ועוד).

כך גם תרגם יהונתן כאן – "בְּשַׁתָּא דְאִתְנַגַע בָּהּ מַלְכָּא עֻזִיָה".

המעשה מפורט בדברי הימים:

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה': וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית החפשות (קרי: הַחָפְשִׁית) מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה' וְיוֹתָם בְּנוֹ עַל בֵּית הַמֶּלֶךְ שׁוֹפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ: (דברי הימים ב כו, טז–כא)

חז"ל מבינים שדבר זה קרה בשנת 27 לעוזיהו (שמלך 52 שנה). הם דרשו זאת על הפסוק במלכים ב (טו, א) "בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ עֲזַרְיָה בֶן אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה", וכך אמרו בסדר עולם:

עזיהו וירבעם מלכו כאחת, אלא שירבעם מלך בימי אביו שנה אחת, שנאמר 'וירבעם ישב על כסאו'. 'בשנת עשרים ושבע שנה לירבעם מלך ישראל מלך עזריה בן אמציה וגו'' – אפשר לומר כן? והלא שניהם מלכו כאחת! אלא שמלך מלכות מנוגעת (סדר עולם רבה י"ט).

על פי חישוב שנות המלכים שנמנו בספר מלכים מלכו עוזיהו מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל בערך בזמן אחד (בהפרש קטן), ונקיבת זמן מלכותו של עוזיה בשנת 27 לירבעם אינה אפשרית. האמירה שהמקרא מציין את שנת 27 כזמן שבו עוזיהו מלך 'מלכות מנוגעת', כלומר הצטרע ועבר ממלכותו, אינה עולה היטב עם פשוטו של מקרא, ודורשת הסבר. יש במקרא רמזים לא מעטים לכך שבימי עוזיהו מלך יהודה וירבעם מלך ישראל שתי הממלכות התאחדו במידה רבה תחת שרביטו של עוזיהו, והגיעו יחד לעוצמה גדולה ולמלכות שהשתרעה קרוב לגבולות ההבטחה – בין נהר מצרים לנהר פרת. נביא רמז אחד לאיחוד זה:

וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (מלכים ב יד, כח)

המקרא מתאר את כיבוש דמשק וחמת על ידי ירבעם, אך מציין שהוא השיב אותן ליהודה, ולא למלכות שומרון.

מסתבר שאיחוד זה היה בשנת 27 לירבעם (ולעוזיהו), והפסוק לעיל, המציין שעוזיהו מלך בשנת 27 לירבעם, פירושו שבשנה זו הומלך עוזיהו מחדש על הממלכה המאוחדת של יהודה וישראל יחדיו. כנראה באותה שנה, בעקבות עוצמתו הרבה, גבה ליבו, והוא נכנס למקדש להקטיר קטורת ולקה בצרעת שעל מצחו. לכך התכוון בעל 'סדר עולם' באומרו ש'מלך מלכות מנוגעת'. גובה הלב שהביא עליו את הצרעת לא היה אירוע מקרי אלא תהליך ארוך, כפי שנפרט להלן.

*

הצרעת שזרחה במצחו של המלך לא הייתה האסון היחיד שפקד את ירושלים בעקבות כניסתו האסורה של עוזיהו עם הקטורת למקדש. אפשר שאז פקדה את ירושלים רעידת האדמה הקשה שהרסה חלק גדול מן העיר. רעידת אדמה זו מוזכרת במפורש פעמיים בנביאים:

דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ (עמוס א', א):

וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (זכריה י"ד, ד-ה).

רעידת אדמה זו נרמזת גם בהפטרתנו, המזכירה את תזוזתם של יסודות המקדש מחמת רעש האדמה:

וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:

 

ג. האם הפטרתנו היא נבואת ההקדשה של ישעיהו?

כך הבינו רוב מדרשי חז"ל, על אף שמדובר בפרק ו'. לדעתם, מבחינת סדר הזמנים פרקנו הוא פתיחת ספר ישעיהו:

כיוצא בו 'בשנת מות המלך עזיהו' – זה היה תחילת הפרשה, ולמה נכתב כאן? לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה (מכילתא מסכת שירה פרשה ז').

כך כתב גם רש"י:

סימן זה תחילת הספר ותחילת נבואת ישעיה, וחמשה סימנים (=פרקים) הקודמים נאמרו אחר זה הסימן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (רש"י ישעיהו ו, א).

הנימוק העיקרי לראות בהפטרתנו נבואת הקדשה הוא הפסוק הרומז על תחילת השליחות:

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:

גם ההקבלה למעשה המרכבה ביחזקאל (א) מצביעה על אפשרות שזוהי נבואת הקדשה, שהרי גם יחזקאל פותח את נבואתו במרכבה. אך לא כל המפרשים הסכימו להנחה שנבואתנו היא נבואת הקדשה. כך כתב כאן ר"י אברבנאל:

הנה פשט הכתובים מורה שלא היתה זאת הנבואה הראשונה אשר ראה ישעיהו, כיון שלא נכתבה בתחילת הספר... וכבר ביאר הכתוב שישעיהו ניבא בימי עוזיהו, והנבואה הזאת היתה אחרי מותו בשנה ההיא, והוא ממה שיוכיח שאין הנבואה הזאת אליו הראשונה ושבאו הפרשיות כסדרן.

נאמץ את דבריו של הר"י אברבנאל רק בכך שפרקנו אינו נבואת הקדשה. להבנתנו לא רק שאינו נבואת הקדשה, אלא להיפך – זוהי נבואה המצביעה על סילוק נבואתו של ישעיהו, סילוק שאף שאינו סופי, יש בו הפסקת נבואתו של ישעיהו למשך עשרות שנים, משנת 27 לעוזיהו ועד לימי אחז בן יותם שבפרק ז', בהמשך הפטרתנו (לפי מנהג האשכנזים). הבה נעיין בנבואתנו:

וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ: וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה:

ה' מצווה את הנביא לא לתת לעם לשמוע ולהבין את הנבואה, כדי שלא ישוב מחמתה בתשובה. בעקבות סילוק השכינה (שעוד נדון בו) הסתלקה הנבואה לתקופה של ארבעים שנה ויותר.^[5]

זאת ועוד: הזכרנו שבהפטרתנו נרמז רעש האדמה שהיה בשנת 27 לעוזיהו ("וינועו אמות הספים מקול הקורא"). בנבואות הקודמות לנבואתנו רעש האדמה הוא עדיין חזון עתידי:

בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל: וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן: וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת: וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה... וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ... לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ: (ישעיהו ב, י–כא)

המגדלים הגבוהים והחומות הבצורות העתידים ליפול מחמת רעש האדמה רומזים למפעלי הבנייה של עוזיהו:

וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם: (דברי הימים ב כו, ט)

דברים נוספים בפסוקים שהבאנו רומזים לתופעת טבע קשה מנשוא, למעלה משליטתו של האדם, ועשויים להתפרש כעוסקים ברעש האדמה הנזכר. כך גם הפסוקים הבאים, שכולם קודמים לנבואת הפטרתנו:

וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם... וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר: (ישעיהו ד, ג–ו)

לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ:

עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת...

וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ: (ישעיהו ה)

לעניות הבנתנו נבואתו הראשונה של ישעיהו היא פרק ב'.^[6] בפרקים ב'–ה' מתאר ישעיהו את גבהות הלב של המלך ושל עשירי ירושלים ואת דיכוי העניים, ופרק ו' (עיקר הפטרתנו), המתאר את סילוק השכינה ורעש האדמה בירושלים, הוא פרק הסיום והחתימה למחזה הכואב.

במקביל לנבואתו של ישעיהו בירושלים ניבא עמוס בבית אל ובשומרון, במלכות ירבעם בן יואש. נראה שכל נבואתו אינה אלא שנתיים, החל משנתיים לפני הרעש (שהיה גם בערי החוף, ולא רק בירושלים) ועד לרעש עצמו. הוא עוסק באותה בעיה – חטאי החמס והעושק של עשירי שומרון. גם הוא מסיים ברעש האדמה הנזכר בישעיהו:

רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים...

וַאדֹנָי ה' הַצְּבָאוֹת הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג וְאָבְלוּ כָּל יוֹשְׁבֵי בָהּ וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָּהּ וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם: הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ הַקֹּרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ: (עמוס ט, א–ו)

 

ד. מעשה המרכבה בפרקנו ומשמעו

את תפקידו של מעשה המרכבה בנבואה נוכל ללמוד היטב ממעשה המרכבה המפורט ביחזקאל (פרקים א' וט'–י"א). הנביא מתאר שם את שכינת ה' העוזבת את המקדש בירושלים, ונעה בבלה כדי להיות שם עם גולי יהויכין.^[7] כך מסתיים תיאור מסעות השכינה שם:

וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה: וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר: וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱלֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי: (יחזקאל יא, כב–כד)

גם מעשה המרכבה שבהפטרתנו מתאר את סילוק השכינה מן מקדש בשל חטאי גבהות הלב – גם כלפי ה' וגם כלפי האנשים החלשים. אך בתיאור של ישעיהו השכינה אינה נוסעת מזרחה לבבל, אלא עולה השמיימה. לכן אין במרכבה בישעיהו אופנים, אלא בעיקר כנפיים:

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

הכרובים שרואה ישעיהו הם הכרובים שעל ארון הברית בקודש הקודשים:

וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (שמות כה, כ).

כנפיהם של כרובי ישעיהו מכסים את פניהם במקום שיפנו איש אל אחיו, כיוון שכרוביו מבטאים את הסתר פני השכינה ואת הסילוק בעקבות החטא. כרובי ישעיהו גם מכסים את רגליהם, ומבטלים בכך את עמידתם במקדש בירושלים (מעין קיפול הגלגלים של מטוס הממריא אל השמיים). בזוג כנפיהם השלישי הם מעופפים, ונוטלים את השכינה על כנפיהם ממקומה במקדש ה' בירושלים אל מקומה האלטרנטיבי בשמיים, שלא בקרב בני אנוש.

*

הנביא רואה את ה' יושב על כיסא רם ונישא:

וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל:

חז"ל התחבטו בשאלה מי רם ונישא – ה' או כיסאו:

כיוצא בו אתה אומר 'בשנת מות המלך עזיהו וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא', ואין אנו יודעין אם הכסא רם ונשא ואם המקום, תלמוד לומר 'כי כה אמר רם ונשא' (מדרש תנאים לדברים י"ד).

אפשר שנכריע בשאלה זו שתי הכרעות סותרות. מפשטי המקראות נראה כהכרעת חז"ל במדרש, וזוהי גם הכרעת בעלי הטעמים, שה' רם ונישא (כפועל בבינוני ולא כשם תואר). בלשון נגישה יותר: ה', שעד עתה ישב על כיסאו, מתרומם ומתנשא מעל כיסאו שבבית המקדש ועולה השמיימה. שכינתו מסתלקת מן המקדש.

נראה שבעלי נוסח התפילה, כששיבצו את המילים הללו בסוף פסוקי דזמרה בשבת וביו"ט, שינו בכוונה את המשמעות, וכוונתם הייתה לחבר את 'רם ונישא' כתואר לכיסא, שהרי לא באו לדון בסילוק השכינה אלא בשבחו של הקב"ה השוכן בינינו.

*

המלאכים מכריזים בקול:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

"קדוש" כאן משמעותו 'מובדל'^[8] – ה' מובדל בהכרזה זו מ'חברת' בני האדם, והשכינה עוזבת אותם. כבודו (המעומעם) מלא את כל הארץ, ואינו ממוקד עוד במקדש. זה מעין נבואת ישעיהו האחרונה:

כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: (ישעיהו סו, א)

גם בנבואה שם השכינה מסתלקת מן המקדש ועוברת לשמיים ולכל הארץ בגלל חטאיהם של הפוקדים את המקדש:

שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה: (שם, ג)

לעתיד לבוא, בעת שהשכינה תשוב למקדש, במקום "קדוש קדוש קדוש ה'" ייאמר "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קמו, י).

 

ה. טיהורו של הנביא מן החטא והעונש על העם

אין להתעלם מכך שבדברי המלאכים ובקדושתם יש גם דברי שבח לה', וכך גם באומרם "קדוש קדוש קדוש ה'" וכו'. הנביא, השומע זאת בחזונו, רוצה להצטרף עימם לדברי קדושתם, וכדברינו שלנו בתפילה – "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש", אך שפתיו אינן נשמעות לו, והן דוממות. הנביא מאשים בכך את עצמו ואת עמו, בהיותם טמאי שפתיים. אז קרב אליו מלאך-שרף ובידו גחל אש ("רצפה") מן המזבח, והוא 'מלבן' את שפתיו מן הטומאה שהוא אחוז בה כבשר ודם:

וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:^[9]

עתה יוכל ישעיהו לומר קדושה עם המלאכים, אך ה' שולח אותו (לאחר שהתנדב לכך) לשליחות שונה. זוהי שליחות אל העם, שליחות הסילוק:

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי: וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ:

הסילוק יהיה עד יום הפורענות העתידה הגדולה, שבה יוותרו רק כעשירית מן העם (יהודה, אחרי גלות שומרון), ואף בהם תאכל הפורענות בימי סנחריב:

וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה: וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם:

 

ו. הנבואה שבימי אחז

המנהג האשכנזי מוסיף להפטרתנו שישה פסוקים מימי אחז (ועוד שני פסוקי נחמה מפרק ט', ובכך משלים לעשרים ואחד פסוקים, כפי שצריכה להיות הפטרה מדינא).^[10]

אחז היה מלך רשע וחלש. הוא יסד לראשונה את במות התופת בגיא בן הִנֹּם שליד ירושלים, שבהן הבעירו ילדים באש לעבודת המולך, והוא עצמו העביר (או הבעיר) את בנו באש למולך.^[11] מאוחר יותר ציווה להכניס את מזבחו של מלך אשור למקדש, וגרם בכך לסגירת היכל ה' למשך זמן רב. רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך שומרון רצו לצרף את אחז ואת ממלכת יהודה למרידתם במי שראה את עצמו מלך המלכים באזור, תגלת פילאסר מלך אשור, אך אחז פחד לשתף עימם פעולה והעדיף להשתעבד לתגלת פילאסר. רצין ופקח החליטו לעלות על ירושלים ולהשתלט עליה, ולהמליך בתוכה במקום אחז את בן טבאל, ששיתף עימם פעולה.

השניים היכו את ממלכת יהודה של אחז מכות אנושות:

וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה: וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם: וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ: וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן: (דברי הימים ב כח, ה–ח)

כאמור, מטרתם הייתה כיבוש ירושלים והדחת אחז ובית דוד לטובת מלך מטעמם.

נראה היה כאילו האפשרות הריאלית היחידה שעמדה לפני אחז, שצבאו חרב, הייתה לבקש את עזרתו של מלך אשור. המחיר הרוחני והלאומי של אפשרות זו היה נורא,^[12] ובהשקפת הנביא – בלתי נסבל. ה' שולח את הנביא להציע לאחז דרך שונה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ:

ישעיהו יוצא מצידה הצפוני של חומת ירושלים, המסוגרת מפחדם של רצין ופקח, אל הבריכה שבה כיבסו תושבי ירושלים את בגדיהם, כביכול כדי לכבס את בגדיו. השומרים המבועתים קוראים לו לשוב מיד אל תוך העיר, אך הנביא לועג להם ולפחדם ונותר לכבס את בגדיו באומרו שרצין פקח וצבאותיהם אינם אלא זנבות אודים עשנים, העתידים לקרוס בעוד ימים ספורים. כוונתו של הנביא למנוע מאחז את הכניעה המחפירה למלך אשור, ולהציע לו להתפלל אל ה' ולשוב ולשמור את מצוותיו. בתמורה לכך מבטיח הנביא נס ניצחון (כנראה מעין הניצחון שהתחולל בשערי ירושלים כעבור שנים ספורות, כשמלאך ה' היכה את כל מחנה אשור). הוא מבטיח שמזימתם של רצין ופקח לא תקום ולא תהיה:

יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר: נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה: (ישעיהו ז, ה–ז)

 

ז. הנבואה על חזקיהו

מן הפסוקים שכבר אינם נכללים בהפטרתנו עולה שאחז מאן לשמוע בקול הנביא, פנה למלך אשור ושילם על כך את מלוא המחיר הרוחני והלאומי.

אחרי פרקנו (והמשכו – פרק ח') עוזב ישעיהו את אחז ופונה לדור הבא, כדי להציל לפחות אותו:

כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם: לםרבה (קרי: לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת:

ה'ילד' הוא חזקיהו, שכבר נולד לאחז בזמן הנבואה, וכאן מועיד אותו ישעיהו ליום שבו יקבל את ה'משרה', את המלכות, אחרי אחז. זו תהיה מלכות של משפט וצדקה, מלכות שתאמין בה' ותעבוד אותו. ישעיהו עצמו היה מבית המלכות,^[13] והוא חינך את חזקיהו והכין אותו למהפכה הדתית הגדולה שהחלה מיד עם מותו של אחז בטיהור המקדש וירושלים מהעבודה הזרה שהייתה בהם.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.