הפטרת חיי שרה | וה' אֲהֵבוֹ

לקריאת המאמר בקובץ word לחצו כאן.

(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ: (ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: (ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: (ד) וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ: (ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: (ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם: (ז) וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה: (ח) וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ: (ט) וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ: (י) וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא: (יא) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע: (יב) וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה: (יג) לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ: (יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ: (טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ: (טז) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ: (יז) וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי: (יח) וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ: (יט) וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: (כ) וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: (כא) וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים: (כב) וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא: (כג) וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה: (כד) וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי: (כה) כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ: (כו) וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא: (כז) אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עבדיך (קרי: עַבְדְּךָ) מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו: (כח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: (ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה: (לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם: (מלכים א א, א–לא)
 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הקשר הראשוני והמתבקש בין ההפטרה לפרשה הוא קשר צורני בלבד: ההפטרה פותחת במילים "והמלך דוד זקן בא בימים", הדומות למילים שבפרשה – "ואברהם זקן בא בימים". אולם קשר חיצוני זה אין בו כדי למלא את הנפש, ונבקש לעבותו.

זקנתו של אברהם מביאה אותו לבקש נערה כבת זוג ואישה ליצחק בנו, ועבדו (אליעזר) מביא את רבקה. גם זקנתו של דוד מביאה את עבדיו לבקש נערה שתהיה עימו, והם מביאים לו את אבישג. אולם שני המעשים נבדלים בשני דברים, והבדלים אלו מפוררים לכאורה את הדמיון שמצאנו ביניהם:

א. אבישג אינה מתבקשת כבת זוג לדוד אלא כמשרתת או כ'מחממת'.         
ב. אברהם ביקש את משרתו להביא בת זוג ליצחק בנו, ואילו משרתי דוד מביאים את אבישג אליו, אל האב הזקן.

למרות שני הבדלים אלו אנו מתעקשים על הדמיון בין המעשים ועל חשיבותו:

א. כפי שנטען להלן בהרחבה, אבישג נתבקשה כבת זוג, כאישה לדוד ולא כמשרתת.  
ב. בסופו של מעשה אבישג (אחרי הפטרתנו ואחרי מות דוד) מבקש בנו של דוד (הרואה עצמו כיורשו המיועד), אדוניהו בן חגית, לשאת את אבישג לאישה, כיצחק בן אברהם, שנשא את רבקה לאישה.

היקש צורני נוסף (ללא תוכן של ממש) ניתן לראות בהכפלת המעשים המסופרים בפרשה ובהפטרה. מעשה עבד אברהם ופגישתו עם רבקה, מבחן השקאת האיש וגמליו ועוד מסופרים בתורה פעמיים – בפעם האחת כסיפור ישיר ובפעם השנייה כסיפורו של עבד אברהם למשפחת רבקה. גם מעשה המשתה שערך אדוניהו לעבדי המלך וליושבי ירושלים מסופר בהפטרתנו על כל פרטיו, ולאחר מכן חוזר בדבריה של בת שבע אל דוד ושוב בסיפורו של נתן הנביא לדוד.
 

ב. מעשה אבישג

הצעת עבדיו של דוד, להשיג לו נערה שתחמם את בשרו באמצעות שכיבה בחיקו כתחליף לתנור או לאמצעי חימום סביר אחר, אינה מתקבלת על הדעת, ואי אפשר להבינה כפשטה בשום פנים.

כשאדם מזדקן ולא די לו בחום גופו, הדבר נובע מהאטה בזרם הדם ומדברים נוספים, שמשמעם בין השאר שהוא הולך ומאבד את כוח ההולדה. עבדיו של דוד מציעים לו ברגע האחרון, בלשון כבוד נקייה, לקחת אישה נוספת, אולי כפילגש, כדי שתלד לו בן שיירש את מלכותו אחרי מותו. נזכיר שזו הייתה הפעם הראשונה שיורש היה עתיד למלוך בישראל במקום אביו, והדאגה הייתה גדולה: אמנון הבכור ואבשלום – שנראה המתאים ביותר להנהיג – מתו, ושאר הבנים כנראה לא נראו מתאימים למלוכה, או שאימותיהם לא היו אהובות דיין על דוד. הדוגמה היא המועמד הבא בתור – אדוניהו בן חגית. תיאוריו מוכיחים בעליל עד כמה לא התאים למלוכה. דוד אומנם ייעד את שלמה, בנה של בת שבע, למלוך במקומו, אך דבר זה לא נראה לאנשי הצמרת בגלל חטאו הכבד של דוד בלקיחת בת שבע. בעצם נוכחותו הזכיר שלמה את החטא שהכול רצו לשכוח או לטשטש. כנראה גם בת שבע לא הייתה אהובה בקרב יועצי דוד ועבדיו בגלל חטא זה. הרעיון שבבסיס הצעתם היה שבנה של הנערה שתילקח אל המלך ימלוך כשיגדל, אחרי מותו של דוד.

דוד, השוכב כבר על ערשו, מקבל את אבישג כמי שתסעד אותו בזקנתו, אך בשום פנים לא כאישה או כפילגש. המקרא מדגיש: "והמלך לא ידעה". מדוע? חז"ל (סנהדרין כב ע"א) הבינו שדוד נמנע מלשאת אותה בשל האיסור "לא ירבה לו נשים", משום שכבר נשא נשים כמספר המותר למלך. נציע דרך נוספת: דוד לא היה מוכן לקבל את הרעיון של יורש אחר מלבד שלמה. זו הייתה שבועתו הנאמנה לבת שבע, שבנה ימלוך אחריו, וזו הייתה תוכניתו מסיבות נוספות, שנעמוד עליהן להלן.

מחוץ לחדרו של דוד הדברים התפרשו כנראה בדרך שונה, והעובדה שאבישג לא הרתה כעבור מספר חודשים התפרשה כסימן לכך שדוד הזקן כבר איבד את כוח ההולדה שלו, ובית המלוכה נותר ללא יורש מתאים.
 

ג. מרד אדוניה

אדוניהו בן חגית ניצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות הצגת דוד כמי שאינו מוליד עוד. לימים, אחרי ששלמה הומלך וחנן את אדוניה מלמות בחטאו, הוא ביקש מבת שבע להשתדל עבורו ולסייע לו לקבל רשות לשאת את אבישג השונמית. בת שבע הסכימה לכך: בהכירה את דוד, היא ראתה באבישג מטפלת סיעודית, ובמושגי המקרא בהפטרתנו – משרתת. היא לא ראתה פגם בכך שאדוניהו ישא משרתת לאישה. אולם שלמה המלך הבין את מזימת אדוניהו לעומקה: הוא ידע שאדוניהו מנצל את השמועה שדוד היה אמור לשאת את אבישג, ואולי גם נשאה לאישה, אלא שלא הצליח להוליד ממנה בן. מבחינתו ומבחינת התודעה העממית, אילו היה נושא את אבישג היה נושא את אשתו או את פילגשו של דוד (כפי שעשה אבשלום קודמו, ששכב עם פילגשי אביו כחלק מן המרד שלו), ואדוניה חשב שבכך יקדם את עצמו אל המלוכה.

אדוניה ידע עוד ששלמה אינו מקובל על יועצי דוד, ושהוא אינו בהכרח יורש מתאים ממנו, מאדוניה. יופיו נתן לו יתרון כלשהו, והוא ראה בכך הזדמנות לתפוס את המלוכה עוד בחיי דוד, לפחות כדי למלוך אחריו. במרדו נהג כאבשלום, שנאמר בו:

וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: (שמואל ב טו, א)

גם אצל אבשלום וגם אצל אדוניה היה זה שלב מקדים למרד. כשאביו לא מיחה בו, עבר אדוניה לשלב הבא – החלפת דברים עם אביתר הכהן ועם יואב שר הצבא.

לא ברור מה גרם לאביתר הכהן לתמוך באדוניה נגד דעתו של דוד המלך, גם כשנראה היה שדעתו רופפת ואינה תקיפה. אפשר ששררה מתיחות בין שני הכוהנים הבכירים – צדוק (מבית אלעזר בן אהרן) ואביתר (מבית איתמר). אפשר שמתיחות זו באה לידי ביטוי כבר בעת השבת ארון הברית לירושלים במרד אבשלום (שמואל ב טו, כד; וראו יומא עג ע"ב). לדוד הייתה ברית דמים עם אביתר בעקבות הריגת כל משפחתו של אביתר בנוב עיר הכוהנים, במידה מסוימת באשמת דוד (ראו שמואל א כב, כב–כג). מול ברית זו עמדה נבואת איש הא–לוהים לעלי על חורבן ביתו בעוונות בניו, חופני ופנחס (שמואל א ב, כז–לו). אפשר שאביתר קיווה שאדוניה ימנה אותו לכהן גדול אם יסייע לו באמצעות תפקידו ככהן וכמי שמייצג את עולם הקדושה. בסופו של התהליך, כששלמה מלך ואדוניה נהרג, גורש אביתר מן הכהונה, והמקרא מדגיש שכל זה התגלגל מאת ה' בעקבות הנבואה הנזכרת:

וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי: וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה: (מלכים א ב, כו–כז)

כאמור, גם יואב שר הצבא תמך באדוניה. כנראה הבין ששלמה ימנה שר צבא אחר, וכוכבו של בניהו בן יהוידע כגיבור מלחמה כבר דרך בחצרו של דוד. נזכיר שאחרי מרד שבע בן בכרי ואחרי הריגת עמשא בן יתר שר הצבא החזיר יואב את עצמו לראשות הצבא, במידה רבה בעל כורחו של דוד: דוד הדיח את יואב מראשות הצבא אחרי שהרג את אבשלום בניגוד להוראתו, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום. יואב הרג את עמשא בנימוק הנראה יותר כתירוץ, נטל את הפיקוד על צבא הגיבורים מאבישי אחיו וניהל בעצמו את המרדף אחרי שבע בן בכרי ואת המשא ומתן שהוביל להסגרתו. בעקבות הצלחותיו במלחמה בצבא אבשלום ובמרד שבע בן בכרי הוא מינה את עצמו מחדש לשר צבא דוד, על אף שדוד, כאמור, לא היה מעוניין בו. ערב החלפת השלטון הוא החליט לתמוך באדוניה כדי שיתמוך בהמשך כהונתו כשר צבא.

בשלב השלישי, משלא מחה בו דוד בשני השלבים הראשונים, עורך אדוניה סעודה גדולה ועשירה לכל אוהביו ולאנשי ירושלים ליד עין רוגל (בהמשך נחל קדרון, מדרום מזרח למעיין השילוח). שם, על פי המתואר בהפטרתנו, אמרו המסובים כטוב ליבם ביין, עוד בחיי דוד, "יחי המלך אדוניהו". לא מצאנו מלכים בישראל שנהגו כמנהג הגויים להמליך את עצמם באמצעות משתה עד לימי הושע בן אלה, אחרון מלכי ישראל, שהמיט על ממלכת שומרון את חורבנה הסופי, ועל המלכתו אמר הנביא הושע:

יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים: (הושע ז, ה)
 

ד. נתן הנביא ובת שבע אם שלמה

במבט ראשון קשה להבין מה הביא את נביא ה' להתערב בדרך כה פעילה בפוליטיקה הפנימית של בית המלוכה ולעשות הכול כדי לסכל את המלכת אדוניהו לטובת שלמה. נדון תחילה על הדרך המורכבת שנתן בחר ללכת בה: הוא שולח את בת שבע אל דוד, ושם בפיה מילים האמורות לשכנע את דוד להגיב בחומרה למעשה אדוניה. נראה שתגובה זו, שבסופו של דבר באה באיחור, הייתה חייבת להיות חד משמעית ותקיפה, ולהביא לכך שדוד לא רק ימחה באדוניה ובאנשיו, אלא ימליך בו ביום את שלמה, עוד בחייו, ויקבע בכך עובדות שאין עליהן ערעור.

על פי תוכניתו של נתן, לאחר שבת שבע תאמר את דבריה ייכנס נתן אל דוד שלא בפני בת שבע (ראו פסוק כח) ויאמר דברים דומים למה שאמרה לו בת שבע.[1] מה פשר כפילות זו?

בת שבע תובעת מדוד לפעול כדי להציל אותה ואת שלמה בנה מהתנכלותו העתידה לבוא של אדוניהו. יתר על כן: היא תובעת מדוד לעמוד בנאמנותו ובשבועתו כלפיה לא רק בהינזרות מאבישג אלא גם בהמלכת שלמה בנה, כפי שנשבע לה בימיהם הקשים. נזכיר: הילד הראשון שילדה בת שבע לדוד מת, על פי נבואתו של נתן, בהיותו בן שבעה ימים, למרות תפילתו של דוד. לדעתנו מתו גם שלושת בניה הבאים של בת שבע – שמוע, נתן ושובב – והיא שכלה בשל מה שעשתה עם דוד ארבעה בנים, וכנבואתו של נתן – "ואת הכבשה ישלם ארבעתים".[2] היא נותרה עם דוד בימים שבהם נצטרע, על פי חז"ל, והיה מעין 'מנודה' בגלל חטאו. אז נשבע לה דוד שבנה הבא, שלמה, ימלוך אחריו. שלמה נולד אחרי תשובתו של דוד וקבלתו את מידת הדין. ה' אהבו, וגם נתן הנביא ראה בו את הבן הנבחר:

וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (קרי: וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה': (שמואל ב יב, כד–כה)

מבחינתה של בת שבע עומדות עתה נאמנותו של דוד ושבועתו למבחן ולפירעון.

*

לשם כך די בבואה של בת שבע אל דוד, אך ביאת נתן אליו משלימה נקודה חשובה. קריאת שלמה בשם מיוחד "בעבור ה'" מביעה את ציפייתו של הנביא מן הבן הנולד במסגרת תהליך תשובתו של דוד על חטאו וקבלת דין שמיים עליו. נזכיר את שהבטיח נתן לדוד לפני חטאו בבת שבע:

כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן... (שמואל ב ז, יב–יד).

בן זה עתיד היה להיות שלמה-ידידיה, ועליו הוטל לבנות בית לה'. דוד נטל על שכמו את המשימה לחנך את שלמה בנו ולהכינו לתפקיד שהנביא ייעדו אליו:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַה' לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת אָכִינָה נָּא לוֹ וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ: וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו (קרי: בְּנִי) אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: עַתָּה בְנִי יְהִי ה' עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ: אַךְ יִתֶּן לְּךָ ה' שֵׂכֶל וּבִינָה וִיצַוְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמוֹר אֶת תּוֹרַת ה' אֱלֹהֶיךָ: אָז תַּצְלִיחַ אִם תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת: (דברי הימים א כב, ה–יג)

בדברי הימים פסוקים רבים המתארים, בדומה לפסוקים אלו, את דוד המלמד את שלמה בנו איך לבנות את מקדש ה' ומבאר לו את גודל המשימה. יתר על כן: דוד מחנך את בנו לאהבת ה', ליראתו ולשמירת מצוותיו כדי שחפץ ה' בבניית בית המקדש יצלח בידו. דומה שאין צורך לבאר שבית המקדש לא יוכל להיבנות בידי בן שדברים אלו אינם בראש מעייניו. לנתן הנביא ברור כשמש שאדוניה, על כל מרכיבי אישיותו, אינו בשום פנים האדם המתאים למשימת בניין בית ה'. גם אם יצליח ה' את מלכותו, וגם זה מוטל בספק רב, יוכל אולי לבסס את הצד הפוליטי של מלכות ישראל ואת מעמדה בין העמים הסובבים אותה, אך ודאי לא יוכל להצעיד את העם בדרך הרוחנית הנכונה אל עולם הקדושה הדרוש לצורך בניית בית המקדש והחזקתו. נתן יוצא למאבק נחוש על קיום הנבואה על בניית בית ה' ומקום מנוחה לא–לוהי ישראל, על פי החזון שמסר לדוד (שמואל א ז).

כניסת נתן הנביא אל המלך אחרי בת שבע לא הייתה אמורה בהכרח לחדש פרטים נוספים על מרד אדוניהו. היא נועדה להסביר לדוד את דחיפות העניין והצורך בתגובתו המיידית על מעשה אדוניהו למען קיום שני הדברים הנדרשים – נאמנותו לבת שבע ולשבועתו אליה, ונאמנותו לרצונו להקים את היכל ה' בירושלים.

 

כל הזכויות שמורת לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.