טעם הבריאה במשנת חז"ל

לקריאת שיעור זה בקובץ וורד לחצו כאן.

 

בשיעור שעבר עסקנו בשלושה שערים שדרכם אפשר לגשת לסוגיית טעם הבריאה, אף על פי שהיא מדברת על המחשבה שקדמה לעולם, ולכאורה נמצאת מעל ומעבר להשגתנו.

הפעם נתחיל לעסוק בסוגיה עצמה, ונראה את דברי חז"ל בנושא. המקורות בחז"ל הם בגדר נגיעות ראשונות בסוגיה, כיוון שהיא אינה מופיעה בתלמוד ובמדרשים באופן מובנה ומסודר. הגות מסודרת נפגוש אצל חכמי ישראל בדורות הבאים, אך הם יתבססו רבות על מקורות מחז"ל, שבוודאי היו מונחים לפניהם. לכן נראה תחילה מקורות נבחרים מדברי חז"ל עצמם.

 

אין ראשית אלא תורה

המקור הראשון שאותו נראה מבוסס על הפסוקים מספר משלי, שראינו כבר בשיעור שעבר. הזכרנו כי ספר משלי משמש מקור מרכזי ללימוד על מה שקדם לבריאה. נביא שוב את הפסוקים:

ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז: מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ: בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם: בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי: עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל: בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם: בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם: בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת: מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם:  (משלי ח, כב-לא).

בפסוקים אלה מוזכרים המרכיבים המרכזיים של הבריאה הארצית. הארץ, השמים, הים, ההרים והגבעות, התהומות והמעיינות, לכל אלה קדמה החכמה. כך כביכול מספרת החכמה עצמה, שבאופן פשוט מזוהה עם התורה.

לאחר תיאור זה, עולה השאלה – מה עשתה החכמה, לפני שנבראו כל אלה? כאן מגיע פסוק משמעותי, שבא לתאר לנו מה היה עוד לפני שנברא העולם: "ואהיה שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת". באופן מפליא במקצת, מה שעשתה החכמה לפני בריאת העולם היה שעשוע, משחק. בפסוק הבא כבר מופיעים בני אדם, "ושעשועי את בני אדם". פסוק זה בוודאי מדבר כבר על השלב שאחרי הבריאה, משמע שלתיאור זה של משחק ושעשוע יש השלכות והדים גם לאחר שנברא העולם. לא נאריך כאן בביאור מושג ה"שעשוע", אך נראה שכוונתו לא למשחק בעלמא, אלא לדבר שהוא עצמו תכלית. מי שמשתעשע בדבר מה נהנה ממנו עצמו, ואינו רואה בו אמצעי למטרה אחרת. עוד ניתקל במושג זה בהמשך הדורות, וכאן לא נתעכב עליו, אלא נמשיך ונתבונן בפסוקים ובדברי המדרש עליהם.

לאחר חטיבת פסוקים זו, ממשיך ספר משלי וחוזר לדבר בדברי מוסר: "וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ: שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ: אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם..." (שם, לב-לד). מהמשך זה אפשר להבין כי לכל התיאור לעיל, על קדימותה של החכמה לעולם, יש משמעות לייעוד האדם. חובת ההתנהגות המוסרית, על פי התורה, קשורה באופן הדוק לעובדה שהתורה הייתה לפני הבריאה.

פסוקים אלה חשובים ומשמעותיים. יש עוד כמה פסוקים במשלי שמדברים על מקומה של התורה לפני הבריאה, אך כאן כביכול התורה עצמה מדברת, ומספרת על מקומה לפני העולם ועל מה שעשתה אז. היא גם גוזרת מעובדה זו את הדרישה המוסרית מהאדם. לאור זאת, לא מפתיע שמדרש רבה כולו – שמתחיל מבראשית רבה – נפתח בדרשה על פסוק זה. יש אפילו שאומרים כי מדרש רבה כולו נקרא על שם רבי הושעיא רבה, שפותח את המדרש בדרשה על פסוק זה. הדרשה הראשונה בבראשית רבה עוסקת בפסוק "ואהיה אצלו אמון", אך דורשת אותו באופן שונה מכפי שהסברנו על פי הפשט.

רבי הושעיה רבה פתח: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום"... אמון – אומן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא א-להים", ואין ראשית אלא תורה, היאך? מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קנני ראשית דרכו".

(בראשית רבה א, א)

המדרש דורש את המילה "אמון" כ"אומן", ורואה את התורה כאומן שבעזרתו נברא העולם. מדרש זה עוסק אמנם במה שקדם לעולם, אך לא בטוח שהוא קשור לשאלת טעם הבריאה; האומן אינו מטרת היצירה, אלא מי שנדרש כדי ליצור אותה. המדרש אמנם מקשר את המילה "בראשית" לתורה, שהיא ה"ראשית", אך אינו אומר שהתורה נברא בשביל הראשית, אלא באמצעות הראשית. הקב"ה ברא את העולם באמצעות התורה. יכול להיות שהתורה היא גם המטרה לבריאה, אך כאן אין זה כתוב. לתורה היה מקום משמעותי מאוד בבריאת העולם – אך היא לא בהכרח מגמת הבריאה.

המשל מזכיר הן את האומן והן את הפנקסים והשרטוטים שלו. בנמשל, התורה נושאת בשני התפקידים, היא גם האומן של המלך וגם התוכניות. לאור הנמשל, מי שמעוניין לדעת מה טעם הבריאה – הגיוני ומתבקש שיעיין בתורה ויחפש אותו, כיוון ששם נמצאת התוכנית לבריאה כולה, אך אין זה אומר שהתורה עצמה היא תכלית הבריאה.

נשים לב לביטוי שמופיע במשל: "בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין...". שני כלים יש בידינו להבין את המחשבה שקדמה לבריאה: האחד הוא דרשת הפסוקים, והשני הוא הנוהג שבעולם. המדרש משתמש במנהג המקובל בעולם שלנו כדי להבין את הפסוק, משמע שגם מבנה העולם הקיים יכול לשמש אותנו בהבנת טעם הבריאה.

 

מחשבתן של ישראל קדמה

במדרש נוסף בתחילת בראשית רבה, נמנים הדברים שקדמו לעולם:

בראשית ברא א-להים, ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות, התורה והכסא הכבוד נבראו, תורה מנין שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו, כסא הכבוד מנין דכתיב (תהלים צג) נכון כסאך מאז וגו', האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות, האבות מנין, שנאמר (הושע ט) כענבים במדבר וגו', ישראל מנין שנא' (תהלים עד) זכור עדתך קנית קדם, בהמ"ק מנין שנאמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון וגו', שמו של משיח מנין שנאמר (תהלים עב) יהי שמו לעולם וגו'...

ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת, ולא היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר טלו מילנין וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרין, בן אין לו והוא אומר טלו מילנין וקלמין זו לבני, חזרו ואמרו המלך אסטרולוגוס גדול הוא, אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני, כך אילולי שצפה הקדוש ברוך הוא שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל.

(בראשית רבה שם, ד)

בפשטות, גם הדברים שקדמו לעולם אינם אומרים לנו בהכרח מה טעם הבריאה. העובדה שהתורה או כיסא הכבוד היו קיימים עוד לפני העולם, אין בה כדי להוכיח שהם מטרתו של העולם. עם זאת, בין הדברים שקדמו לעולם, אנו מוצאים גם מחשבות שקדמו לעולם, כמו "מחשבתן של ישראל". כאן כבר לא מדובר במציאות שהייתה קיימת לפני הבריאה, אלא במחשבה, והיא יכולה ללמד אותנו על הרצונות והמגמות שהיו לפני הבריאה.

דברי המדרש שמחשבתם של ישראל קדמה לעולם, מתאימים להיות מקור לכך שישראל הם מטרת העולם. חוץ מישראל, מופיעים במדרש גם האבות, שהולידו את עם ישראל, והמשיח שהוא מעם ישראל. גם בית המקדש קשור באופן ברור לישראל. שני הדברים הראשונים במדרש, התורה וכיסא הכבוד, הם אלוקיים יותר ואינם קשורים לישראל דווקא, אך מארבעת הדברים האחרים שקדמו לעולם אפשר לראות שהעולם נברא בשביל ישראל.

בהמשך מביא המדרש משל, שממנו עולה כי "צפה הקדוש ברוך הוא שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה". זהו המשך לאמירה שמחשבתם של ישראל קדמה לעולם, אך מהניסוח שלו אפשר להבין גם אחרת – שמטרתם של ישראל היא לקבל את התורה, כלומר העולם נברא בשביל התורה ולא בשביל ישראל. כאן התמונה נעשית מורכבת יותר.

ממשיך המדרש:

דבר אל בני ישראל, א"ר בנאי העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, שנאמר (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ וגו', רבי ברכיה אמר בזכות משה שנאמר (דברים לג) וירא ראשית לו, ר' הונא בשם ר' מתנה אמר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך וגו'.

גם חלק זה של המדרש נראה כעוסק בתכלית העולם, והפעם תוך הצבת התורה בתור התכלית. אלא שהפעם הניסוח הוא "בזכות התורה". העולם נברא בזכות התורה, ולא בהכרח בשביל התורה. גם בהמשך, כשמובאות מצוות חלה, מעשרות וביכורים, לא נראה שכל העולם נברא רק בשביל קיומן של המצוות הללו. מסתבר גם שהעולם לא נברא בשביל משה, אלא שמשה הצליח לבטא נקודה מרכזית בעולם, שדרכה אפשר לגעת במגמתו של העולם. באופן זה גם מצוות חלה, מעשרות וביכורים, המצוות שנקראו "ראשית", מקפלות בתוכן נקודה מרכזית כלשהי בבריאה. אם כן, נראה שהתורה, משה ומצוות הראשית אינם בהכרח מטרת העולם, אך הם נותנים לו את זכות קיומו וכנראה קשורים לקיומו באופן מהותי.

העולם לא נתייסד אלא על התורה

נעבור למקור מתוך מדרש תנחומא, שגם הוא מעמיד במרכזו את התורה:

בראשית ברא א-להים, זה שאמר הכתוב ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג) וכשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם שנא' לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית, שנאמר ואהיה אצלו אמון (משלי ח) אל תקרי אמון אלא אומן, ובה נטה שמים ויסד ארץ שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג), ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטף את העולם שנאמר האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו וגו' (שם ה), ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם שנא' בחקו חוג על פני תהום (משלי ח), ובה ברא חמה ולבנה שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו (ירמיה לא), הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה, והקב"ה נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצותיה יומם ולילה שנא' והגית בו יומם ולילה (יהושע א) ואומר כי אם בתורת ה' חפצו וגו' והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' (תהלים א), שבשביל שומרי התורה העולם עומד שכן אמרה חנה כי לה' מצוקי ארץ (שמואל א ב) ומי הם מצוקי ארץ אלו שומרי התורה שבזכותם הושתת התורה שנאמר וישת עליהם תבל.

גם במדרש זה אנו רואים את התורה כקודמת לעולם, אלא שהפעם בנוסף אנו רואים אותה גם כמקיימת את העולם, והקיום מתבטא בהצבת החוקים והגבולות לעולם. חוקי הטבע עומדים מכוח חוקי התורה. מסכם המדרש: "העולם לא נתיסד אלא על התורה". גם העובדה שהעולם התייסד על התורה, עדיין אין בה כדי להוכיח שהעולם גם נברא בשביל התורה.

ממשיך המדרש ומדבר לא רק על התורה באופן כללי, אלא גם על התורה שלנו. "הקב"ה נתנה לישראל שיתעסקו בה", מדובר בלימוד התורה של עם ישראל. שוב אנו רואים כיצד העיסוק בתכלית הבריאה או ביסודות עליה נוסדה, משליך ישירות על ייעוד האדם – אם התורה היא המקיימת את העולם, הרי שדרושים לומדי תורה כדי שהוא יתקיים.

בשביל התורה ובשביל ישראל

ראינו כמה מדרשים שמעמידים את התורה במרכז, אך לא הזכירו את המילה "בשביל". אחד מהמדרשים דיבר על ישראל, אך עדיין לא נאמר במפורש שהאמירה ש"מחשבתם של ישראל" קדמה לעולם, משמעה שהתורה נבראה בשבילם. את הביטויים "בשביל ישראל" ו"בשביל התורה" אנו מוצאים ברש"י בתחילת התורה:

בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתה" (ירמיהו ב, ג). (רש"י בראשית א, א)

כאמור, לא מצאנו מדרש כזה במפורש, מה שמעלה את השאלה מהיכן לקח רש"י את דבריו. אולם יש מדרש שבו מופיעים מפורשות גם התורה וגם ישראל:

מאימתי נתגדל הקדוש ברוך הוא, משברא שמים וארץ. ובזכות מי בראו, בזכות ישראל, שנאמר קודש ישראל לה' [ראשית תבואתה] (ירמיה ב, ג)... דבר אחר: בזכות התורה נבראו שמים וארץ, שנאמר ואשים דברי בפיך [ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיה נא, טז)]. דבר אחר: בזכות ציון, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה (שם). (מדרש תנחומא בראשית, י)

זה המדרש שבו אנו מוצאין הן את התורה והן את ישראל. אליהם מצטרפת גם "ציון", אך גם היא קשורה לעם ישראל, "ולאמר לציון עמי אתה". הכוונה לציון כשעם ישראל נמצא בה. בתור מקור לבריאת העולם "בזכות התורה", מדרש זה אינו מביא את הפסוק "ראשית דרכו" אלא את הפסוק "ואשים דברי בפיך... לנטוע שמים וליסוד ארץ". לכן נראה שאין זה המקור לרש"י, אך הוא קרוב מאוד לדבריו.

את הביטוי "בשביל ישראל" אנו מוצאים במדרש פחות מוכר, שמופיע ב"סדר רבה דבראשית", וכן ב"מדרש אגדה" על תחילת בראשית:

אל תקרי בראשית אלא ברא שי״ת, מלמד שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שלשה שנקראו ראשית, ואלו הן תורה ישראל ויראה. תורה מנין דכתיב ה׳ קנני ראשית דרכו (משלי ח׳ כ״ב) ואין דרכו אלא תורה שנאמר דרכיה דרכי נועם (שם ג׳ י״ז) אלו תורה נביאים וכתובים, וכל נתיבותיה שלום אלו מדרש הלכות ואגדות. ומנין שישראל נקראו ראשית שנאמר קדש ישראל לה׳ ראשית, ומנין שהיראה נקראת ראשית שנאמר ראשית חכמה יראת ה׳ (תהלים קיא, י). מכאן שגדולה יראה לפני הקב״ה יותר מכל חכמה ובינה שבהן ברא הקב״ה את העולם שנאמר הן יראת ה׳ היא חכמה.

כאן אנו רואים את הביטוי "בשביל ישראל" שמופיע ברש"י. גם התורה מופיעה כאן, ואל שניהם מצטרף גורם חדש שמשמש טעם לבריאה: יראת שמים. "ראשית חכמה יראת ה'". המדרש מוסיף שהיראה גדולה מכל חכמה. כלומר, אם עד עכשיו נראה היה שהעולם נברא בשביל התורה, מתברר שיש נקודה עמוקה עוד יותר מהתורה, והיא יראת ה'.

אמירה דומה מופיעה מפורשות בגמרא:

לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר: והא-להים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד). (שבת לא, ב)

הגמרא לומדת זאת ממקור אחר, "שיראו מלפניו", כלומר: הקב"ה עשה את העולם כדי שייראו מלפניו. לעומתה המדרש לומד זאת מהמילה "ראשית" עצמה, ששימשה גם את המדרשים אחרים, וטוען כי הראשית העמוקה ביותר היא יראת שמים. גם למדרש זה יש השלכה ברורה על ייעוד האדם – אדם שיש בו יראת שמים מממש את טעם הבריאה.

 

לא ברא אלא לכבודו

נחזור לנקודה שהופיעה במדרש תנחומא לעיל לפני הדעות בנוגע לטעם הבריאה, ונראה שגם היא משמשת דעה בפני עצמה:

מאימתי נתגדל הקדוש ברוך הוא, משברא שמים וארץ. ובזכות מי בראו...

אם הקב"ה נתגדל משברא שמים וארץ, אפשר להבין שזו תכלית הבריאה – כדי שיתגדל הקדוש ברוך הוא. אמירה זו מתרחבת בכמה מקורות אחרים, כגון בפרקי דרבי אליעזר:

רבי אליעזר בן הורקנוס פתח: מי ימלל גבורות ה' מי ישמיע כל תהלתו, וכי יש לך אדם שיכול למלל כל גבורותיו של הקדוש ברוך הוא או להשמיע כל תהלתו, אך לא מלאכי השרת יכולין לספר אלא מקצת גבורותיו, לדרוש במה שעשה ובמה שעתיד לעשות, למען יתרומם שמו בבריותיו שברא מסוף העולם ועד סופו, שנאמר דור לדור ישבח מעשיך. עד שלא היה העולם היה הקדוש ברוך הוא בשמו בלבד, ועלה במחשבתו לבראות העולם...  

מיד נתייעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לבראות עולם, השיבה ואמרה לו: רבון כל העולם, אם אין צבא למלך ואם אין מחנה למלך על מה הוא מולך, אם אין עם לקלס למלך אי זה הוא כבודו של מלך. שמע הקב"ה ועכב עליו, ואמרה תורה: בי נתייעץ הקב"ה לבריאת העולם, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, מכאן אמרו: כל מלכות שאין לה יועצים אין מלכותה מלכות. (פרקי דרבי אליעזר ג)

מדוע זה הטעם לבריאה? לשם מה לגדל את שמו של הקב"ה? זו שאלה שנצטרך לברר בהמשך, כשנראה רבים מחכמי ישראל שראו את כבודו וקילוסו של הקב"ה בתור טעם הבריאה. כעת אנו רק רואים את המדרשים המשמשים בסיס לגישה זו שנראה בהמשך.

מקור נוסף לגישה זו:

דבר אחר, אל"ף – אפתח לשון פה. אמר הקב"ה: אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממלכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי. (אותיות דרבי עקיבא)

לפי מקור זה, העולם לא נברא אלא בשביל שירה וזמרה. אפשר להבין זאת כמו את מושג ה"שעשוע" שראינו, שעניינו מטרה כשלעצמה, ולא אמצעי למטרה אחרת. אך מההקשר כאן, "שיהיו מקלסין לפני", נראה שמטרת השיר היא לשבח את הקדוש ברוך הוא. כלומר, העולם נברא כדי להביע את גדולת ה'.

כיוון זה למעשה נמצא כבר במקור המפורסם בפרקי אבות:

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיה מג), ואומר: ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו). (אבות ו, יא)

לסיום, נראה נקודה נוספת שקשורה לטעם הבריאה ומצויה בכמה מדרשים:

בשעה שברא הקב"ה העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים. (תנחומא נשא, כד)

הטעם של "דירה בתחתונים" מדבר כבר על מעין שותפות בין הקב"ה לישראל, נוכחות ביניהם בעולם הזה. לא נאריך בטעם זה כעת, אך גם הוא חומר גלם שיתפתח בהמשך בידי חכמי ישראל.

ראינו כמה גורמים, שייתכן שהמדרשים ראו בהם טעמים לבריאה, כלומר שהעולם נברא בשבילם: ישראל, התורה, המצוות, יראת שמים, כבודו של הקב"ה ושכינתו בתחתונים.

החל מהשיעור הבא נעסוק במשנתם של חכמי הדורות, זה אחר זה, ונראה כיצד כל אחד מהם – בין השאר בהתבסס על המקורות בחז"ל – הגדיר את טעם הבריאה, ואת ייעוד האדם שנגזר ממנו.