הלנת שכר שכיר

 

המאמר נכתב על ידי אליהו ליפשיץ (מחזור י"ג) ופורסם בעלון שבות מס' 131

שתי פרשיות בתורה דנות בדין הלנת שכר שכיר, בפרשת קדושים (י"ט, יג) ובפרשת כי תצא (כ"ד, יד-טו).

בפרשת קדושים נאמר:

"לא תעשק את רעך ולא תגזל, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר".

בפרשת כי תצא נאמר:

"לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך... ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

הסתירה בין שתי הפרשיות בולטת. בפרשת קדושים נאמר שיש לשלם שכר שכיר עד בקר, ואילו בפרשת כי תצא נאמר שיש לשלם עד בוא השמש.

חז"ל (ספרי כי תצא פרשה ס"ט; בבלי ב"מ קי:) עמדו על סתירה זו, והסבירו שבשני סוגי שכירים הכתוב מדבר - הפרשיה בויקרא עוסקת בשכיר יום, שגובה כל הלילה, והפרשיה בדברים עוסקת בשכיר לילה, שגובה כל היום.

הרמב"ן (דברים, כ"ד, יד) מבאר על דרך הפשט, שבשתי הפרשיות נאמר אותו דין. בשתיהן מדובר על שכיר יום - "כי דרך הכתובים לדבר בהווה", וחיוב התשלום הוא מיד בסיום העבודה - "ביומו תתן שכרו". בפרשיה בויקרא נאמר, שאם לא תשלם לו מיד ביומו, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר, וימות הוא ברעב בלילה.

ניתן להסביר את פשט התורה בדרך שונה מהסבר הרמב"ן. בפרשת קדושים נאמר - "לא תלין פעלת שכיר" - התורה אינה מציינת איפיון נוסף לשכיר, מעבר להגדרתו כשכיר. בפרשת כי תצא נאמר - "לא תעשק שכיר עני ואביון " - אין התורה מדברת על שכיר סתם, אלא על שכיר ייחודי - שכיר עני ואביון. לפיכך, נראה להסביר על דרך הפשט ששתי הפרשיות שונות זו מזו: הפרשיה בויקרא עוסקת בדין הבסיסי של שכיר יום, שגומר עבודתו ביום וחיוב תשלום שכרו הוא "עד בקר". הפרשיה בדברים עוסקת בשכיר יום עני, ומכיון שאל שכרו הוא נושא את נפשו, חייב בעל הבית לשלם לו את שכרו מיד - "ולא תבוא עליו השמש".

הבחנה זו בין שתי הפרשות נלמדת היא גם מעניינה. פרשת הלנת שכר שכיר בויקרא נסמכת ל"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשק את רעך ולא תגזל..." - כולם גדרים ממוניים שבין איש לרעהו. פרשת שכיר עני בדברים נסמכת לפרשת עבוט עני, ולפרשת "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה".

מוני המצוות (רמב"ם עשין ר', ל"ת רל"ח; סמ"ג עשין צ', ל"ת קפ"א; אולם הרס"ג לא מנה את העשה "ביומו תתן שכרו" במניין המצוות) מנו דין הלנת שכר בשתי מצוות: מצות עשה - "ליתן שכר שכיר בזמנו, שנאמר 'ביומו תתן שכרו'", ומצות לא תעשה - "שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר 'לא תלין פעלת שכיר אתך'". הרמב"ם (סה"מ ל"ת רל"ח) מסביר, שאין למנות את הלאו בפרשת קדושים ואת הלאו בפרשת כי תצא כשני לאוים נפרדים - "ואין זה שתי מצוות, אמנם היא מצוה אחת ובאו בה שני לאוין כדי להשלים דין המצוה, וזה שאנחנו באלו שתי הלאוין ידענו זמן הפרעון מתי הוא". כיון שלדעת חז"ל פרשה אחת נאמרה בשכיר יום ושניה בשכיר לילה, צריכים שני לאוים להשלים דין המצוה, כדי להגדיר את זמן הפרעון לכל שכיר- אולם שני הלאוים מקבילים זה לזה.

ניתן להבין את דין הלנת שכר שכיר באחת משתי דרכים:

א. התורה חידשה דין ייחודי, שלבעה"ב יש חיוב לפרוע שכר שכיר בזמנו.

ב. דין הלנת שכר שכיר מהוה דין גזל, והתורה רק הגדירה את זמן הפרעון, שלאחריו יש דין גזל של כל התורה.

בגמ' בב"מ קיא. חולקים רב ושמואל בדין שכיר שעות. הראשונים חולקים כיצד לפסוק: הרי"ף (סח. באלפס) פוסק כרב - "דקי"ל הלכתא כרב באיסורי", והסמ"ג (ל"ת קפ"א) פוסק כשמואל - "דקיימא לן כשמואל בדיני". נראה להסביר, שהם חולקים בהבנות הללו - לדעת הסמ"ג הלנת שכר שכיר מהוה גזל, ולכן הוי "דיני"; בעוד הרי"ף סובר שהדין מהוה חיוב ייחודי לפרוע בזמן, ולכן הוי "איסורי".

ספר החינוך (מצוה ר"ל) אומר, שאין לוקין על "לא תלין פעלת שכיר", כיון דניתן להשבון. המנחת-חינוך מקשה, שהרי הלאו אינו לשלם שכר שכיר, אלא שלא לאחר תשלום שכר שכיר, והאיחור אינו ניתן להשבון!

נראה לתרץ, שספר החינוך סובר שדין הלנת שכר שכיר הוא מדין גזל, ואיחור התשלום אינו עצם הלאו, אלא רק מגדיר בדין גזל - ולכן גזילת שכר השכיר ניתנת להשבון.

המיוחס לריטב"א (קיא: ד"ה אפילו לא שכרו) מביא את הסבר הראב"ד לדינו של רב אסי (קיא:), ש"אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים - עובר משום 'בל תלין'". מסביר הראב"ד, שרב אסי מחדש שמתחייב ב"בל תלין" אף בפחות משוה פרוטה, ומוכח, שלדעתו דין הלנת שכר הוא חיוב ייחודי בהלנת שכיר, ולא דין כללי של גזל.

שנינו במשנה (ב"מ קיא.) :

"גר תושב - יש בו משום 'ביומו תתן שכרו', ואין בו משום 'לא תלין פעלת שכיר אתך עד בוקר'".

נחלקו הראשונים בדין זה: רש"י (עיין בע"ב, ד"ה ואין בו משום לא תלין, וד"ה תנא דידן) מבין (כפשטות הסוגיה), שלגר תושב יש דין "ביומו תתן שכרו" של שכיר לילה, ואין לו דין "בל תלין" של שכיר יום. כלומר, לדעתו אין בגר תושב שכיר יום חיוב לשלם את שכרו עד בוקר, אלא החיוב הוא לשלם שכרו עד בוא השמש, כשכיר לילה, המקבל את שכרו עד בוא השמש.

הרמב"ם (הלכות שכירות, פי"א ה"א) חולק על הבנת רש"י. לדעתו, אין חילוק בין גר תושב לאדם מישראל מבחינת זמן התשלום, אלא החילוק הוא מבחינת חומרת האיסור בלבד. בהלנת שכר שכיר מישראל עובר גם על הלאו של "לא תלין" וגם על העשה של "ביומו תתן שכרו", ואילו בהלנת שכר שכיר גר תושב עובר על העשה בלבד, ואין בו איסור לאו.

הסברו של הרמב"ם בדין גר תושב מובן. זמן התשלום זהה לזמן התשלום בישראל, אבל חומרת האיסור פחותה. אולם הבנת רש"י תמוהה ביותר: מדוע בגר תושב דין שכיר יום שונה משכיר לילה? הרי שני הדינים מקבילים, ומהוים שני צדדים של אותה מטבע, ומדוע בשכיר יום ניתנות לבעל הבית עשרים וארבע שעות לפרוע את שכרו, ואילו בשכיר לילה שתים עשרה שעות בלבד?מאי שנא האחד מחבירו?

שנינו במשנה (ב"מ קי:) - "שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום". בגמ' (קא.) חולקים רב ושמואל בהסבר המשנה: רב סובר ששכיר יום גובה כל היום, ושכיר לילה גובה כל הלילה; ושמואל סובר, ששכיר יום גובה כל היום, ושכיר לילה גובה כל הלילה וכל היום - והמשנה דנה בשכיר לילה. וצ"ע לדעת שמואל - מדוע דין שכיר שעות דלילה אינו זהה לדין שכיר שעות דיום, ששכיר שעות הלילה מקבל שכרו תוך עשרים וארבע שעות, ואילו שכיר שעות דיום מקבל שכרו תוך שתים עשר שעות?

בעה"מ (סז: באלפס) מבאר את שיטת שמואל:

"ולי נראה, דטעמא דשמואל משום דקם ליה כתנא דמתני', ולקמן בגמרא אוקימנא דתנא דמתניתין נפקא ליה שכיר שעות מן 'ואליו הוא נשא את נפשו'... וכיון דמ'ואליו הוא נשא את נפשו' נפקא ליה לתנא דידן, אית ביה משום 'ביומו תתן שכרו' ולית ביה משום 'בל תלין'...".

בעה"מ מסביר שבשכיר שעות אין דין "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר", אלא יש רק דין של "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש " - ולכן בין שכיר שעות דלילה ובין שכיר שעות דיום, תשלום שכרם הוא עד בוא השמש.

אולם אכתי צ"ע מה החילוק בין שכיר יום לבין שכיר שעות - מדוע בשכיר שעות אין דין "בל תלין", והרי מקובלנו מהרמב"ם שדין "בל תלין" מקביל לדין "ולא תבוא עליו השמש"! על כרחך, שבעה"מ חולק על הרמב"ם, ולדעתו דין "בל תלין" ודין "ולא תבוא עליו השמש" שונים במהותם זה מזה.

לעיל הובאו שתי הבנות בדין הלנת שכר שכיר, האחת - מדין כללי של גזל בכל התורה, והשניה - חיוב ייחודי של שכר שכיר. נראה להסביר, שלדעת בעל המאור קיימים שני הדינים כאחד. דין גזל הוא לאחר איחור של יממה - לילה ויום, ואילו החיוב הייחודי הוא לאחר איחור של שתים עשרה שעות - או לילה או יום.

לפי"ז הכל אתי שפיר. בשכיר יום קיימים שני הדינים, ולכן עובר בבל תלין מפאת החיוב הייחודי של שכר שכיר; שכיר שעות אינו בפרשה הייחודית של שכיר שכיר, אלא יש לו רק ריבוי שיש בו דין גזל - ולכן אינו עובר בבל תלין, אלא רק ב"לא תבוא עליו השמש", בין בשכיר שעות דיום ובין בשכיר שעות דלילה.

אף דינו של גר תושב מתבאר לפי"ז. גר תושב נכלל בדין גזל, ועובר עליו ב"לא תבוא עליו השמש", ואינו נכלל בחיוב הייחודי, ולכן אינו עובר בבל תלין.

הואיל ואתינן להכי, ניתן להבין את שני הדינים בהלנת שכר שכיר, ללא תלות בדין גזל של כל התורה כולה. דין אחד הוא שיש לשלם שכר שכיר בזמנו. הגדרת "זמנו" הוא ביומו - לילה ויום - יממה מהוה "יחידת התשלום" של שכר שכיר. דין שני הוא "ואליו הוא נשא את נפשו" - יש לשלם שכר שכיר מיד. הגדרת "מיד" היא באותה "יחידת עבודה". ומכיון ש"יום" מהוה "יחידת עבודה" ולילה מהוה "יחידת עבודה", הוא מתחייב לא להלין פעולת שכיר עד בקר.

אף להבנה זו מתבאר דין גר תושב ודין שכיר שעות. גר תושב נכלל בדין קבלת שכרו בזמנו, אולם אין הוא נכלל בדין "ואליו הוא נשא את נפשו" - דין "ברעך" בלבד - ולכן חיוב תשלום שכרו הוא עד בוא השמש בלבד.

שכיר שעות, נכלל בדין קבלת שכרו בזמנו, אבל אין הוא בדין "ואליו הוא נשא את נפשו", דין הנאמר באדם העושה ימים כלילות לפרנסתו, ולא באדם העובד במשרה חלקית בלבד.

"ת"ר: ממשמע שנאמר 'לא תלין פעלת שכיר אתך' איני יודע שעד בקר, מה תלמוד לומר 'עד בקר'? מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד. מכאן ואילך מאי? אמר רב: עובר משום בל תשהא. אמר רב יוסף: מאי קראה? 'אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך'" (ב"מ קי:).

הגמ' אומרת, שעל בל תלין עוברים בבקר ראשון בלבד, ומכאן ואילך אינו עובר עליו. נחלקו הראשונים בעניין הלאו של "ולא תבוא עליו השמש": הר"ן (ד"ה מה) סובר שבשניהם עובר ביום ראשון בלבד, אולם בשטמ"ק (קי: ד"ה גמ') מובא בשם "שיטה", שהדין נאמר רק לעניין בל תלין, אבל על "לא תבוא עליו השמש" עובר לעולם.

לפי ההבנה דלעיל, החילוק ברור. דין בל תלין הוא חיוב לשלם לפועל מיד, כיון ד"אליו הוא נשא את נפשו". אם החיוב לא בוצע מיד, ודאי שלא ניתן להמשיך ולהתחייב על ביצוע החיוב. דין "לא תבוא עליו השמש", הוא חיוב לא לאחר את תשלום שכר השכיר, וכל זמן שהוא אינו משלם - ממשיך הוא לעבור על איחור בתשלום לשכיר.

לסיכום:

קיימות שתי הבנות באיסור הלנת שכר שכיר:

א. חיוב ייחודי של התורה בשכר שכיר - כך, כנראה, הבין הרי"ף, הסובר שדין זה נחשב "איסורי".

ב. דין גזל של כל התורה - כך, כנראה, הבין הסמ"ג, הסובר שדין זה נחשב "ממוני".

קיימות שתי הבנות לגבי היחס שבין "בל תלין" לבין "לא תבוא עליו השמש":

א. שניהם דינים זהים, המגדירים את זמן תשלום שכר שכיר - כך כותב הרמב"ם בספר המצוות, ועל הבנה זו בנויים פסקיו בנידון.

ב. שניהם דינים שונים באיסור הלנת שכר שכיר, ויש שתי אפשרויות להבין מהם שני הדינים:

1. "לא תבוא עליו השמש" - הוא דין גזל של כל התורה כולה, ויממה היא היחידה הקובעת לגביו. "בל תלין" הוא דין ייחודי בשכר שכיר, ו"יום" או "לילה" הם היחידות הקובעות לגביו.

2. "לא תבוא עליו השמש" - הוא דין בזמן תשלום שכר שכיר - יממה מהוה יחידת התשלום. "בל תלין" הוא דין ב"אליו הוא נשא את נפשו" - חיוב לשלם מיד; הגדרת מיד היא באותה "יחידת עבודה", "יום" ו"לילה" כל אחד מהוה יחידת עבודה.

שלוש נפ"מ בין שני הדינים:

א. גר תושב - האיסור לגביו הוא רק כשאינו נותן שכרו ביומו, ואינו מתחייב בבל תלין.

ב. שכיר שעות - לדעת שמואל דינו מקביל לגר תושב.

ג. דין בוקר ראשון - על "בל תלין" עובר רק בבקר ראשון, ואילו על "לא תבוא" עובר לעולם - לדעת ה"שיטה".

כפי שראינו עד כה, הבנת חז"ל בדין הלנת שכר שכיר, אינה עולה בקנה אחד עם פשוטן של כתובים. על דרך הפשט, שתי הפרשיות עוסקות בשכיר יום, וההבדל ביניהן הוא במצבו הכלכלי של השכיר. הפרשיה בויקרא עוסקת בשכיר רגיל, ואילו הפרשיה בדברים עוסקת בשכיר עני ואביון. מצבו הייחודי של השכיר בספר דברים מחייב את בעה"ב לשלם את שכרו מיד בתום העבודה- "ביומו תתן שכרו", מכיון "שאליו הוא נשא את נפשו".

לפי חז"ל, אין התחשבות במצבו הכלכלי של השכיר, והחילוק הוא חילוק טכני, בין שכיר יום לבין שכיר לילה, אבל למעשה, שניהם מקבלים שכרם באותה "יחידת עבודה" שבה סיימו הם את עבודתם.

אולם בעיון נוסף מתגלה שהבנת חז"ל תואמת את מהות הפשט, למרות ההבדלים בפרטים. היסודות העולים מפשט הפסוקים הם שקיימים שני דינים בשכר שכיר:

א. דין בסיסי בשכיר רגיל - אין לאחר שכרו ליום הבא: "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר".

ב. דין ייחודי בשכיר עני ואביון - יש לשלם שכרו מיד בתום עבודתו: "ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו".

שני דינים אלו תואמים לשני הדינים העולים מפירושו של בעל המאור. אמנם יש שלשה הבדלים בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה בדין שכר שכיר, אבל הבדלים אלו הם בפרטים בלבד:

א. בתורה שבכתב יש חילוק בין שכיר רגיל לבין שכיר עני ואביון, בעוד שבתורה שבעל פה לכל שכיר יום יש דין של שכיר עני ואביון.

ב. בתורה שבכתב יחידת התשלום היא יממה, מבקר ועד הבקר שלמחרת, ואילו בתורה שבעל פה היממה מוגדרת מערב ועד ערב.

ג. הגדרת "מיד" בתורה שבכתב היא כמשמעו, ואילו התורה שבעל פה מגדירה "מיד" כתשלום באותה "יחידת עבודה".

יש הסוברים, שתורה שבעל פה מפרשת את התורה שבכתב. אולם לו כך היו הדברים, לא היתה נקראת התורה שבעל פה כך, אלא היתה נקראת "פירוש לתורה שבכתב". העובדה שדברי חז"ל נקראו "תורה שבעל פה", מראה על כך שדברי חז"ל מהוים ישות עצמאית. המערערים על תקפותה של תורה שבעל פה לא ערערו על הצורך לפרש ולבאר את התורה שבכתב, שהרי כל טכסט, ובפרט טכסט משפטי, זקוק לפרשנות מוסמכת. ערעורם של הכופרים בתורה שבע"פ הוא על הלגיטימציה של ישות עצמאית, המנותקת מהתורה שבכתב.

אולם אנו האמונים על דברי חז"ל, מכירים בקיומם של שתי אמיתות; האמת הא-להית והאמת הארצית. האמת הא-להית באה לידי ביטוי בתורה שבכתב, והאמת הארצית באה לידי ביטוי בתורה שבעל פה. מערכת היחסים בין שתי אמיתות אלו מורכבת, לפעמים ישנה התאמה מלאה ביניהם, לפעמים התאמה חלקית בלבד, ולפעמים קיימת אף סתירה והתנגשות חזיתית.

בנידון דידן, הלנת שכר שכיר, ההתאמה החיצונית בין האמת הא-להית לבין האמת הארצית היא חלקית. מימוש האידאה הא-להית בחיי המעשה מחייב התאמה לאמת הארצית. מבחינת האמת הא-להית את שכר השכיר יש לשלם "מיד". אולם "מיד" אינה הגדרה משפטית תקפה, ולכן באמת הארצית "באותה יחידת עבודה" - מוגדר "כמיד".

כדי להדגיש את דין "ואליו הוא נשא את נפשו", מדברת התורה על שכיר עני ואביון, אולם ודאי במציאות המעשית, כל שכיר יום העובד מבוקר עד ערב נושא נפשו אל שכרו, אף אם מבחינה פורמאלית אינו מוגדר כעני.