הפטרת בראשית | בשורת הגאולה

 

כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ: אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם: לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ: אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים: הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם: שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ: יָשִׂימוּ לַה' כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ: ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר: הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד: אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ: וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים: נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ: הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת: מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה': ראית (קרי: רָאוֹת) רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב: מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר: מִי נָתַן למשוסה (קרי: לִמְשִׁסָּה) יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ: מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ: אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו: הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ: כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת: אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה (ישעיהו מ"ב, ה – מ"ג, י):

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה

הנבואה פותחת במעשה בראשית ובהיות הקב"ה בורא שמים וארץ, ממשיכה באמירה שהקב"ה ברא הכול לכבודו (מ"ג, ז) ומסיימת בהכרזה שה' הוא הראשון והוא האחרון. בכך קשורים הפתיחה והסיום לפרשתנו, העוסקת גם היא בבריאת העולם. בתווך עיקר עיסוקה של ההפטרה בגאולת עם ישראל ממאסרם אצל הגויים ובמסעם הארוך בחזרה אל ארצם.

מהו הקשר בין בריאת העולם לגאולת ישראל? בפשטות הוזכרה בריאת העולם בנבואה כנימוק לאמונה ביכולתו של ה' לגאול את ישראל, שהרי מי שברא הכול יכול להנהיג את העולם כרצונו ולגאול את עמו הנטוש בגלות. אך בתורה נזכרת דווקא יציאת מצרים, ולא בריאת העולם, כבסיס לאמונה ביכולתו וברצונו של ה' לגאול אותנו, והברית שנכרתה בין הקב"ה לישראל ביציאת מצרים היא יסוד הבטחת הגאולה:

וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' (ויקרא כ"ו, מד-מה):

גם בספר דברים משתמש משה בזיכרון יציאת מצרים כבסיס לביטחון בגאולה העתידית ובכך שיום אחד יגאל ה' את נדחי עמו מקצה השמים:

אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם...

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (דברים כ"ט, א – ל', ה):

מלבד זאת משמש סיפור יציאת מצרים כדי לעודד את העם לקראת המלחמה בעמי כנען:

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם (דברים ז', יז-יט):

כלומר, בעת ייאושך מן היכולת להוריש את הגויים, זכור את גבורותיו של ה' ביציאת מצרים, וכגבורות אלו הוא יעשה גם לך בעת כיבוש הארץ.

יציאת מצרים אכן קשורה לגאולה, והיא מלמדת על גבורותיו של הקב"ה במאבקו בעמים המשעבדים את ישראל ופוגעים בו. בריאת העולם נראית פחות קשורה לגאולה, שהרי אינה מביעה את יחסו המיוחד של ה' לעם ישראל ואת רצונו לגאול אותו.

חז"ל ניסו לגשר על פער זה במדרשם:^[1]

א"ר ברכיה: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב 'בראשית ברא אלהים', ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר 'קֹדש ישראל לה' ראשית תבואתֹה' (ויקרא רבה בחקותי ל"ו).

רבי ברכיה הסיק מן הדרשה שבריאת שמים וארץ אכן קשורה ליחס המיוחד של ה' לעם ישראל, וממילא גם לגאולתם, וללא יחס מיוחד זה לא היה הקב"ה בורא את העולם.

מה שלא התפרש בתורה, שבריאת העולם היא העדות ליכולתו ולרצונו של ה' לגאול את עמו, התפרש בנביאים מספר פעמים:

עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם: לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה ארץ (קרי: הָאָרֶץ) בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו... לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ (ירמיהו י, יב–טז):

גם ישעיהו מציין את הזיקה בין בריאת העולם לגאולה בנבואות נוספות:

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר: לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ... וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ (מ', כו-לא):

התבוננות בכוכבים, שהם חלק מן הבריאה, ועמם בבריאת 'קצות הארץ', אמורה להביא לידיעה שדרכם של ישראל ומשפטם לא נסתרו מה', ושהוא עתיד לחזק את קוויו בדרכם לגאולה.

מה פשר ההבדל בין התורה, המחברת את הגאולה לתודעת יציאת מצרים, ובין הנביאים, הקושרים בין תודעת הגאולה לבריאת העולם?

אפשר שהתורה נוקטת את הגישה לכתחילה, את הקשר המובן בין גאולת מצרים לגאולת ישראל, האפשרית בכל דור. לעומת זאת, הנביאים, שראו את ה' מוכר את ישראל בידי הגויים למצבים המזכירים את שעבוד מצרים, לא יכלו להשתמש בדימוי של יציאת מצרים לגאולה, שהרי ה' ביטל כביכול את תוקפה של יציאת מצרים בשעבוד החדש.

דוגמה לבעיה זו במדרש הבא:

'יצאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני'. אמרו לו: יחזקאל, עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו? אמר להם: הין. אמרו לו: הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם, יצאנו מרשותו (ספרי שלח קט"ו).

הנביאים ביקשו אפוא לבסס את יכולתו של ה' לגאול את ישראל על יסוד הקיים לעולם, גם בעת שהקב"ה מכרנו בידי גויים ויציאת מצרים איבדה משהו מתוקפה, ומצאו את מבוקשם בבריאת העולם. אפשר שאת זה ביקש ישעיהו לומר בנבואה שבהפטרתנו.^[2]

ב. הדרך אל הגאולה

הנביא מתייחס לגבורות ה' בעצם הוצאת עמו ישראל מתחת ידי המשעבד:

ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר (מ"ב, יג):

אך הוא מתייחס בעיקר לנִסֵּי הדרך הארוכה מן הנכר אל ארץ הגאולה:

אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ: וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים (מ"ב, טו-טז):

כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ (מ"ג, ב):

הדרך לארץ הגאולה דומה למדבר בעיני מי שאינם מכירים אותה ('עִוְרִים'). זוהי דרך שיש בה מכשולים כים סוף ונהר הירדן, דרך של הרים גבוהים ומכשולים אחרים (מעקשים). גם התורה מתייחסת בהרחבה רבה לא רק לנסי המלחמה במצרים אלא גם לנסי ההליכה במדבר:

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ (דברים ח', טו-טז).

לזיכרון נסי ההליכה במדבר קבעה התורה את חג הסוכות. גם בתיאור שיבת ציון (עזרא ז') יש משקל לנסי הדרך שהעולים עלו בה עם הכסף והזהב, המזמינים שודדי דרכים (מכאן עלינו ללמוד גם כמה רב צריך להיות משקלה של תפילת הדרך בתודעתנו כשאנו עוסקים במעשינו היומיומיים כהולכי דרכים, כעוברי ימים ומדברות).

ג. הנביא – שליח ה'

לא ניתן להתעלם מן הדיון המתבקש בחשיבות שליחותו של הנביא ובאמינותו (ונבואות נוספות בישעיהו עוסקות בכך). נפתח דיון זה בפסוקים הקודמים להפטרתנו וצמודים לה:

קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר ה' הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב: יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ אֵת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה לִבֵּנוּ וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן אוֹ הַבָּאוֹת הַשְׁמִיעֻנוּ: הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶ יַחְדָּו... וְאֵרֶא וְאֵין אִישׁ וּמֵאֵלֶּה וְאֵין יוֹעֵץ וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר: הֵן כֻּלָּם אָוֶן אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם:

הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא: לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ: קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט: לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ (מ"א, כא – מ"ב, ד):

הנביא פונה בשם ה' לאלו הרָבִים עמו ומבקשים להדיחו. הוא קורא להם לומר את העתידות לבוא ('הבאות השמיעֻנו', 'הגידו האֹתיות לאחור'^[3]) כפי שעושה הנביא, ורואה שאין בהם איש המסוגל להתמודד עמו. ה' תומך בעבדו (לדעתנו – הנביא), המוציא את משפט הגויים מאת ה' ומגלה אותו לרבים. מכאן הוא ממשיך אל תחילת הפטרתנו, אל פקיחתו את העיניים העיוורות מלראות את אור הגאולה הקרב ואת מה שהוא מחייב את העם:

אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם: לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ (מ"ב, ו-ז):

הוא ממשיך ומוכיח את אמינות הנביא – את נכונות דבריו בעבר ואת יכולתו לומר את העתידות בטרם תצמחנה:

הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם (מ"ב, ט):

עיקר הפולמוס עם המערערים על הנביא ניכר בהמשך הפטרתנו. הנביא קורא לעם לראות את יד ה' בגאולה הממשמשת ובאה – "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת" (מ"ב, יח), אך שומעיו עונים לו בהתרסה, כאילו בשם ה':

מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה' (מ"ב, יט):

כלומר, הנביא הוא העיוור והחרש. הוא אינו יודע את דבר ה' באמת.

מה טיב הערעור על דברי הנביא והפקפוק באמונה בו?

בהקדמתנו הכוללת להפטרות הלקוחות מחלקו השני של ישעיהו הצגנו את דעתנו שהנבואות הללו הן מימי מנשה, שבסופו של דבר הרג את ישעיהו. ניתן להניח שהאכזבה הגדולה מנבואות ישעיהו היא הבאה לידי ביטוי במדרשם של חז"ל:

ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! [...] חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? (סנהדרין צ"ד, א).

אכן, בחלקו הראשון של ישעיהו נבואות רבות (דוגמת ישעיהו י"א-י"ב) המבשרות את בוא המשיח בעקבות ישועת ירושלים ממצור סנחריב, והרואות את חזקיהו כממלא תפקיד זה. מחלק זה של הספר נראה שמצור סנחריב על ירושלים במשך שלוש שנים וחורבנן של עשרות ערים בממלכת יהודה בעקבות חורבנה של ממלכת שומרון הם הפורענות האחרונה לפני בוא הגאולה האחרונה. אך במציאות המאכזבת, פחות מדור לאחר ישועת ירושלים, בימי אסר חדון ואשורבניפל מלכי אשור שבאו אחרי סנחריב, השתלטו האשורים על הארץ שוב. הם נהגו כלפי ממלכת יהודה ביד קשה והכבידו את עולם עליה בימי מנשה, והאכזבה מנבואות הגאולה של ישעיהו הייתה קשה מנשוא.^[4] אכזבה קשה זו הביאה בעקבותיה שלוש התפתחויות קשות:

א. מנשה ובני דורו עזבו את ה' ולא רצו עוד ללכת בדרכיו.

ב. כאמור, מנשה דן את ישעיהו כנביא שקר והרג אותו.

ג. העם כולו פקפק בדברי הנביא, ואמר לנביא כביכול בשם ה': "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח".

ה' ממשיך לראות את ישעיהו הנביא כשליחו לבשר את הגאולה, על אף שהגאולה שהנביא ניבָּא עליה בימי חזקיהו הוחמצה. אם הייתה נבואה מפורשת מאת ה', איך הוחמצה? אין מנוס מלומר שהבחירה החופשית והגמול עליה חזקים מחיובה של הנבואה להתגשם.

גם מסקנה זו עולה מהפטרתנו, והנביא מבהיר שסבלם של ישראל מיד משעבדיהם והיותם לבז ולמשיסה נובעים מחטאיהם ומכך שלא הלכו בדרכי ה' ולא שמעו לתורתו:

וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב: מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר: מִי נָתַן למשוסה (קרי: לִמְשִׁסָּה) יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב (מ"ב, כב-כה):

ד. מעשה הבריאה ושליחות הנבואה

נשוב לפסוקים הראשונים של ההפטרה:

כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ: אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם: לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ (מ"ב, ה-ז):

ניתן לבאר כדברינו לעיל, שהנביא מצמיד את פסוקי הבריאה לגאולתם של ישראל 'מבית כלא יֹשבי חֹשך', אך אפשר גם שהנביא מצמיד את פסוקי הבריאה לעצם מינויו לנביא ולשליח ה', וזוהי אמירה שונה. מהו הקשר בין בריאת העולם לבין מינוי של נביא 'לפקוח עינים עִוְרוֹת'?

נראה לנו שבבריאה המתוארת בפרק א' בפרשתנו נתקשה למצוא קשר לשליחות הנביא. בריאה זו רואה באדם את נזר הבריאה, מי שנברא בצלם אלוהים ותפקידו לרדות ולשלוט בבריאה כולה.

נתבונן אפוא בפרשתנו, במעשה היצירה המתואר בהרחבה בפרק ב', בפרשת גן העדן. בפרק זה האדם לא נוצר כנזר הבריאה, אלא כבעל תפקיד ומשימה. הוא אינו השולט בבריאה, אלא נועד 'לעובדה ולשומרה' – הוא שליח ה' לתקן את הבריאה ולהופכה לראויה להשכנת שמו יתברך:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה... וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה... וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם... (בראשית ב', ה-טז):

לדורות, הנביא הוא המקיים את המשימה להכשיר את הקרקע להשראת השכינה. הוא עושה זאת לקראת גאולת של ישראל בדור הקשה שבו הם נתונים למשיסה ולבוזזים, שהרי כך אמר הנביא בראשית דרכו:

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי (ו', ח):

גם בהפטרתנו מזכיר הנביא את ה' כבורא העולם, השולח את הנביא למשימתו, גאולת ישראל, לצורך השראת השכינה מחדש בירושלים כדרך ששרתה בגן העדן בעקבות הבריאה כל עוד מילא האדם את המשימה שלמענה הושַׂם שָׁם.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.