כי תבוא | סיבת נדודי העם במדבר

לקובץ וורד>>

א. אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית[1]

נאום המצוות, המהווה את חלק הארי של ספר דברים, נפתח בכותרת הבאה:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: ה' אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים"   (ה', א'-ג')

לאחר מכן, מפרט משה את ברית חורב, ממנה הוא מפליג לרשימת מצוות המשתרעת על פני פרקים רבים. סוף הנאום כרוך אף הוא בברית, עת מצווה משה על מעמד הברכה והקללה, וכך הנאום מסתיים תוך זיקה לתחילתו:

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"    (כ"ח, ס"ט)

מיד אחד כך, מופיעה הפיסקה הבאה:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן" (כ"ט, א'-ח')

למראית עין, נפתח נושא חדש. אמנם, אנחנו נבקש להצביע על זיקה מיוחדת בין הפיסקה הזו לנאום שקדם לה – כך שכוונת המקרא להאיר את תקופת המדבר באור שונה לגמרי. לביסוס טענתנו זו נפנה להקבלות הלשוניות שמופיעות בפסקה זו.

ב. "אַתֶּם רְאִיתֶם"

עם סיום מעמד הר סיני, פונה ה' לעם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ..."    (שמות כ', י"ט-כ"ג)

במילים אלו מביע ה' את ציפייתו מהעם להפנים את שחזו, ולהתנהל לאור החוויה שעברו. לאמיתו של דבר, ביטוי זה מופיע אף בראשיתו של ספור מעמד ההר:

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי... וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם י"ט, א'-ו')

גם כאן מצטט הכתוב עובדה קיימת שהעם חווה, ומבקש להנחות אותם לנהל את חייהם בהתאם למסקנה העולה ממנה. כך מתחבר סוף המעמד לתחילתו.

במרחבי התורה נמצא רק עוד פעם אחת את הביטוי "אתם ראיתם" מופנה לעם, ושוב במסגרת אותו מהלך מחשבתי. הופעה זו נמצאת בכותרת פרשייתנו. כך אנחנו מניחים את היסודות לקשר בין פיסקתנו למעמד הר סיני.

אמנם, פשרה המלא של הפיסקה יתבהר רק לאחר שנציג עוד קשרי הקבלות שהיא מקיימת לפרשיות נוספות.

 

ג. אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם

סיבת נדודי העם במדבר מפורשת, לכאורה, בכתוב –  עונש על כישלונם בחטא המרגלים:

"וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי"  (במדבר י"ד, ל"ב-ל"ד)

אולם, מפיסקתנו מסתמנת סיבה שונה לחלוטין לשהות העם במדבר:

"וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (כ"ט, ד'-ה')

נדמה, שיש כאן רמז לאירוע אחר:

"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי: וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (ט', ט'-י')

נראה, שהפסוקים מכוונים אותנו למבט אחר על השהות במדבר. אכן יש כאן 'יום לשנה-יום לשנה', אך אין זה כנגד ימי תור המרגלים את הארץ, אלא כנגד ימי שהותו של משה בהר סיני.

לקבלת התמונה בשלמותה עלינו להזדקק להקבלה נוספת העולה מפרשייתנו.

 

ד. לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ

בפיסקה בה אנו עוסקים, מבשר משה על התכונות החדשות שנוספו כעת לעם ישראל:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ט, א'-ג')

בקריאה ערנית ניתן להבחין בדילוג מסוים במהלך הפסוקים. הכתוב מעיד בפני העם על המאורעות שראו, ואז הוא טוען שרק ביום הזה ניחנו בעיניים לראות את המחזות הללו. טענה זו בנויה באופן הגיוני – אך הכתוב כולל בטענתו, שרק היום זכו אף ב'לב לדעת ואזנים לשמוע', אך לא פירש אלו אירועים דרשו את התכונות האלו (שחסרו עד היום), ואליהם מתכוון.

כוונת הכתוב מתבהרת, כך נראה, לאור עיון משווה בדברי משה בתחילת נאום המצוות:

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים... כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.... וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (ד', ל"ב-ל"ט)

שוב עולה כי פיסקתנו מתייחסת לנאום המצוות שקדם לה. משה מפנה לדבריו לעיל, בהם הצביע על הצורך של העם להפעיל את חושיו ולהיות ערני למתרחש, הן ביציאת מצרים והן במעמד הר סיני. העם ראה את האש הגדולה, שמע את קול ה' מתוך האש, ונתבקש לדעת ולהפנים לליבו מאורעות אלו.

אמנם כאן, בסיום הנאום, מבשר משה לעם שלמרות שנתבקש העם לעשות זאת קודם, הוא מסוגל להשלים את משימתו רק כיום, בשנת הארבעים, כשהתמונה המלאה לנגד עיניו.

 

ה. ברוך שומר הבטחתו לישראל

מעיון נוסף בהקבלה שערכנו כעת, נגלה שההתקדמות שחלה בעם בהבנתו את מהלכי ה' איננה חד צדדית. מעיון משווה בוקעת אף עליית מדרגה בשנת הארבעים בנוגע למימוש חלקו של הקדוש ברוך הוא בקיום הבטחותיו משכבר הימים.

בראשית נאום המצוות מצוטטת הצהרת כוונות:

"וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם: לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה... וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים"  (ד', ל"ז-מ')

בעוד בפרקנו הדברים מובאים בתבנית דומה, בציון ההתקדמות שחלה במסלול זה:

"וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן"  (כ"ט, ו'-ח')

הנה כי כן, בשנת הארבעים המקרא מעיד כי העם הובא בידי ה' כמתוכנן, ונחל את הארץ. הפיסקה מסתיימת בעידודו של העם להמשיך לשמור את החוקים, שיוסיפו להוכיח את עצמם ולהביא לו אך טוב.

 

ו. מתן תורה מחודש

ננסה לסכם את שלל ההקבלות שכוללת בתוכה הפיסקה בה אנו עוסקים:

1. שמות כ', כ"ט: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". הקבלה לאווירת סיום מעמד הר סיני, המכוונת את העם להתבונן במתרחש ולהפנים את משמעות הדברים.
2. דברים ט', ט': ארבעים שנה, יום לשנה. כנגד ארבעים ימי קבלת התורה של משה בהר.
3. דברים ד', ל"ד-מ': החושים המתאימים להפנמת קול ה'. הצהרה שרק כעת העם ניחן בחושים מחודדים דיים להפנים את קול ה' שדיבר אליו מתוך האש במעמד ההר.

מסיכום קצר זה עולה בבירור כי הפיסקה בה או עוסקים מתאמצת להעלות בליבו של הקורא את מעמד הר סיני. לדעתנו, מטרתה להאיר אותו באור חדש!

בעוד קריאת הפסוקים כסדרם מורה כי נגזר על אבותינו עיכוב בן ארבעים שנה במדבר עקב חטא המרגלים, התורה מבקשת כאן לדרוש את ההיסטוריה. לפנינו 'מדרש היסטוריה' שנעשה בידי המקרא עצמו. בתום מסלול מפרך באקלים מדברי, מסתבר שלא היה מדובר בריצוי עונש על חטא גרידא, אלא במסלול שעיצב מתן תורה מחודש. אמנם העם כבר נכח במתן תורה כאירוע חד פעמי, אך התורה מבקשת להצביע על כך, שמאז אותו אירוע הוא נמצא בעיצומו של מתן תורה מעשי מתמשך באופן יומיומי.

בתום ארבעים שנה בו המסע הרוחני הזה מתנהל, המקרא מבקש להכריז על סיומו המוצלח. בתום ארבעים שנה בהן העם לא אכל לחם ולא שתה יין הוא השכיל לרכוש את היכולות לראות ולשמוע ולדעת את הדברים על בוריים.

 

ז. 'כי קרוב הוא'

לאמיתו של דבר, כבר קדם לנו המדרש בהצעה זו. בתחילת פרשת בשלח, התורה מנמקת את בחירת המסלול הארוך ביציאת העם ממצרים על פני דרך ארץ פלישתים הקצרה. המדרש מצא בנימוק זה בסיס שיש בו כדי להסביר גם את השנים ששהה העם במדבר:

"דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא: קרוב הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ועוד קרוב הדרך לחזור למצרים, ועוד קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקר לי וגו' (בראשית כ"א) ועדיין לא בא נכדו, ועוד קרובה מלחמה ראשונה לשניה, דבר אחר כי קרוב הוא קרוב הוא שירשו הכנענים את הארץ דכתיב ודור רביעי ישובו הנה (בראשית ט"ו) ועדיין לא היה להם דור רביעי, והקיפן במדבר ארבעים שנה, אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן, ועוד כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו את הזרעים ועקרו את האילנות וקצצו את הנטיעות וסתרו את הבנינים וסתמו את המעינות, אמר הקדוש ברוך הוא אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם בארץ מלאה כל טוב הריני מעכבן במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו הכנעניים ויתקנו מה שקלקלו..."  (תנחומא בשלח א')

המדרש דרש גם הוא את ההיסטוריה, ובמהלך נימוקיו הוא משלב את הצורך שנוצר לעכב את העם במדבר ללא קשר לחטא המרגלים[2], אלא מתוך צורך פנימי מהותי עד כדי ש'התורה מתיישבת בגופן'[3].

 

ח. דרישת ההיסטוריה במקרא

לו היינו מסתפקים בפשוטם של דברים, היינו מתרשמים כי מסכת קורות בני ישראל במדבר רצופה תלונות או חטאים המובילים ל'עונש נקודתי', וחוזר חלילה. לפי תפיסה זו, על חטא המרגלים נענשו באופן חמור יותר, כיוון שתוכן החטא עצמו הינו חמור ביותר. כך גם הוא מתיישר לפי המשוואה שנוצרה במהלך תקופת המדבר: תלונות או חטא, ועונש כפי החטא.

ברם, תפקידה של הפיסקה בה עסקנו היא להאיר מבט שונה לגמרי. בסופו של המסע, מתברר שהגישה לחטאי העם לא הייתה 'כיבוי שריפות' גרידא. מאופן התנהלותו של העם, ניתן היה לראות ליקוי מהותי, שהתלונות אינן אלא שיקוף שלו. דומה, שעיקרי האמונה – שיועדו מלכתחילה להיטמע בעם בעקבות מעמד הר סיני – לא נטמעו בו כראוי. זהו השורש ממנו צפות ועולות תלונותיהם על פני השטח מפעם לפעם.

כך, ארבעים השנה במדבר שימשו כקבלת תורה 'דה-פקטו', להשלים את מתן התורה הנקודתי שארך 'ארבעים יום'. רק לאחר מכן מאשר הכתוב כי כעת נטמעה האמונה בקרבם כראוי.