הפטרת בשלח | ואוהביו כצאת השמש בגבורתו

 

הפטרתנו, על פי נוסח האשכנזים, היא ההפטרה הארוכה מכולן, וכך גם כתיבתנו על הפטרה זו. דברינו מחולקים לפרקים רבים, ונמליץ לפני הקורא לקרוא חלק מן הפרקים, כבחירתו, בשנה זו, ולהותיר את שאריתם לשנים הבאות.

וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ: וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה: וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה: וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים (קרי: בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ: וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר: וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן: וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו: וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו: וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד: וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי: וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת: וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ: וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן:

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה': שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת: חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל: יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל: לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה': רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ: מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם ה': עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם: אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים: מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן: זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה: בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ: מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא: נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז: אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו: אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים: תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה: יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה: (שופטים ד, ד – ה, לא)

 

חלק א': פרק ד' – סיפור המעשה^[1]

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הקשר מדבר בעד עצמו. בהפטרתנו הושיע ה' את ישראל בהתערבות משמיים שגרמה לנחל קישון לסחוף את צבא סיסרא אל כיליונו, כדרך שעשה בים סוף לחיל פרעה שרדף אחרי בני ישראל. בני ישראל יצאו מעול עבדותו של יבין מלך חצור, שלחץ אותם עשרים שנה, לחירות, ומכל מחנהו 'לא נשאר עד אחד', כפי שקרה לחיל פרעה על ים סוף.

עם תום המלחמה נאמרה שירה, המזכירה את שירת הים, ואמירתה מפי דבורה הנביאה מזכירה את מעשיה של מרים הנביאה, שיצאה עם כל הנשים בתופים ובמחולות בעת שירת הים.

נוסיף לפרק קצר זה את האמירה שכל השירות במקרא הן שירות מלחמה של תהילה למנצח, המתואמות עם התופים והמחולות של הנשים היוצאות לקראת הלוחמים. השירה הראשונה היא שירת למך לנשיו (בראשית ד, כג–כד), שלדעתנו היא שירה על ניצחונו במלחמה ועל נקמתו באויביו ("כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה"). שירת הים אינה על נס קריעת ים סוף אלא על מלחמתו של ה' בפרעה ובכל חילו, שירת הבאר (במדבר כא, יז–יח) נאמרה על מלחמת נחלי ארנון,^[2] המלחמה הניסית בצבאו של סיחון, ושירת 'האזינו' חותמת במלחמת ה' באויביו ובנקם שהוא עתיד להשיב להם. כך גם שירת מלכי כנען (יהושע יב), שירת דוד (שמואל ב כב), שירת עשרת בני המן (אסתר ט)^[3] ועוד.

ב. רקע

הפסוקים הקודמים להפטרתנו מתארים את המצוקה שישראל נקלעו אליה בעקבות חטאיהם:

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת: וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה: (שופטים ד, א–ג)

חצור הייתה עיר גדולה ומבוצרת בגליל העליון, והיא מזוהה היום ליד קיבוץ איילת השחר, באצבע הגליל, ועל שמה העיר חצור שליד ראש פינה. יבין (כנראה שם קבוע למלכי חצור, כמו הכינוי 'פרעה' למלכי מצרים) עמד בראש ברית מלכי הצפון שלחמה ביהושע (כפי שמסופר ביהושע יא), ויהושע כבש את עירו ושרפה באש. לימים הקים אותה מחדש שלמה המלך כאחת מערי הרכב שלו (ראו מלכים א ט, טו). בתקופה שאנו דנים בה העיר לא הייתה קיימת – יבין לא היה אז 'מֶלֶךְ חצור' אלא 'אשר מָלָךְ בחצור', והוא ישב בחרושת הגויים. מקומה של חרושת הגויים אינו ידוע בבירור, ונאמרו לגביו השערות שונות. ההשערה החדשה מכולן היא של חוקר נחלת מנשה, אדם זרטל, הממקם אותה בעמק עירון, בתל אל אחוואט (מדרום מערב לאום אל פחם, ליד היישוב קציר). אם השערתו נכונה, יש היגיון רב בכך שהמאבק הצבאי בהפטרתנו הוא על עמק יזרעאל, שהוא דרך הרכב והשריון (מרכבות הברזל) המקשרת את עמק עירון אל הצפון כולו וגם אל עבר הירדן המזרחי. מסתבר שיבין וסיסרא לחצו בעיקר את שבטי הצפון, ושליטה של ברק בהר תבור מסכנת את שליטתם של יבין וסיסרא בעמק יזרעאל בפרט ובצפון בכלל.

ג. אישה כשופטת וכמנהיגה

איש אינו שואל על מעמדה של דבורה כאישה נביאה, שהרי מצאנו את מרים הנביאה, וקבלה בידינו שגם אימותינו הקדושות היו נביאות. אולם עד דבורה לא מצאנו אישה שופטת – לא שופטת בדיני התורה ולא שופטת כמנהיגה. מן התלמודים משמע שאין למנות אישה לתפקידי משפט על פי התורה ולמנהיגות, והראשונים דנו במעמדה של דבורה על פי ההלכה. נביא את דברי בעלי התוספות:

ודבורה לא היתה דנה, אלא מלמדת להן שידונו, אי נמי על פי הדיבור שאני (תוספות יבמות מה ע"ב ד"ה מי).

ומדכתיב 'והיא שפטה את ישראל' בדבורה אין להביא ראיה דאשה כשירה לדון, דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה (תוספות בבא קמא טו ע"א ד"ה אשר).

בעלי התוספות הביאו שלושה הסברים:

א. דבורה מונתה לשפוט את העם מכוח הוראת שעה בנבואה מאת ה'.         
ב. היא לא שפטה על פי דין תורה, אלא לימדה את הדיינים והנחתה אותם בדרכם.   
ג. בני ישראל הסכימו לקבל אותה עליהם כשופטת בזכות השכינה ששרתה עליה.

נמשיך לדון בעיקר על פי הדרך השלישית שהבאנו. לפי דרך זו מסתבר שדבורה לא דנה דווקא על פי דיני התורה, אלא על פי דיני המלכות והמנהיגות, על יסוד קבלתה כמנהיגה. בדיני מלכות יכלה לשפוט את בני ישראל גם על פי שיקול דעתה ועל פי הוראות שעה שקבעה לפי צורכי הדור. לפי זה אין חיסרון גם באישה מנהיגה אם בני ישראל קיבלו אותה, וכפי שחכמי ישראל בימי הבית השני נהגו כבוד והעניקו סמכות לשלומציון המלכה, אלמנת ינאי המלך, שהייתה אישה יראת שמים והלכה בדרך התורה.

חז"ל (מגילה יד ע"א) גם עמדו על הדגשת הפסוק שדבורה ישבה תחת תומר, והסבירו שכיוון שקיבלה אנשים לדון וללמדם תורה, לא עשתה זאת בחדר סגור, כדי שלא להתייחד עם איש זר, אלא במקום פתוח, תחת התומר.

ד. ברק בן אבינועם

בפסוק הקודם להפטרתנו, שהובא לעיל, נזכר שבני ישראל צעקו אל ה'. בתגובה לכך מנחה ה' את דבורה למרוד ביבין ובשר צבאו, והוא מבטיח את ישועתו במלחמה זו. כאמור, השבטים הראויים למלחמה זו הם שבטי הצפון, הנמצאים בחיכוך מתמיד עם יבין וצבאו. דבורה, היושבת בהר אפרים, שולחת לקרוא למצביא משבטי הצפון, מִקֶּדֶשׁ נפתלי (שזיהויה העיקרי בח'ירבת קדיש, סמוך לפוריה הישנה וממזרח לה, כקילומטר אחד ממערב לכינרת בחלקה הדרומי^[4]). הוא מצטווה לגייס את שבטי הצפון – זבולון, היושב במרכז הגליל התחתון, ונפתלי, היושב ממזרח ומצפון לזבולון. להלן נראה שגם שבט יששכר, היושב בעמק יזרעאל, היה שותף מרכזי במלחמה זו.

מדבריה של דבורה עולה, על אף שהדבר לא נאמר במפורש, שברק נדרש לעלות עם צבאו להר תבור, שהרי היא אומרת שצבאו של ברק אמור למשוך את צבא סיסרא אל נחל קישון, שלמרגלות התבור. צבא הרכב הגדול (והמסורבל מעט) של סיסרא לא יעלה להר המיוער, אלא ימתין לצבאו של ברק באפיק הקישון. מהבטחת ה' שצבא זה יינתן ביד ברק ניתן לכאורה להסיק שיהיה שם שיטפון פתאומי שיביס את צבא המרכבות של סיסרא.

אולם ברק אינו מקבל את דברי הנביאה בהסכמה גמורה, והוא מתנה את יציאתו למלחמה בהליכתה של הנביאה עימו:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ:

היו בימינו מי שלעגו, בסגנון מאצ'ואיסטי, לברק הנאחז בשמלתה של אישה ומתנה את הסכמתו לצאת למלחמה בכך שדבורה תילווה אליו, אך זוהי פרשנות שגויה לאמירתו. ברק, כמצביא, בוחן את יכולתם של עשרת אלפים האנשים שנצטווה לגייס מול סיסרא, חילו ותשע מאות רכב הברזל שלו, ומגיע למסקנה צבאית, שנוכל לכנותה 'חילונית', שאין לו כל יכולת לגבור על צבא סיסרא. ברק אינו מסרב לדרישת דבורה, אלא תובע ממנה לבוא עימו – לא כמנהיגה אלא כנביאה, שנוכחותה, מכוח השכינה שעימה, מבטיחה התערבות אלוהית, התערבות של נס גלוי שיכריע את גורל המערכה. במושגים צבאיים 'חילוניים' שלנו היינו יכולים לדמות את ברק למפקד זרוע יבשה התובע חיפוי אווירי לצבאו.

מתגובתה של דבורה, הקוצבת לברק את המחיר בתמורה לדרישתו, נראה שהיא מוכנה לקבל את דרישתו האולטימטיבית של ברק רק בדיעבד, ולכתחילה היה עדיף בעיניה שדרישה זו לא הייתה עולה. נראה שדבורה לא הייתה מעוניינת בנס גלוי משמיים (שלעיתים יש לו מחירים משלו), ו'הסתפקה' בהבטחת סייעתא דשמיא של נס נסתר, כגון הענקת כוח וגבורה מאת ה' ללוחמי ברק ורפיון ותחושת זלזול לחיילי סיסרא וכדומה. אך ברק לא סמך על כך, ותבע התערבות ניסית גלויה, וזו כרוכה בנוכחותה של הנביאה שעימו.

ה. "כי ביד אישה"

וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה:

סיסרא, גיבור הצבא הכנעני, עתיד להימסר בדרך לא שגרתית בידי אישה, יעל. מה משמעות נבואה זו? נראה שיש לה שתי משמעויות. האחת נוגעת לסיסרא, והיא השפלתו של גיבור מלחמה – למות בידי אישה, כפי שמצינו אצל אבימלך בן גדעון:

וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ: וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת: (שופטים ט, נג–נד)

השפלתו של סיסרא תבוא לידי ביטוי בהמשך, בשירתה של דבורה, המכריזה "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד". אך בפרקנו המשמעות העיקרית היא כלפי ברק: הניצחון במלחמה ייזקף לזכותה של יעל, שעתידה להרוג את המצביא ולהביא בכך למנוסת צבאו. העובדה שהניצחון לא נזקף לזכות גבורתו של ברק במלחמה הביאה לכך שברק הוא המנצח היחיד במלחמות ספר שופטים שלא התמנה לשופט בזכות ניצחונו. עתניאל, אהוד, גדעון, תולע בן פואה, יפתח ושמשון, שניצחו את אויביהם והושיעו את ישראל, התמנו בזכות זאת למנהיגים. גם שאול התמנה מחדש למנהיג ברצון העם בעקבות ניצחונו על נחש מלך בני עמון. ברק נותר אלמוני אחרי ניצחונו, וזה המחיר ששילם על תביעתו להליכת הנביאה עימו ולנס גלוי.

נבהיר מעט נקודה זו. ניתן להשוות בין ברק ויעל לשאול ודוד במלחמת עמק האלה. דוד הרג רק את גיבורם של הפלשתים, את גוליית, ואילו שאול הנהיג את הצבא וניהל את המרדף המכריע אחרי פלשתים אחרי מותו של גוליית, את כיבוש עריהם ואת סילוקם מנחלת ישראל, ומן הסתם נהרגו פלשתים רבים במלחמה זו.

מסברה פשוטה נראה לי ששאול היה זכאי לעיקר השבח והתהילה על נצחונו במלחמה, וכסברתי הבין גם שאול המלך עצמו, אך הנשים המשחקות שיבחו דווקא את דוד:

וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו: וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה: וַיְהִי שָׁאוּל עון (קרי: עוֹיֵן) אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה: (שמואל א יח, ז–ט)

סברה זו נראית לי נכונה גם ביחס לניצחונו של ברק על הצבא הכנעני של יבין. אולם עיון בשירת דבורה מראה שאת השבח העיקרי קיבלה יעל, שהרגה את סיסרא, ולא ברק, שהיכה את כל הצבא.

עוד נבהיר: ברק לא היה ראוי ל'עונש' על תביעתו מדבורה. להבנתנו, משמעות נבואתה היא שנס גלוי אמור לתת את תהילת הניצחון לה'. משמעות ניצחונה של אישה בעולם המקראי היא שהניצחון היה מעשה ניסים, ניצחון בידי ה'.

ו. חבר הקיני

וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים (קרי: בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ:

פסוק זה נכתב כדי להסביר כיצד נס סיסרא לאוהל יעל אשת חבר הקיני, הקרובה לקדש הנזכרת. הפסוק מלמד אותנו שחבר (ואשתו יעל) היה ממשפחת הקיני, מבני חובב, שהיה (לפי רוב המפרשים) אחיה של ציפורה, בנו של יתרו חותן משה, וכוּנָּה גם הוא 'חותן משה'. מה לאיש ממשפחת חובב, שבאה ממדבר סיני או מהנגב, ולנחלת נפתלי, השוכנת ממערב לכינרת?

לאחר שיתרו פרש והלך לארצו, למדיין, ביקש משה מחובב שילווה את בני ישראל בדרך לארצם. תמורת זאת הבטיח לו משה:

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ: (במדבר י, לב)

חובב, משפחתו וזרעו אכן קיבלו נחלה בארץ, אחת מן הנחלות הטובות ביותר – יריחו, המשופעת בשמש ובמים כל השנה:

והלא כבר נאמר 'לכה אתנו והטבנו לך', מה תלמוד לומר 'כי ה' דבר טוב על ישראל'? זו דושנה של יריחו, שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו (ספרי דברים שנ"ב).

אך נחלה טובה זו נלקחה מהם בכוח על ידי עגלון מלך מואב:

וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה': וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים: (שופטים ג, יב–יג)

'עיר התמרים' היא יריחו. בני קיני, שנושלו מנחלתם, שבו לנגב, למדבר יהודה שבנגב ערד, הקרוב יותר ודומה יותר לצור מחצבתם במדבר:

וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם: (שם א, טז)

חבר הקיני נפרד מכל חבריו שפנו דרומה, עלה צפונה והתיישב ליד קדש, הסמוכה לבקעת יבנאל. כמשפחה או בית אב בודד הוא נזקק לעורף ולהגנה, וכרת ברית עם יבין מלך חצור ואנשיו, כפי שנאמר בהמשך ההפטרה:

כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי:

גם הקיני שישב בנגב כרת כנראה ברית עם אויבי ישראל, שבטי עמלק, ושאול דרש מהם ערב מלחמתו בעמלק לסור ולהיפרד מן העמלקי. על פי המדרש^[5] גם ליתרו הייתה ברית עם עמלק, ויחד עימם הוא לחם בישראל ברפידים, אך בשעת ההכרעה, בעת ניצחון ישראל, עשה עימם שלום. גם הקיני בזמן שאול צייתו להוראתו ונפרדו מעמלק בשעת ההכרעה, וכך עשתה גם יעל אשת חבר בהפטרתנו כשעברה לצד הישראלי.^[6]

ז. היערכות הצבאות

וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה:

מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו...

זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:

הפסוק הראשון המובא כאן לקוח מסיפור המעשה בפרק ד', והפסוקים האחרים הם פסוקים כמעט רצופים משירת דבורה. הפסוקים מציינים את השבטים שמהם באו הלוחמים, ונראה מהם שאנשי זבולון ונפתלי עמדו בחזית הלחימה בשל קרבתם להר תבור ולנחל קישון, שבהם היה הקרב. מסתבר ש'קדש' שאליה הוזעקו זבולון ונפתלי היא קדש נפתלי שליד הכינרת, עירו של ברק.^[7]

את שבט יששכר לא ניתן היה לגייס, וגם לא היה צורך לגייסו. יששכר ישב בעמק יזרעאל ובאפיק הקישון, וצבא סיסרא ישב 'עליו', למרגלות התבור. כוחו של שבט יששכר היה רב רק אחרי שהמלחמה החלה ולצבאו של סיסרא לא היה פנאי לעסוק בו. אז יכלו בני השבט, הסמוכים לחילות סיסרא, לפעול בדרך של כוחות גרילה, כשהם מסתתרים בבתיהם, בשדותיהם ובמקומות מסתור המוכרים להם.

עם שלושת השבטים הנזכרים באו גם שבטי רחל, אפרים, בני מכיר (מנשה) ובנימין. כיוון שהם לא היו חלק מן ההסתערות הראשונה של זבולון ונפתלי, עלינו להבהיר מה היה תפקידם.

לסיסרא שר צבא יבין היו, מלבד חילו החזק ורכב הברזל שלו, גם בעלי ברית סמוך לחזית:

בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ:

מלכי תענך ומגידו, הערים הכנעניות שבדרום עמק יזרעאל, בצפון נחלת מנשה, היו בעלי בריתו של סיסרא. השתתפותם במלחמה לא להם הייתה כנראה בעיקר עבור בצע כסף^[8] – תשלום שיבין וסיסרא הבטיחו להם והשלל שהם עתידים ליטול משבטי ישראל אחרי הניצחון. מעמדם הפוליטי והצבאי של מלכים אלו מתואר בתחילת ספר שופטים:

וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵ דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת: וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ: (שופטים א, כז–כח)

חמש הערים המבוצרות שבני מנשה לא הורישו נמצאות על קו רצוף שמזרחו בירדן (בית שאן) ומערבו בים התיכון (דור). חמש הערים הכנעניות, עם הסמוך והנראה להן, עלולות לנתק את צפון ארץ ישראל ממרכזה, וכנראה עשו זאת כחלק מבריתן עם יבין מלך חצור, בעת שישראל נמסרו בידו. כך מתארת זאת דבורה בשירתה: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת" – הדרכים היו חסומות, ומי שרצה לעבור היה צריך לעשות זאת בהסתר, דרך אורחות עקלקלות, בתקווה שלא ייעצר בידי הכנענים. לכן המערכה העיקרית הייתה של שבטי הצפון המנותקים. הפסוק שהובא לעיל, "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס", מתייחס כנראה לניצחון של דבורה וברק על סיסרא ועל בעלי בריתו בתענך ומגידו. גם אחרי הניצחון לא חדרו ישראל לערי הכנענים ולא הורישום, אלא רק שעבדו אותם ושמו אותם למס.

כתבנו לעיל ששבטי בני רחל – מנשה, אפרים ובנימין – התגייסו למערכה אך לא היו בצבאו של ברק בן אבינועם. צבאו של ברק, שכלל את שבטי נפתלי וזבולון, הסתער ישירות מול צבא סיסרא, ויששכר הצטרף אליהם אחרי שהמערכה נפתחה. אפשר שלשבטי רחל מינתה דבורה מנהיג נוסף. הם באו מדרום, ואפשר שתפקידם היה לנתק את תענך ומגידו, ואולי גם את הערים הכנעניות האחרות שהזכרנו ואת צבאותיהן, מצבא סיסרא. מסתבר גם שדבורה שלחה שליחים לשבטים נוספים וקראה להם לבוא למלחמה, אך לא כל השבטים נענו לקריאתה, כפי שיבואר להלן.

ח. השבטים שלא התגייסו למלחמה

דבורה מְגַנָּה בשירתה ארבעה שבטים:

בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:

1. ראובן: ראובן, בעל המקנה הרב (ראו במדבר לב, א), התפשט אל עבר המדבר המזרחי, ומאוחר יותר אף הגיע עד נהר פרת (ראו דברי הימים א ה). משפחותיו היו 'פלגות', כלומר שכנו במדבר הרחב קבוצות קבוצות, במרחקים גדולים אלו מאלו, כשכל משפחה מחפשת לה מקור מים ונווה מדבר משלה. צרכי הפרנסה והעדרים הפכו את שבט ראובן למנותק מאחיו ומעצמו, והביאו לגוויעת התחושה הלאומית בקרבו ולאדישות לצרתם של שבטי הצפון הניצבים מול סיסרא. אפשר שדבורה ציפתה שבני ראובן יבואו עם בני הגלעד (להלן) לחסום את בית שאן המבוצרת, העלולה לסייע לסיסרא וצבאו, ושמא יוכלו לעשות כך גם לעיר יבלעם.

2. גלעד: מסתבר שהכוונה לשבט גד, השוכן בגלעד הדרומי, שהרי בגלעד הצפוני ישבו בעיקר בני מכיר, שירדו למלחמה, והיא משבחת אותם. שבט גד היה מאז ומעולם שבט של גיבורי מלחמה, וסיועם יכול היה להיות בעל משקל בכל אחת מן החזיתות.

3. דן: לא ברור אם בתקופה זו שבט דן כבר נדד צפונה, לתל דן (ראו שופטים יח), אך מכל מקום מסתבר שמדובר כאן על יושבי הנחלה הדרומית של השבט, ליד גוש דן. רבים מהם התפרנסו כנראה מסַפָּנוּת בנמל יפו או בנמלים אחרים. הם היו רחוקים ממקום האירוע בתבור, ודבורה שואלת עליהם: "ודן, למה יגור אניות?".

4. אשר: שבט אשר ישב בגליל המערבי ובכל השטח שמצפון לעמק זבולון, וגם צפונה משם, בלבנון של היום. על פי תוכניתה של דבורה שבט זה היה אמור להצטרף לשבטי זבולון ונפתלי ולעבות את מערכותיהם, אך הוא שכן על מפרציו ולא בא למלחמה.

דבורה אינה מגנה את שבטי יהודה ושמעון שלא באו למלחמה בצפון, ואפשר שבגלל מרחקם מן הזירה לא ציפו מהם להגיע אליה. עוד אפשר ששבט יהודה היה נבדל מכל שבטי ישראל, ופעמים רבות לא נמנה עימהם, ולכן היעדרותו לא גררה הפתעה וביקורת. נזכיר שבמלחמת שאול בבני עמון נמנה שבט יהודה בנפרד משאר השבטים (שמואל א יא, ח), וכך גם במלחמה עם עמלק (שם טו, ד). שבט יהודה נבדל משאר השבטים גם בהמלכת דוד (שמואל ב ב, ד), ואחר כך בהתפלגות הממלכה (מלכים א יא–יב), ויש לכך דוגמות נוספות.

יתכן גם ששבט יהודה נמנע מלבוא בגלל מערכה שניהל באותו זמן בהנהגתו של שמגר בן ענת מול הפלשתים. מסקנה זו עשויה לעלות מצירוף פסוק הסמוך אלינו לפסוק בהפטרתנו:

וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל: (שופטים ג, לא)

בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת:

מעבר לגנותו של כל שבט שלא בא למלחמה בפני עצמו, גנאי גדול היה בכך לעם ישראל, שבעת מלחמה עם אויב כה מסוכן השבטים נוהגים כאומות שונות ואינם מסוגלים להתלכד לאומה אחת. תופעה זו חוזרת בספר שופטים מספר פעמים, ומסבירה את היתרון במינוי מלך המולך על העם כולו. על דבר דומה הוכיח משה את ראובן וגד (שכשלו גם כאן):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: (במדבר לב, ו)

ט. שלב ההסתערות

ברק עולה עם צבאות זבולון ונפתלי להר תבור, החולש על עמק יזרעאל, שאת חשיבותו האסטרטגית עבור יבין וסיסרא ביארנו לעיל. סיסרא מזעיק את חילו אל אפיק הקישון (כנראה בימים שלא היה צפוי בהם גשם) וממתין לרגע שבו ייאלץ ברק לרדת מן ההר. הזירה הנוחה לסיסרא היא העמק, שבו פועל רכב הברזל בחופשיות, בניגוד להר התלול והמיוער. ברק נמצא עם דבורה הנביאה בראש ההר, וממתין להוראתה על עיתוי הסתערותו על צבא סיסרא:

וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו:

מעשהו של ברק אינו פשוט ואינו מובן מאליו כלל. ברק יורד בראש רבבת לוחמים אל לוע הארי בריצה הנראית לעיני המביט מן הצד כהתאבדות המונית, כשללוחמיו אין כלים להתמודד עם תשע מאות רכב ברזל ועם הצבא הכנעני החזק המלווה אותם. ריצה זו צריכה להתפרש לא רק כמעשה של גבורה והקרבה מאין כמותו, אלא בראש ובראשונה כמעשה חדור אמונה בהוראתה של הנביאה מפי ה', שעתה, בדרך נסתרת ובלתי ידועה, תבוא הישועה מאת ה'. ברק נתבע כאן למבחן אמונה כה גדול בגלל דרישתו שהנביאה תלווה אותו, כלומר דרישתו לנס גלוי משמיים.

כעת נשוב לפרשתנו, לקריעת ים סוף. חז"ל מתארים את מעשה הגבורה של נחשון בן עמינדב ובני שבטו:

כבר היה ר' טרפון וזקנים יושבין בצלו של שובך של יבנה... אמרו לו: רבי, למדנו באי זו זכות זכה יהודה למלכות. אמר להם: כשעמדו שבטים על הים, זה אומר איני יורד תחלה וזה אומר איני יורד תחלה, שנאמר 'סבבוני בכחש אפרים וגו'', מתוך שהיו נוטלין עצה אלו ואלו קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים, לפיכך זכה למלכות (מכילתא 'ויהי' פרשה ה').

תיאור זה נראה כאילו נוצר יש מאין, ללא סמך בפסוקים, אך אפשר שמקורו בפסוקי הפטרתנו, המקבילים בסגנונם ובתוכנם לתיאור קריעת ים סוף ועוסקים בברק ובני שבטו (נפתלי), הרצים אל מה שנראה כמוות בטוח עוד לפני שה' פעל בידו החזקה ובזרועו הנטויה.^[9] הרמז בפרשה לדרך זו הוא הנאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ: (שמות יד, טו–טז)

דוק: הנסיעה אל תוך הים ונס האמונה הגדולה של בני ישראל קודמים לנס בקיעת הים.

*

ברגע שבו הגיעו ברק ולוחמיו לעמק הניף ה' את ידו החזקה ואת זרועו הנטויה. כנראה שטף שבר ענן אדיר את העמק בגשם זלעפות פתאומי. הגשם התנקז לאפיק נחל הקישון, וזה עלה על גדותיו ושטף את חיל סיסרא ואת מרכבותיו:

נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז:

מרכבות שלא נסחפו בזרם או טבעו, שקעו בבוץ ולא יכלו להילחם. ברק וחילותיו הרגלים, רטובים עד לשד עצמותיהם, הסתערו על המרכבות והשמידו את רוכביהן. הם רדפו אחרי החיילים הנמלטים והשמידו גם אותם:

וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד:

למחזות הלילה הסוער נוספה מפולת של כוכבי שביט, שהרתיעה את סוסי המרכבות, שלא היו מורגלים בכך, וביטלה כל שריד של משמעת שהייתה בהם:

מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא:

ירידתם של ברק ולוחמיו מן התבור עוד לפני שהסערה החלה לא רק ביטאה אמונה גדולה ואומץ לב נדיר, אלא גם הביאה לכך שבעת שהחלה סערת הגשמים הם כבר היו סמוכים למרכבות. כך יכלו להסתער על המרכבות מיד, למרות קשיי ההתקדמות בשל הגשם, בלא לתת לרוכבים שהות להתאושש מן המכה. כך היה ניצחונו של ברק גדול לאין ערוך מכפי שהיה אילו היה מתחיל לגלוש מן התבור רק לאחר שהחלה סערת הגשמים.

*

נסכם את הסיבות העיקריות לתבוסת הצבא הכנעני: השיטפון בנחל קישון, הבוץ הכבד שהמרכבות התקשו להתמודד עימו, תנועתם החריגה של כוכבי השביט בשמיים, שהבהילה מאוד את הסוסים, ונחישותם ואמונתם של לוחמיו של ברק, שירדו בשעה הנכונה על פי הוראת הנביאה ולחמו היטב בעת סערת הגשמים.

נוסיף לכך סיבה, שאינה יוצאת מגדר השערה, על פי השערתנו והבנתנו את סדרם של הפסוקים. מנוסת סיסרא לאוהל יעל, הנזכרת אחרי הניצחון, הייתה למעשה בעת שהקרב היה בעיצומו. צבאו המוכה של סיסרא נס, בדרך הטבע, לדרום מערב, אל חרושת הגויים, אך סיסרא נטש אותו ונס מזרחה, אל בית חבר הקיני. מנוסתו ומותו המשפיל השפיעו השפעה רבה על מורל לוחמיו, כשם שמות גוליית בידי דוד, הנער עם אבני הקלע, השפיע על לוחמי הפלשתים, והם נסו לעריהם.^[10] זה מה שהפך את דוד לגיבור הקרב על חשבונו של שאול, וזה מה שהפך את יעל לגיבורה על חשבונו של ברק, כפי שכתבנו לעיל.

י. סיסרא באוהל יעל

וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי: וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן: וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת: (תיאור המעשה בפרק ד')

תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ: מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה: יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד: (התיאור בשירת דבורה)

מנוסתו של סיסרא דווקא לאוהל יעל, ולא לאוהלו של חבר בעלה, עשויה להיות מוסברת בכך שמחבוא ללוחם באוהל אישה בטוח יותר, משום שאין דרכם של לוחמי ברק להיכנס לאוהלי נשים, אך לדעתנו מסתבר שסיסרא נס לאוהל יעל משום שחבר וכל הגברים בביתו היו מגויסים למלחמה. על פי המתואר כאן היה חבר בעל בריתו של יבין מלך חצור, וממילא חייל או מפקד בצבא סיסרא. מדוע יצאה יעל לקראתו? האם התכוונה להגן עליו כבעל הברית של משפחתם, או שמא הערימה עליו מראש כדי להורגו ולהביא בכך לניצחונו של ברק? בין כך ובין כך, האם היה ראוי לה לבגוד בברית בין בית חבר ובין יבין מלך חצור? מהי ההצדקה המוסרית להכנסת אורחים מאירת פנים כלפי אדם הנס על נפשו, ההופכת להריגתו בעת שהוא בוטח במכניסת האורחים והולך לישון?

המלבי"ם מניח שיעל הייתה אישה ישראלית, וגם אם הייתה בת שבט הקיני, שבט הקיני הצטרף לעם ישראל לקראת הכניסה לארץ, וממילא הייתה יעל מחויבת לעמה יותר מאשר לברית של חבר בעלה עם יבין מלך חצור, ואף יותר מאשר להגינות הבסיסית בהכנסת אורחים, כדברי המלבי"ם:

...אולם לא הוצרכנו לכל זה אחרי היו בית חבר מבני ישראל, ואיך לא יריבו ריב עמם ואלהיהם (מלבי"ם שופטים ד, יז).

על פי הנחתנו, שחבר התגייס למלחמה בצבאותיו של סיסרא, אפשר שהנימוק להתנהגותה שונה. יעל ראתה בסיסרא שר צבא הבורח מן המערכה ואשם במפלת צבאו, וכנראה גם במותו או במותו הצפוי של בעלה, והחליטה לנקום בו. אפשר שהצטרף לכך גם שיקול תועלתני – המעבר לצד הישראלי עשוי להצילה מגורלה כמי שהייתה עד עתה בצידו של יבין מלך כנען.

אומנם, אפשר שהתשובות לשאלות נוקבות אלו תלויות בפירושיהם של רבי יוחנן ושל ריש לקיש למה שארע באוהל:

אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר 'בין רגליה כרע נפל שכב וגו'' (נזיר כג ע"ב).

'ותכסהו בשמיכה' – מהו בשמיכה... אמר ריש לקיש: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו שמיכה, ומהו שמיכה... שְׁמִי כֹּה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע (ויקרא רבה אחרי מות כ"ג).

הפסוק "בין רגליה כרע נפל שכב..." שבשירה עשוי להתפרש כרומז למגע מיני, ויש בו שבעה פעלים המתארים זאת.^[11] מכאן למד רבי יוחנן שהיו שם שבע בעילות. אולם הביטוי עשוי להתפרש גם כמתייחס לשכיבתו של סיסרא העייף לישון, ודבורה מתארת זאת בלשון לעג עשירה כדי להדגיש את חוסר כוחו בשל עייפותו מול האישה הניצבת על רגליה מעליו. נראה שכך הבין ריש לקיש.

אם נניח שלא היה כל מגע מיני בין סיסרא לבין יעל, עומדות שאלותינו במקומן, ויש להשיב עליהן כפי שהשבנו לעיל. אולם אפשר שיש להשיב עליהן לאור דבריו של רבי יוחנן, הקושר את מה שקרה למגע המיני בין סיסרא ליעל. ההסבר המקובל לדבריו הוא שיעל פיתתה את סיסרא והתמסרה אליו כדי שגופו ייחלש בעקבות 'שבע הבעילות' ושנתו תהיה עמוקה יותר, וכך הבטיחה את יכולתה לתקוע את היתד ברקתו בלי שיתעורר.

נציע כאן הסבר שונה לדברי רבי יוחנן, ולהלן נוכיח אותו: יעל אירחה את סיסרא באוהלה בחמלתה עליו ומכוח הברית בין חבר בעלה ויבין מלך חצור. היא התכוונה לאפשר לו לנוח ולהסתיר אותו מרודפיו, אך סיסרא, אחרי ששתה את החלב ונח מעט, ניצל את היותו לבדו עם האישה ואנס אותה, ואולי אף עשה זאת שבע פעמים. לאחר שעשה זאת, כוחו לא עמד לו עוד, והוא נרדם. יעל ניצלה זאת כדי לקחת ממנו את נקמתה על האונס ועל החרפה והרגה אותו, ואז עברה לצד ישראל ויצאה לקראת ברק הרודף אחרי סיסרא.

לאור פירוש זה יש לשאול מה עניין נקמתה הפרטית של יעל לשירת דבורה על הניצחון במלחמה, ונענה על כך בהרחבה בדיוננו בשירה.

כך נראה לנו מפירושם של בעלי התוספות והרא"ש לסוגיה בנזיר. הגמרא שם מסיקה להלכה מדבריו הנזכרים של רבי יוחנן:

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה... כמצוה שלא לשמה, דכתיב 'תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך', מאן נשים שבאהל – שרה, רבקה, רחל ולאה... והא קא מתהניא מבעילה דיליה (והרי נהנית מבעילתו)! אמר רבי יוחנן: כל טובתן של רשעים (בעילת סיסרא הרשע) אינה אלא רעה אצל צדיקים (אצל יעל הצדקת) (נזיר כג ע"ב).

על פי הפירוש המקובל, בביטוי 'עבירה לשמה' כיוונה הגמרא להסכמתה של יעל להיבעל לסיסרא כדי להתיש את כוחו, אך מהסברם של בעלי התוספות לשאלה "והא קא מתהניא מעבירה" עולה הבנה שונה:

ונהי נמי דלא קשה לו תהרג ולא תעבור כדאמרינן שילהי פרק בן סורר ומורה דאסתר קרקע עולם היתה, מכל מקום למה משבחה הכתוב, והלא היא נהנית מן העבירה (תוספות שם ד"ה והא).

בעלי התוספות מניחים שיעל הייתה ישראלית גמורה ואשת איש, ולכן הם מציעים שהגמרא הייתה יכולה להקשות מדוע עברה על איסור ניאוף ולא נהרגה, ומשיבים על כך על פי גדרי איסור ניאוף והחובה למסור את נפש כדי להימנע ממנו. אילו הייתה הבעילה ביוזמתה של יעל ומכוח פיתויה, אין כל מקום לשאלתם של בעלי התוספות. אולם גם אם סיסרא אנס אותה בכוח ובחזקת יד, אין מקום לאפשרות שתיהרג ולא תעבור. נראה שבעלי התוספות מניחים שהוא אנס אותה בהפחדה ובאיום להורגה, ולדעתם שאלת הגמרא מבוססת על ההנחה שהיה עליה לסרב למרות איום המיתה. ראיה נוספת לאפשרות זו נביא להלן.

*

נסיים את הדיון בפרק ד' בהערה אחרונה: הישועה מיד יבין מלך חצור מיוחדת בין הישועות שבספר שופטים בנס הגלוי שאירע בה, בהשתתפות הנביאה בה ובשירה שנאמרה עליה. הגורם המחבר את שלושת הדברים הוא שמלחמה זו הייתה מלחמה בכנעני – המשך מצוות כיבוש הארץ שיהושע החל בה. בשל כך מלווה שכינת ה' את המלחמה במעשה (נס) ובדיבור (נבואה), והשירה היא על סיום מלחמות כיבוש הארץ מידי הכנענים.

חלק ב': פרק ה' – שירת דבורה

ברבים מנושאי השירה עסקנו לעיל בפרק ד'. נשלים כאן ארבע נקודות:

א. מי שר ומדוע?

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:

במסורת היהודית מכונה שירה זו 'שירת דבורה' (ראו מסכת סופרים י"ב; ירושלמי מגילה ג, ז ועוד). אומנם, במקראות נזכר ששרו אותה דבורה וברק, אך המשך השירה מעיד שדבורה לבדה שרה אותה:

עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר...

בתורה יש פסוק המקביל במבנהו לפסוק הראשון בשירה, שהבאנו לעיל:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר (במדבר יב, א–ב).

על השוואתם למשה בנבואה דיברו שניהם, אף ה' חרה בשניהם, והוא נזף בשניהם באוהל מועד. אך נראה שעל האישה הכושית דיברה רק מרים, ולכן רק היא נענשה על כך בצרעת. משמעות הביטוי "ותדבר מרים ואהרן" היא שמרים דיברה ואהרן עמד לידה, שמע והסכים. כך גם בשירתנו: דבורה שרה, וברק עמד לידה והסכים לדברי השירה. אך מדוע עמד שם?!

נראה שברק 'הוזמן לבמה' על ידי דבורה כמנצח. התבקש שהיא תשיר לכבודו ותשבח אותו, כמו הנשים ששרו לדוד ולשאול אחרי הניצחון על גוליית וצבאו במערכה בעמק האלה:

וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (קרי: לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים: וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו: (שמואל א יח, ו–ז)

כך יצאה גם בת יפתח לקראת אביה אחרי ניצחונו על בני עמון:

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת... (שופטים יא, לד)

בשונה מהן, דבורה מזמינה את ברק, אך הופכת את פניה כלפי ה' ומשבחת אותו על הניצחון, שעיקרו היה סערת הגשם הפתאומית ופעולתם המיוחדת של כוכבי השמיים. השומעים, שלפחות חלקם היו הלוחמים הרטובים והעייפים שרצו אחרי מנהיגם האמיץ, ברק, מביעים אכזבה כלשהי משירתה ה'דתית' של דבורה הנביאה. הם מביעים זאת בקריאת ביניים:

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם:

דבורה עתידה להקשיב לדרישתם ולהוסיף לשירתה את שבחו של ברק ואת שבח לוחמיו, ונראה זאת להלן.

ב. בין הר תבור להר סיני

ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

נראה שההרים הנוזלים מפני ה' מייצגים את הר תבור, שלמרגלותיו התרחש הנס במלחמה עם סיסרא, נס הגשמים העזים שגרפו את מרכבות הברזל במורד נחל קישון. תיאור ה' היוצא משעיר ומשדה אדום מזכיר את מעמד הר סיני דרומית מערבית לארץ ישראל, וכתיאורו במשנה תורה:

וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת (קרי: אֵשׁ דָּת) לָמוֹ: אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (דברים לג, ב–ד)

במתן תורה מתגלה הר סיני יחד עם הר שעיר. סמיכותם והיותם חלק ממסלול נסיעה אחד הוזכרו גם בתחילת הספר (דברים א, ב), בתיאור מסעם של עם ישראל במדבר – "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר...".

התיאור המעורב של הר תבור והר סיני מביע את ההיקש בין התגלות ה' למתן תורה (עשרת הדיברות) בהר סיני לבין התגלותו בהר תבור למלחמה באויבי ישראל. לימים עתיד דוד, המשורר בתהילים, לתאר באופן דומה את הדמיון בין הר סיני להר חרמון ורמת הגולן במלחמתו בעיר חילם^[12] נגד צבאות ארם, שנשכרו בידי בני עמון להילחם בישראל (ראו שמואל ב פרקים ח' וי' ודברי הימים א פרק י"ח):

אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה: אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל...       
הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ: (תהילים סח, ח–יח)

הדמיון בין שני הפסוקים הראשונים לשירת דבורה מדבר בעד עצמו. בשלושת הפסוקים האחרונים מתאר המשורר את הבשן, את התגלות 'רכב אלוהים' ושוב את הר סיני, וחלק ממדרשי חז"ל על מתן תורה עוסקים בפסוקים אלו.^[13]

יש בעירוב בין הר סיני לתבור בשירתנו ולהר בשן בתהילים, שבהם התגלה ה' במלחמה, כדי לבאר את מאמר חז"ל:

רבי אלעזר המודעי אומר, ספר וסייף ירדו כרוכים מן השמים, אמר להם, אם עשיתם את התורה הכתובה בזה, הרי אתם ניצולים מזה, ואם לאו הרי אתם לוקים בו (ספרי דברים מ').

התגלות ה' עשויה לבוא ב'ספר', כלומר במתן תורה, אך גם ב'סיף', בחרב לאויבי ה' – בין אם אלו חלילה ישראל, כשאינם מקיימים את התורה, ובין אם אלו אומות העולם, שסירבו לקבלה כשהקב"ה הציעה להם. לעיתים באה החרב לאומות העולם כישועה לישראל, כפי שקרה בשירתנו (וגם בתהילים).^[14]

ג. הספר והסַיִף – 'חָרות' וחירות

לקשר בין הספר לסיף ניתן לתת פירוש נוסף לאור הנאמר בשירה. לצורך זה נלך למאמר חז"ל נוסף:

'והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות' – אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות ו, ב).

ביציאת מצרים התברר הקשר בין המכתב ה'חָרות' – התורה והכתוב בה, ובין ה'חירות' – החופש מהשתעבדות לעמים. משה לא תבע מפרעה חירות, אלא רשות לקיים את המצווה שה' ציווה את עמו – ללכת דרך שלושת ימים ולעבוד אותו על ההר שיוֹרֶה להם. משסירב פרעה לכך התפתח עימות כולל, שהביא ליציאת בני ישראל מעבדות לחירות. כך היה לימים גם בעימות בין בית חשמונאי לבין היוונים הסלווקים, אנשיו של אנטיוכוס. מתתיהו לא תבע אלא את הזכות והחובה ללכת בדרך ה' ולא אחרי אלילים נוכרים. משסירבו הסלווקים להיענות לכך התפתח עימות כולל, שהביא למלכות יהודית בת חורין בירושלים ובמקומות נוספים. המלחמה על החירות החלה במלחמה על עבודת ה', ועובדי ה' המסורים היו חייליה. כך היה גם בימי בר כוכבא, בעקבות הגזירות על ברית המילה.

גם דבורה מתארת בשירתה את הקשר בין הדבקות בדרך ה' ובין הנכונות להילחם ולמסור את הנפש על חירותו של עם ישראל מיד משעבדיו:

יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל: לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה': רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ: מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם ה'... מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:

בחירת 'אלוהים חדשים', כלומר נטישת ה' לטובת אלוהי עבודה זרה, הביאה גם להחלשת המוטיבציה להרים מגן ורומח ולהילחם על חירות ישראל. בסופו של דבר המתנדבים העיקריים למלחמת החירות היו "חוקקי ישראל", "יושבי על מדין", "עם ה'", ה"מחוקקים" וה"מושכים בשבט סופר". הקשר בין ספר התורה לסיף של מלחמת החירות בא לידי ביטוי גם בכך שמוסרי הנפש על המצוות ועל התורה מסרו את נפשם גם על חירות ישראל.

לעומת ברכות אלו של דבורה, מקלל מלאך ה'^[15] את מרוז, עיר המזוהה (בהשערה בלבד) כשניים וחצי ק"מ מדרום מזרח להר תבור. חטאה של עיר זו היה אדישותם והעובדה שלמרות קרבתם לקו החזית לא באו לעזרה, ואולי אף שיתוף פעולה עם האויב בעת שצר על הר תבור.

ד. אם סיסרא

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו: חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ: הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ.

דבורה אינה אוהבת, ובצדק, את סיסרא ואת אימו. אך הלעג לאם השכולה הבוכה על מות בנה, גם כשמדובר באויב, נראה בעינינו כבלתי ראוי. מדוע נצרכה דבורה ללעג זה?!

בשיחתה של אם סיסרא עם חכמות שרותיה, כביכול, מוסבר עיכובם של סיסרא ושל אנשיו ביישובי ישראל הכבושים. סיסרא ואנשיו מחלקים ביניהם את בנות ישראל, המכונות בדבריהן של אם סיסרא ושרותיה רק על פי אברי מינן ("רחם רחמתים"), לצורכי אונס ומשגל. הם בוחרים להם את הנשים על פי בגדי הצבעונים שלהן ורקמתם. אכן, סיסרא ניסה לעשות כך ליעל (עיינו לעיל בפרק על סיסרא באוהל יעל), אך הוא שילם על כך את המחיר, ובצדק, באמצעות המקבת והיתד של יעל. דבורה בשירתה רואה כאן חטא ועונשו מכוח יד ה' – עונש לסיסרא המחלל את כבודן של בנות ישראל ועונש לאימו, התומכת במעשיו והשמחה על כך.

מכאן לפסוק החותם את השירה: לאחר שסיסרא ואויבי ה' אבדו, המתינו אוהבי ה' ולוחמי צבאו, רטובים בעקבות סערת הגשמים הקשה ורועדים מקור, עד לבוקר שלאחר הקרב. השמש יצאה בגבורתה ובעוצמתה, חיממה את גופם וייבשה את בגדיהם, וסייעה להם לשמוח בישועתם.

אפשר שפסוק זה מתקשר לשיחת הנשים בביתה של אם סיסרא. הגשם הרב שירד בלילה ההוא והשמש החזקה שזרחה על המים בבוקר יצרו בדרך הטבע קשתות חזקות מרובות צבעים. הקשתות הללו נראו בעיני הנביאה המשוררת כבגדי הצבעונים של בנות ישראל, המתוארים בשיר הזימה של שרותיה של אם סיסרא. אם סיסרא ראתה את שלל הצבעים בבגדי בנות ישראל שנמסרו בידי סיסרא, ולוחמי החירות של העם ראו את שלל הצבעים בקשת שזרחה על המים, קשת הניצחון על האויב הכנעני.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.