מדברי השופט צבי אלימלך טל ז"ל בפאנל 'משפט והלכה'

דבריו של השופט צבי טל ז"ל בפאנל 'על יחסי דתיים וחילונים - משפט והלכה' בהשתתפות דוד גליקסברג והרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל.

כיוון החשיבה שלי הוא דווקא בדברים שהמנחה הניח אותם כמובנים מאליהם, דהיינו, שברור שיש ערך וחשיבות לקליטת מה שקרוי המשפט העברי לתוך המשפט הנוהג במדינה.

ראשית, ברור הדבר שגם אילו הכנסת היתה מצביעה מחר פה אחד בעד קליטת חושן משפט כקודקס אזרחי מחייב, הרי שלא היה בזה שום נחת רוח לקב"ה, שכן היום הם הצביעו כך ומחר יכולים להחליט אחרת. היינו, מבחינת ההלכה והיהדות אין בזה שום רבותא ושום תועלת. אך השאלה היא לא מבחינתה של ההלכה, אלא מבחינת דמותה הציבורית של המדינה במנותק מהערכים היהודיים שלה. גם כיום נראית המדינה חילונית למדי, ואם הניתוק יהיה יותר גדול, למשל לו המודל של הפרדת דת מהמדינה היה מאומץ, המדינה היתה 'גויִית' יותר, נישואים אזרחיים ואולי אף נישואי תערובת היו מתאפשרים והכל היה נפרץ ומתפרץ.

לנו, לעומדים באמצע וחושבים שיש חשיבות לערכים יהודיים במדינת ישראל, קיימת משמעות רבה בקליטת מה שקרוי משפט עברי לא לטובת ההלכה, שכן, כאמור, ההלכה לא רואה בזה רבותא גדולה, אלא לטובת המדינה, כדי שזו תהיה בעלת צביון יהודי. מבחינה זו, כל קליטה נוספת, בין בחקיקה ובין בפסיקה מקדמת אותנו צעד קטן נוסף לקראת מה שאנו מקווים לעתיד, שיהיו כולם יודעי התורה. חשיבות הקליטה, היא איפוא, משום דרכי חינוך, לתת גוון נוסף, צביון יהודי נוסף לצביון הציבורי של מדינת ישראל. אם אכן כך רואים את פני הדברים, הרי שיש חשיבות רבה לקליטה זו.

אלא שהפרובלמטיקה עצומה, שכן יש לבחון מהי משמעות הקליטה. נניח שקולטים הלכה מסוימת מחושן משפט ומאמצים אותה. מי יפרש הלכה זו שנקלטה? בתי המשפט החילוניים - אנשים שאינם פרשנים מוסמכים לפרשנות ההלכה. אם כך, גם אם נקלוט דברי הלכה מתוך חושן משפט, יפרשו אותם בתי המשפט החילוניים לפי קני המידה שלהם והתורה תיעשה כשתי תורות. שכן אותה הלכה כפי שמתפרשת לפי תופסי התורה, תקבל צורה אחרת מפרשנותה של אותה הלכה לפי בתי המשפט. דוגמא מפורסמת לכך נוכל להביא ממקרה של צוואת על פה של שכיב מרע. שם קלטו את הדין מהמשפט העברי, אלא שהעדים לאותה אמירה של השכיב מרע היו פסולים בשל קירבה של העד או נגיעתו בדבר, בשל הנאה שתצמח לו מכך. במקרה זה אמרו, שאמנם אנחנו קולטים את ההלכה עצמה, את המושג של צוואת שכיב מרע, אבל את דיני העדות איננו קולטים ולפי דיני העדות שלנו עדים אלו כשרים, ולכן ניתן במקרה זה תוקף לאותה צוואת שכיב מרע על פי דיני הראיות שלנו ולא של ההלכה. הרכבת כלאיים שכזו יצרה תוצאה שהיתה שונה לגמרי מאם היה יושב בנושא זה בית דין שפוסק לפי ההלכה.

זאת ועוד. אם ניקח אחד אחד את החוקים, הרי שבמיקרו לא נמצא לכאורה סתירה בין חוקי הכנסת לחוקי התורה, מלבד אולי בדיני ירושה ודיני ריבית שבית משפט פוסק, שאמנם אף היא לא ריבית דאורייתא. סתירות שכאלו לא נמצא מלבד שתיים אלו, שכן ראשית נוכל לראות את חקיקת הכנסת כתקנות הקהל, כשהנבחרים הם טובי הקהל היכולים להתקין תקנות, ואם אין על זה וטו של גדול העיר, ובהקשר זה אלו הרבנים הראשיים, הרי שהן מתקבלות. לתקנות הקהל יש אגב תוקף לפי הרשב"א כסנהדרין הגדולה. שנית, נוכל להשתמש בעניינים מסוימים בכלל שכבר הוזכר כאן, של מתנה על מה שכתוב בתורה שבממון תנאו קיים. עוד נציין את מה שכתב הרב הרצוג עוד לפני קום המדינה, על האפשרות להכשיר פסולי עדות מדין "קיבלו עליהם", בשימוש בהתנייה ש"נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלושה רועי בקר" וכדומה ובכך לתת נאמנות, גם כעדים וגם כשופטים, לאנשים פסולים.

אם כן, במיקרו, בכל חוק כשלעצמו, לא נמצא סתירה. אלא שכשמסתכלים במַקרו, על כלל העניין, פירוש הדבר שקהילה שלמה, שהיא רוב מניין ורוב בניין של עם ישראל בארץ ישראל אומרת: אני מתנה שלא לקבל עלי דין תורה. התורה אמנם יכולה להכשיר דבר שכזה בהסכמים בין אנשים פרטיים, אבל להרחיק לכת ולומר שקהל שלם יכול עשות דבר כזה איני בטוח שאפשר וכשר לפי דין תורה.