הפטרת חנוכה | ובחר עוד בירושלים
לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם: הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ: וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת: וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד: וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה: שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח: כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה:
וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה ויאמר (קרי: וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ: וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי: וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי: וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ: (זכריה ב, יד – ד, ז)
א. הקשר בין ההפטרה לשבת חנוכה
הפסקה השלישית (בחלוקה המלאכותית שלנו, המבוססת על חלוקת הפרקים) עוסקת במנורת הזהב בעלת שבעת הקנים, המבשרת על המקדש העתיד להיבנות – הבית השני. חנוכת המקדש בימי בית חשמונאי כללה את הדלקת המנורה (עקב אילוציהם, המנורה שהדליקו החשמונאים לא הייתה מזהב) ואת הנס שאירע בה, ששמן טהור מועט שנתגלה בדרך לא שגרתית הספיק להדלקת המנורה במשך שמונה ימים, עד להשגת שמן חדש.
פרקים אלו הם גם הפטרת פרשת בהעלותך שבחומש הפקודים, ומסיבה דומה – פרשת בהעלותך פותחת במנורת המקדש ובמצוות הדלקתה.
אפשר שיש מעט טעם של החמצה בכך שלא נזכרו בהפטרה פסוקים בודדים מהמשך הנבואה:
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: (ד, ח–ט)
פסוקים אלו מדגישים את הקשר בין הדלקת המנורה לחנוכת המקדש, כפי שקרה בימי בית חשמונאי, כשהמקדש נחנך מחדש בהדלקת המנורה. גם שני הזיתים המקיפים את המנורה, הנזכרים בהמשך הנבואה ומייצגים את הכהונה והמלכות, מתקשרים בעקיפין לבית חשמונאי, ש'העמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל'.[1]
*
אפשר שקיים קשר גם בין הנבואה שבהפטרתנו לנס פך השמן של החשמונאים. הפסוקים המתארים את מעשה המנורה בהפטרתנו קשים להבנה, אך נראה בבירור שמנורת שבעת הקנים המתוארת בהם שונה מן המנורה שנצטווה עליה משה בהקמת המשכן:
רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ:
מהי הגולה שעל ראש המנורה? מהם שבעת המוצקות? מה טיבם של שני הזיתים? רבו הפירושים בפסוקים סתומים אלו, ואנו נלך כאן בעקבות מורי ורבי חנן פורת ז"ל[2] ונסלול בעקבות דבריו היפים משעול נוסף.
להבנתנו, הגוּלה שעל ראש המנורה היא קערית מלאה שמן, וה'מוצקות' הם צינורות ליציקת השמן מן הגולה אל כל אחד מן הנרות (כפי שהיה מקובל בעבר, הנרות הם בתי קיבול לפתילה הדולקת ולשמן המזין אותה). כשאנו מדמיינים 'מוצקות' אלו אנו עשויים להיזכר בנס פך השמן שחולל אלישע הנביא לאישה האלמנה ולבניה:
וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת (קרי: מוֹצָקֶת): (מלכים ב ד, ה)
מנורת זכריה אינה זקוקה למצוות הטבת הנרות, שעניינה מילוי הנרות שמן לצורך הדלקתם למשך לילה נוסף: השמן זורם מעצמו מן הגולה אל הנרות, וכשיאזל השמן מן הגולה – יטפטפו הזיתים הסובבים אותה את השמן אליה, וכך לא יכלה השמן. זוהי תמצית נס פך השמן שהתקיים בבני חשמונאי בעת חנוכת המקדש לאחר גירוש היוונים הסלווקים ממנו.
הלומד תמה: מדוע יחזה זכריה בנבואתו, שנאמרה לפני הקמת בית המקדש השני, את הנס העתידי הרחוק שהתרחש בימי בית חשמונאי? כלום יש ממש בפרשנות זו מלבד דרש רחוק ותלוש?!
לצורך הסבר הדבר נעמיק מעט בהבנת חשיבותו של נס פך השמן בחנוכה, שערכו אינו רק ביכולת הטכנית להקדים את הדלקת הנרות שבעה ימים קודם הגעת שמן טהור חדש. חז"ל עומדים על משמעותה של הדלקת הנרות במקדש:
'מחוץ לפרוכת העדֻת יערֹך' – וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל (שבת כב ע"ב).
הקב"ה אינו זקוק לא לאור המנורה, לא ללחם שעל השולחן, לא לקטורת ולא לקרבנות. נראה לנו שהברייתא המובאת כאן יסודה בבית דינו של חשמונאי, והיא באה לבאר את משמעותו של נס פך השמן. המקדש, על כל אשר בו, הוא מעשה ידי אדם. השפע האלוהי הזורם אליו בא לידי ביטוי במתרחש בקודש הקודשים, מעל הכפורת:
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו: (במדבר ז, פח–פט)
קול ה' הנשמע מבין שני הכרובים, מקום השכינה, הוא מקור הנבואה, והוא הביטוי לשפע האלוהי היורד אל המקדש וממנו לעם ישראל.
אך הארון נגנז (או נשבה) בסוף ימי הבית הראשון, ובבית השני היה קודש הקודשים ריק, ולכן פסקה הנבואה כעבור זמן קצר. השכינה לא שרתה בבית שנבנה בחסות מלך פרס, גוי ערל ועובד עבודה זרה, ולא נכנסה למקדש דרך שער שושן שבמזרח, השער המנציח את כבודה של המלכות הערלה. האש שירדה מן השמיים למשכן ביומו הראשון ולמקדש שלמה בעת חנוכתו לא ירדה למקדש השני עד שחזרה המלכות לישראל בימי בית חשמונאי, עם הניצחון על היוונים הסלווקים. הארון הגנוז והנעלם לא חזר למקומו, והשכינה התגלתה באש הניסית שירדה מן השמיים לנרות המנורה שבהיכל. המנורה שבהיכל היא ההמשך של הכפורת (הכפורת וכרוביה והמנורה וקניה היו שני הכלים היחידים במשכן ובמקדש שהיו עשויים מקשה זהב טהור), ואורה הוא המשך אור התורה המוקרן מארון הברית ותכולתו – 'כי נר מצוה ותורה אור'. ממילא, נס השפע האלוהי שירד למקדש ביום חנוכתו בימי החשמונאים, לאחר הסתלקות הנבואה, בא לידי ביטוי באור המנורה במקום בדיבור מבין שני הכרובים.
אין לנו רמזים לכך שזכריה הנביא חזה את פרטי מלכות בית חשמונאי, את מלחמותיה או את זמנה, אך זכריה חזה בהפטרתנו את השראת השכינה באש שתרד מן השמיים, כמו במשכן ובמקדש הראשון. הוא חזה, כהתבטאותה של הברייתא החשמונאית שהבאנו, שהמנורה היא שתהיה לעדות על השכינה השורה בישראל בבית השני. המנורה מחליפה בכך את ארון העדות, שנגנז עם לוחות העדות, שהם העדות הנכונה לשכינה השורה בישראל. המנורה היא שתהיה, כהמשך ללשון הברייתא, 'מנורת העדות', ובה יבוא לידי ביטוי השפע משמיים – הנס, נס פך השמן. הוא חזה מנורה שהשמן נוצק אל נרותיה שלא בידי אדם – הזיתים שברא ה' מטפטפים מעצמם שמן אל הגולה, וממנה יורד השמן דרך ה'מוצקות' אל הנרות הדולקים. על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה!
עוד למדנו מדבריו שללא השתדלות ומאמץ, אומץ ומסירות נפש, לא יחול גם השפע האלוהי.
ראויים המנורה וניסיה לכותרת הפטרתנו:
כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' [...] וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ:
ב. "ונלוו גויים רבים"
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ:
החזון האוניברסלי של זכריה בתחילת נבואתו אומר דרשני: מה לנביא החי בימי שיבת ציון, כשהעם היהודי נאבק על עצם קיומו בארצו, ולחזון תיקון העולם באחרית הימים, כשכל הגויים ינהרו לחזות בכבוד ה' במקום שכינתו?
כדי להבין זאת עלינו להתוודע מעט לרקע ההיסטורי של נבואת זכריה. זכריה החל להתנבא בשנת שתיים לדריווש מלך פרס. היה זה כשמונה עשרה שנה אחרי הצהרת כורש ותחילת שיבת ציון, שהונהגה על ידי זרובבל בן שאלתיאל, מבני בניו של יהויכין מלך יהודה, ויהושע בן יהוצדק, בן בנו של שריה כהן הראש, הכהן הגדול האחרון, שהוצא להורג בעת חורבן הבית הראשון.
הצהרת כורש כשלה במידה רבה – אחרי שנבנה המזבח הוצא איסור מלכותי לבנות את המקדש, בגלל הלשנות הגויים שהתיישבו בארץ אחרי שישראל גלו ממנה בעת החורבן. חלק מן הגויים הללו היו אלו שהביא אסרחדון מלך אשור ארצה במקום תושבי שומרון בעת חורבן ממלכת שומרון, חלקם היו אדומים, שנהרו לארץ העזובה מבניה אחרי שהנבטים ושבטי ערבים אחרים נחלו את ארצם שלהם, וחלקם היו סתם גויים מן הסביבה, שלטשו עין אל הארץ העזובה מבניה והיגרו אליה.
עתה, חמישים ושתיים שנה אחרי חורבן ירושלים, בעקבות הצהרת כורש, החלו היהודים לשוב ארצה, ולא בהמוניהם – כארבעים וארבעה אלף יהודים בלבד עלו מפרס ומבבל. כאן מצאו העולים, בדרך הטבע, התנגדות עזה לתקומתם החדשה בארצם.
בשנת שתיים לדריווש, שמונה עשרה שנים אחרי שהוקם המזבח ונבנו יסודותיו של היכל ה' ולאחר שבנייתו הופסקה, חברו בדבר ה' שני נביאים, חגי וזכריה, לצוות על העם ועל מנהיגיו להמשיך לבנות את בית ה' על אף שניטל מהם הרישיון לעשות זאת, ולעודדם להתמיד בכך עד סיום הבנייה. איך יצליחו שבי ציון לבנות את הבית ללא רישיון, כשעינם של צריהם, גויי הסביבה, האצים להלשין לשלטונות על מעשיהם, פקוחה כל העת?
נראה שלשאלה זו היו לשני הנביאים תשובות שונות, שאינן בהכרח סותרות, אלא בעיקר משלימות זו את זו. חגי הלך בדרך הדומה לזו שביטא לימים מנהיג אחר, דוד בן גוריון, באומרו: "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". חגי בוחן רק את יחסי ישראל עם אביהם שבשמיים, שהוא בלבד, על פי רצונו, יוכל להצליח את דרכם. חגי מבהיר לעם כי הבצורת, העוני והרעב הם איתות של ביקורת מאת ה' על כך שלא בנו את ביתו:
הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב [...] פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט וַהֲבֵאתֶם הַבַּיִת וְנָפַחְתִּי בוֹ יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְבָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ: וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם: (חגי א, ד–יא)
לאחר שהחלו בבנייה הנביא מעודד אותם ומכריז שיצליחו בבנייתם, והגויים יגיעו על כורחם להודות בבית ה' מכוח ידו החזקה וזרועו הנטויה:
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה: וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (שם ב, ו–ט)
חגי ממשיך בנבואתו כעבור חודשיים, בערב חג החנוכה (!), ואומר:
אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת: (שם, כא–כג)
זכריה ממשיך את הקו של חגי, העוסק בזעמו של ה' על הגויים, אך מוסיף לו, בנבואה המתחילה פסוקים בודדים לפני תחילת הפטרתנו, גם קו פייסני יותר:
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ: כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת יָדִי עֲלֵיהֶם וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם וִידַעְתֶּם כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי:
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: (זכריה ב, יב–טו)
הביטוי 'כי ה' צבאות שלחני' מדגיש את היחס בין שני חלקי הנבואה. בחלקה הראשון יבואו הגויים על עונשם, ואילו בחלקה השני, בהפטרתנו, הם עצמם יבואו למקדש, יודו בגדולת ה' שציווה לבניו לבנות את מקדשו ויצטרפו אליהם בכך. זכריה עתיד להמשיך קו זה בנבואה נוספת על בניין המקדש:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יֹשְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם אָנִי: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם: (שם ח, כ–כג)
ג. "הס כל בשר"
הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ:
הנביא משתמש בביטוי העלול להישמע לנו צורם, אף שהוא רק משל – כביכול עתה, כשהגויים מְצֵרִים לישראל, הקב"ה ישן, ויש להמתין שיתעורר. כך לעג אליהו לעובדי הבעל בהר הכרמל:
וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: (מלכים א יח, כז)
נראה ששירת 'האזינו' באה להעיד שגם בעת פורענות ה' רק מסתיר את פניו בגלל חטאי ישראל, אך הוא עדיין נוכח ורואה את צרותיהם של בניו.
אומנם, מצאנו ביטויים כאלה גם אצל המשורר בתהילים:
עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח: (תהילים מד, כד)
וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן: וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ: (שם עח, סה–סו)
הנביאים ומשורר תהילים ודאי ידעו את גבולותיהם במשלי ההאנשה שנהגו בהם כלפי ה'. אנו ודאי לא נעז פנינו במשלים מעין אלו.
גם הביטוי "הס כל בשר מפני ה'" אומר דרשני. אפשר שזכריה משיב בנבואתו לדבריו הקשים של חבקוק הנביא, שניבא בימי מנשה מלך יהודה על עליית הכשדים, מחריבי ירושלים. בראותו חזון קשה זה נחמץ ליבו של הנביא חבקוק, והוא הטיח דברים קשים כלפי מעלה:
עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ: לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט [...] עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל: (חבקוק א, ב–ד)
כשה' פקח את עיניו חתם הנביא את נבואתו, לפני שהחל ב"תפילה לחבקוק הנביא", במשפט:
וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ: (חבקוק ב, כ)
שנים נקפו, ירושלים ומקדש ה' חרבו, ועמו נפל בחרב ובשבי. עתה, בעת שיבת ציון, רגע לפני הקמת הבית השני, ממשיך זכריה את נבואת "הס מפניו כל הארץ" בנבואת "הס כל בשר מפני ה'" ובאמירה שהנה ה' שב אל מקדשו ומקומם את עמו מעפר.
*
נבואתנו עשירה מאוד ודורשת דיונים עמוקים רבים. תם ולא נשלם, כי קצרה יריעתנו, ובעניינים הנוספים הקשורים לנבואה זו ניגע בעוסקנו בהפטרת 'בהעלותך', אם גומר ה' עלינו.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)