תולדות | כי שפתי כוהן ישמרו דעת

לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

(א) מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי: (ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: (ד) כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם: (ה) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל: (ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: (ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: (ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ט) וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָאוֹת: (י) מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם: (יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת: (יב) וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ: (יג) וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר ה': (יד) וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם: (א) וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: (ב) אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב: (ג) הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו: (ד) וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (ה) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: (ו) תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: (ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא: (מלאכי א, א – ב, ז)
 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הנבואה מזכירה בתחילתה את אחוותם של עשיו ויעקב, שבה פותחת פרשתנו. הנבואה מוסיפה שה' בחר דווקא ביעקב ואהב אותו, ואילו את עשיו הוא שונא. זוהי בחירה עקרונית, שאינה נובעת בהכרח ממעשיהם של יעקב ועשיו. יש בכך חידוש: העדפת יצחק על פני ישמעאל עשויה להיות מנומקת בכך שישמעאל הוא בן השפחה ויצחק הוא בנה של שרה, אך עשיו ויעקב הם תאומים שנולדו מאותה אם לאותו אב, ומדוע יְבוּכָּר אח אחד ואחיו יידחה?! הנבואה אינה מנמקת זאת, וכאמור, כנראה היא רואה בכך בחירה עקרונית הנובעת מרצון ה'. אפשר שכך יש לראות גם את תוצאות הכרעת המאבק הסמוי ביניהם בפרשה.

חז"ל כנראה התחבטו לא מעט בשאלת העדפת יעקב ודחיית עשיו. הם עשו מאמץ רב לנמק זאת בעקרונות הגמול, השכר והעונש על בחירתו החופשית של האדם ועל מעשיו, וראו את יעקב כצדיק הדבק במורשת הרוחנית של אבותיו ואת עשיו כרשע:

'ויעקב איש תם יושב אהלים' – שני אהלים: בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר...    
שבא עשו על נערה מאורסה והרג את הנפש, הה"ד (=הדא הוא דכתיב, זהו שכתוב) 'ויבא עשו מן השדה' – שבא על נערה מאורסה, שנאמר 'ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה', 'והוא עיף' – שהרג את הנפש, כמה דאת אמר 'עיפה נפשה להורגים'. ר' ברכיה ור' זכיי רבה: אף גנב, כמה דאת אמר 'אם גנבים באו לך'... עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים... (בראשית רבה תולדות סג).

המקראות אינם מצדיקים בהכרח את מבטם של חז"ל על עשיו. הם מבקרים את עשיו שביזה את הבכורה ומכרהּ תמורת נזיד עדשים ומציינים את רעת הנשים הכנעניות שלקח (שלא כמעשה יצחק אביו, שאשתו הובאה לו ממשפחת אברהם שבחרן), וגם את רצונו להרוג את יעקב, שגנב את בכורתו ואת ברכתו. אך המקראות מציינים גם את מצוות כיבוד אב שעשיו נזהר בה ואת העובדה שכשנוכח שבנות כנען רעות בעיני אביו הוא נשא לאישה את בת ישמעאל ממשפחת אברהם ואת אהליבמה מבנות אלופי שעיר, שלא הייתה כנענית. המקראות גם מציינים שבפגישתו עם יעקב בבואו מחרן הוא נשק לו וחיבקו ואף הציע לו עזרה, וכן שפינה את ארץ כנען ליעקב אחיו והלך להר שעיר.

מדוע בחרו חז"ל בדרך שונה, המצדיקה את השנאה לעשיו? חוקרי מדרשי חז"ל מעדיפים בדרך כלל לומר שהם בחנו את עשיו במבחן התוצאה המאוחר, על פי התנהגותה הרעה של מלכות רומי, המיוחסת לזרעו. אנו מעדיפים לומר שחז"ל סמכו על תבונתה של רבקה, שאהבה את יעקב אך כנראה לא אהבה את עשיו, ומן הסתם היו לה סיבות טובות לכך.

כאמור, הנביא מלאכי בהפטרתנו מותיר את אהבת ה' ליעקב ואת שנאתו לעשיו ללא נימוק, כבחירה התלויה ברצונו בלבד. אמנם, להלן נגלה טענות קשות של הנביא כנגד אדום, המבארות את פשר שנאת ה' אליו.

עוד יש בהפטרה טענה על עם ישראל, הפותחת במילים "בן יכבד אב ועבד אדוניו" ומתעצמת לאור המסופר בפרשתנו על הקפדתו של עשיו על כבודו של יצחק אביו.
 

ב. נבואת מלאכי על אדום

בתחילת דבריו מותח הנביא ביקורת חריפה על אדום ועל יחסה לישראל, שכלל בעת החורבן גם מרכיב של 'אחד בפה ואחד בלב'. מלך אדום היה בין חמשת המלכים שבאו אל צדקיה מלך יהודה שבע שנים לפני החורבן כדי להביאו בברית שמטרתה למרוד, בחסות מצרים, במלך בבל. ממלכת יהודה הייתה ממלכת מפתח בתוכנית זו בגלל מיקומה הגאוגרפי: היא שכנה באזור העשוי לקשר בין צבא מצרים, האמור לתמוך בברית המרד, ובין הממלכות המורדות (מצפון ליהודה – צור וצידון, ממזרח ליהודה – עמון ומואב, ומדרום להן – אדום). הנביא ירמיהו, בשם ה', התנגד נחרצות לברית זו, וטען שתביא למפולת רוחנית ודתית ולחורבן. הוא הזהיר את צדקיהו מפני כניסה לברית זו:

כֹּה אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ: וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: (ירמיהו כז, ב–ג)

המוסרות והמוטות ביטאו את הכישלון העתידי של המרד בעיני הנביא, וכך היה. נבוכדנאצר מלך בבל שם את פעמיו בראשונה לירושלים, החריב אותה ואת בית המקדש והרג את רוב יושביה. המדינות הנזכרות, בעלות בריתה של יהודה כביכול, שמחו לאידם של ישראל והצטרפו אל סוחרי העבדים שקנו את השבויים היהודיים לצורך עבדות. ירושלים נותרה בודדה, בלא בעל ברית שינחם אותה. בוגדנותה של אדום באה לידי ביטוי כנראה גם בסחר העבדים שפיתחה על גבם של שבויי המלחמה בבבל.[1] כך כתב ירמיהו ב'איכה' על שמחתם של בעלי הברית האדומיים לאידה של ירושלים ועל נקמתו הצפויה של ה' בעקבות זאת:

שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יושבתי (קרי: יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי: תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ: (איכה ד, כא–כב)

על פורענותה של אדום הוא כתב גם בנבואת הפורענות שניבא על אדום בימי חורבן ירושלים:

כִּי כֹה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתּוֹת הַכּוֹס שָׁתוֹ יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה: כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבוֹת עוֹלָם: (ירמיהו מט, יב–יג)

מי שהיטיב לבאר את שמחתה של אדום לאיד ואת סיבתה היה הנביא יחזקאל:

בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו: וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה: עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה': יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם בְּעֵת עֲוֹן קֵץ [...] יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה' שָׁם הָיָה [...] כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחְלַת בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה לָּךְ שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר שֵׂעִיר וְכָל אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה': (יחזקאל לה, ב–טו)

אדום ניצלה היטב את גלות ממלכת יהודה כדי להתפשט מֵהַר שעיר אל הנגב הישראלי ואל הר יהודה. בימי הנביא מלאכי, בעת שיבת ציון, הגיעה פחוותו של גשם הערבי (הערבים בתקופה זו חברו בדרך כלל לאדומים) עד ירושלים, והוא הציק ליהודים. מאוחר יותר, כששלט בירושלים הורדוס האדומי, נחלת משפחתו הייתה מדרום לבית לחם, באזור הרודיון. הנביא מדמה את אדום לאח השמח על מות אחיו משום שבעקבות זאת הוא זוכה בכל הירושה שנועדה לשניהם.

שלא כירמיהו ויחזקאל, שניבאו על עתידה של אדום, מלאכי ניבא אחרי שממלכת אדום כבר חרבה. על פי כתובת שנמצאה בעיר סלע, בירתה של אדום בהר שעיר, היא נכבשה בידי נבונאיד מלך בבל. אפשר שגם בימי מלאכי נותרו על אדמת ממלכת יהודה יישובים אדומיים רבים שיושביהם הציקו לישראל, והנביא מבשר שלא יצליחו לבנות את חורבות ארצם:

כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם:

בנקמתו של ה' באדום ייווכחו ישראל שכוחו של ה' גדול גם מעבר לגבול ישראל, ושהוא יכול לנקום באויביהם גם בארצותיהם:

וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל:
 

ג. נבואת התוכחה של הנביא על הזלזול בעבודת המקדש ובקרבנות

בנבואה חריגה בתוכנה מאשים הנביא את העם, ובעיקר את הכוהנים, בהבאת קרבנות פסולים למקדש: בעלי מום, חולים וגם קרבנות גזולים. נביאי הבית הראשון הוכיחו את העם פעמים רבות דווקא על הידור יתר בהבאת הקרבנות, הבא על חשבון מצוות אחרות:

בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן [...] הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה ו, ו–ח)

גם חגי, קודמו של מלאכי בנביאי שיבת ציון, טען קשות נגד הזלזול בדיני טומאה וטהרה בקרבנות:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא: וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא: וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ה' וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא: (חגי ב, יא–יד)

השינוי בין בית ראשון לבית שני בתוכחת הנביאים ביחס למקדש, לעבודתו ולקרבנות המוקרבים בו, אומר דרשני. ננסה לבארו בשתי דרכים, אך שתיהן צדדים של מטבע אחד:

א. בבית המקדש הראשון, המפואר והגדול, היו בַּדְּבִיר ארון הברית והכרובים ועימהם השכינה. הכהן הגדול לבש את האורים והתומים, שפעלו ברוח הקודש כשבתוכם שם ה'. זיקת העם להשראת השכינה דרך המקדש ועבודתו הייתה יסוד חזק וברור. לא פעם התכנס כל העם לכריתת ברית עם הקב"ה (בימי אסא, ראו דברי הימים ב טו) או לתפילה משותפת אליו (בימי יהושפט, שם כ), והמקדש עמד במרכז תודעתו הדתית של העם והכמיהה אל ה'. דבר זה קבע את משקלה של עבודת הקרבנות בעיני העם, ועבודה זו האפילה לעיתים על הצורך במאמצים בשאר חלקי עבודת ה' וחלקי התורה העוסקים ביושר, במשפט ובצדקה. נביאי הבית הראשון קראו על כך תיגר באומרם שאין כל טעם בעבודת המקדש כדרך להשראת שכינה בלא עיסוק בשאר חלקי עבודת ה' וענייני היושר, הצדקה והמשפט.

לעומת זאת, הבית השני היה בתחילתו (עד ימי הורדוס) בית צנוע, וכוח המשיכה שלו בעיני העם לא היה גדול, כנראה. כך תיאר אותו הנביא:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם: (חגי ב, ג)

הדביר בתוכו עמד ריק, ללא ארון וללא כפורת, והאורים והתומים לא אמרו את דברם. העם לא ראה בו מוקד דתי משמעותי, והדבר השפיע על יחסו של העם למקדש, על מעמדם של הכוהנים ועל יחסם למקדש. העבודה במקדש מתגלית בנבואתנו במלוא עליבותה, ונביאי הבית השני קוראים על כך תיגר ודורשים מן העם לשנות את יחסו למקדש ולקודשיו.

ב. חז"ל (יומא סט ע"ב) מספרים שאנשי כנסת הגדולה ביטלו בתחילת ימי הבית השני את יצר העבודה הזרה, שנגלה לעיניהם כשהוא דומה לגור אש היוצא מבית קדשי הקדשים. בפשטות נראה שיש קשר בין גור האש היוצא להיעדרותם של הארון ושני הכרובים. עוד נראה שמחירו של ביטול יצר העבודה הזרה היה התקהות הרגש הטבעי הנכסף לעבודה מוחשית של ה', כעבודת הקרבנות. התקהות רגש זה החסירה משקל מהכמיהה לעבודת הקרבנות, והדבר בא לידי ביטוי בנבואתו של מלאכי בהפטרתנו.

גם היום עלינו לשים לב לשני החסרונות שהזכרנו ולתוצאתם המרה בעליבות שבעבודת המקדש. כולנו כוספים לבניין המקדש ולחידוש עבודתו, אך איננו עושים די כדי לחנך את ילדינו לכך ולהסביר את חשיבות הקרבנות בעבודת ה' שלנו ואת יכולתם לקרבנו לאבינו שבשמים. במצב זה, אם יקום מקדש, עבודת הקרבנות בו עלולה להיראות כמו בהפטרתנו. האם אנו מצפים שהמשיח יעשה במקומנו את העבודה החינוכית העוסקת בחשיבות עבודת המקדש והקרבנות?!
 

ד. "גדול שמי בגוים"

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת:

הקורא תמה, ואולי אף מתכווץ מכאב. מלכות פרס שולטת כאן בכיפה, והכול נעשה על פי הוראותיה. במערב עולה וצומחת מלכות יוון. שעריה של ירושלים פרוצים ושוממים,[2] ויהודי המקום שרויים ברעה גדולה מול שכניהם, בני אוסף עמים בלתי מוגדר. האם זהו מצב שבו גדול שמו של הקב"ה בגויים?! היכן הם המקומות הרבים שמקטירים בהם לשמו של ה', ומי מכיר בגדולתו אחרי חורבן ירושלים וגלות בבל?!

נראה שיש להבין זאת לאור אירועי תקופתו של הנביא מלאכי. הוא ניבא שנים ספורות אחרי נס חג הפורים והניצחון הגדול של מרדכי ואסתר והיהודים על המן ובניו ועל צוררי ישראל הרבים שעמדו תחת פיקודם. נזכיר פסוקים בודדים מן המגילה העוסקים בכך:

וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם: (אסתר ח, יז)

...וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים: וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם: (שם ט, ב–ג)

גויים רבים התגיירו וקיבלו עליהם עול מלכות שמים מחמת פחדם ("גרי מרדכי ואסתר", כלשונם של חז"ל ביבמות כד ע"ב), ואחרים נותרו מפוחדים. ניתן להניח שאז התגדל שמו של ה' אלוהי היהודים בעיני כל העמים, והדבר השפיע גם על עליית עזרא לארץ כעבור שנים מעטות. בארץ ישראל, שהייתה בשולי האימפריה הפרסית, המצב נותר כנראה קשה,[3] אולם גם ללא הישועה בארץ ישראל נותר שמו של הקב"ה גדול בגויים, ועל כך מדבר מלאכי בהפטרתנו.
 

ה. "כי מלאך ה' צבאות הוא"

אחרי גערתו הקשה בכוהנים משנה הנביא כיוון באופן מפתיע, ומדבר בשבחו של כהן יחיד, שעימו כרת הקב"ה ברית:

וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים: אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר ה' צְבָאוֹת [...] בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא:

הגערה בכוהנים היא על עבודת המקדש הפגומה שלהם, אך שבחי הכהן היחיד המדובר אינם עוסקים בעבודת המקדש, אלא דווקא בקשר ההדוק שלו לתורה ולמצוותיה, ביראת ה' שבו, בשלום ובקשר הטוב שיש לו עם העם ובהשבתם מעוון.

נראה שכוונת הנביא לעזרא הסופר, שהיה כהן (כמבואר בהרחבה בעזרא ז). אכן, לא מצאנו פעילות רבה של עזרא במקדש, והוא לא היה מעולם כהן גדול, אך הייתה לו פעילות רבה בהפצת התורה, בקירוב העם למצוות ובתקנות למניעת חטאים, בעיקר חטא הנישואין עם בנות נכר,[4] שעליו מדבר הנביא בפסוקים שאחרי הפטרתנו.

חז"ל אומרים (מגילה טו ע"א) שמלאכי הוא עזרא. נראה לנו שאין כוונתם לזיהוי האיש ממש, אלא לכך שמלאכי ועזרא היו יחדיו בברית אחת ובמדיניות אחת – סילוק הנשים הנוכריות והובלת העם בדרך התורה והמצוות. הנביא מלאכי רואה את עזרא כ"מלאך ה' צבאות" בשליחות הגדולה שלקח על עצמו בדרך זו.

נזכיר גם את דברי משה, ביומו האחרון, על שני התפקידים של הכהן:

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: (דברים לג, י)

בימי עזרא ומלאכי התפצל התפקיד לשניים: הכוהנים הגדולים נטלו על עצמם את עבודת המקדש (בדרך שלא הצליחה, כמתואר לעיל), ואילו עזרא הכהן נטל על עצמו את תפקיד הנחלת התורה לעם בעזרתם של מלאכי, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה.

נוסיף מילה אחרונה על דימויו של עזרא ל'מלאך ה' צבאות'. חז"ל השוו את עזרא למשה, למרות ההבדלים הברורים ביניהם:

תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה. במשה הוא אומר 'ומשה עלה אל האלהים', בעזרא הוא אומר 'הוא עזרא עלה מבבל' – מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר 'ואֹתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חֻקים ומשפטים', בעזרא הוא אומר 'כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חֹק ומשפט' (סנהדרין כא ע"ב).

גם משה נקרא 'מלאך':

וכן הנביאים נמשלו למלאכים, שכך הוא אומר במשה 'וישלח מלאך ויוציאנו' – וכי מלאך היה? והלא משה היה! אלא מכאן שהנביאים נקראו מלאכים (תנחומא שלח).

המשותף לשני ה'מלאכים' הללו הוא הנחלת התורה לעם ישראל – משה הוריד לנו תורה מן השמיים, ועזרא היה מנהיגם של אנשי כנסת הגדולה, הנחשבים אבן היסוד של התורה שבעל פה.