סוכה | דף נג | בשעה שכרה דוד שיתין – בין דוד לאחיתופל

הגמרא בסוגייתנו עוסקת במזמורי 'שיר המעלות' שבתהילים, שכנגדם נתקנו המעלות שבין עזרת ישראל לעזרת נשים, ומספרת על מקורם של מזמורים אלו:

"בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא (=צף התהום וביקש לשטוף את העולם). אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח (=יש מי שיודע אם מותר לכתוב שם ה' על חרס ולהשליך לתהום כדי שינוח מזעפו)? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי (ירד התהום שישה עשר אלף אמות). כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא (כשראה דוד שירד התהום הרבה, אמר: ככל שהתהום יעלה, כך יתלחלח העולם). אמר חמש עשרה מעלות, ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי (העלהו חמישה עשר אלף אמה, והעמידו על אלף אמה)".

מדוע לא למד דוד עצמו את הקל וחומר של אחיתופל? וכי לא היה פשוט לו שלצורך פיקוח נפש של העולם כולו מותר אף למחוק את שם ה'? תשובה לכך עולה מדבריו של רש"י בסוגייתנו:

"מי איכא דידע כו' – דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל, והוא היה שם".

מדברי רש"י עולה שדוד היה מסוגל להורות את הדין בעצמו, אלא שלא רצה לעשות זאת כדי שלא להורות הלכה בפני רבו. אמנם, לכאורה עדיין אין בכך תשובה שלמה לשאלתנו: וכי מדוע לא ידחה שלום העולם כולו את איסור ההוראה בפני רבו, כפי שהוא דוחה את איסור מחיקת השם?

אפשר שהדברים קשורים לטיבו המיוחד של האירוע המתואר בגמרא: סכנת הצפת העולם מתעוררת בשעה שדוד כרה את השיתין של המזבח, שנבראו מששת ימי בראשית (וכנראה נסתמו או שהיה צורך לגלותם) ומגיעים עד התהום. השיתין מבטאים את היסוד הקמאי של בית המקדש, ומחברים את עבודת המקדש ליסודות הטבע החזקים ביותר. ההתגרות באיתני הטבע דורשת זהירות רבה, ואכן התהום ביקש להתפרץ ולשטוף את העולם. כדי להינצל היה דוד צריך לכתוב את שם ה' על חרס ולהשליכו לתהום, ובכך להודיע שכל מטרתו היא לשם ה', ובפני הקב"ה חייב גם התהום לכוף את עצמו.

אולם כתיבת השם והשלכתו לתהום, הכרוכה במחיקתו, דורשת הכרעה רגישה במיוחד: הנכונות למחות את שם ה', ובכך לבטל מכבוד ה' בעולם ולרותמו לצורך אחר, מחייבת את האדם להיות בטוח שכוונתו לשם שמיים, ואכן המטרה מצדיקה את האמצעים שהוא נוקט בהם. לשם כך על דוד לקבל הסכמה מן הסמכות התורנית שמעליו, מרבו. אם היה מורה בעצמו – הייתה בכך לא רק פגיעה בכבוד הרב, אלא הוכחה שהשימוש בשם ה' אינו נעשה לשם שמיים בלבד.

כנגד מניעיו של דוד, המבקש לטהר את ליבו מכל סיג ורבב, ניצב אחיתופל. אחיתופל שוקל את הדברים מנקודת מבט אנוכית, וכפי שמספר הירושלמי (סנהדרין י, ב), הוא ביקש להמתין עד שהמים ישטפו את דוד ולמלוך בעצמו. אחיתופל מייצג את דמותו של תלמיד חכם שכל שאיפתו שלא לשם שמיים: כל שיקוליו, גם כשהוא פוסק את הדין לאמיתו, מונחים על ידי נגיעות אישיות ויצרים אפלים. גם כשהוא מורה לבסוף את ההלכה ומציל את דוד ואת העולם כולו, הוא אינו עושה זאת אלא מחמת יראת הקללה, וכפי שמסביר הריטב"א בסוגייתנו, הקללה התקיימה בו על אף שבסופו של דבר חשף את הסוד משום ש"קללת חכם אפילו על חנם היא באה... ועל חנם היינו כגון זה, שלא הודיעו לאלתר וציער אותו, ולפיכך אף על פי שהודיעו בסוף דבקה בו הקללה". עיכובו של אחיתופל מורה שהקללה לא היתה על חינם ממש, ובמידה מסוימת הייתה ראויה לאחיתופל.

אולם גם הכרעתו של דוד מכילה סיכון: השלטת שם ה' על התהום עלולה לייבש את העולם מלחלוחית – גם לאחר שנפלה ההכרעה לאור שיקולי התועלת ועל פי כללי ההכרעה ההלכתיים, נחוץ מרכיב נוסף: לא רק פעולה לשם ה', אלא גם אהבת ה'. אהבת ה', המתבטאת במזמורי התהילים, נחוצה כדי ליישב בין שורת הדין, שעל פיה חייב התהום לכוף עצמו בפני כבוד ה', ובין כוחות הטבע והתשוקה לה' שמבטא התהום.